אמא יקרה

מכתב לאמא-יקרה מארץ רחוקה.

בחורה עם מחשב נייד
אתמול היה חג ההודייה. פה  הם קוראים לזה
THANKS GIVING.
המקורות של החג הזה מרתקים ובעיקר שזורים בהיסטוריה של העם הזה בצורה מקורית.
אבל לא ניכנס לזה.
הסלולאר שלי (שוב…) מקולקל וגם ככה טלפון זו הרי לא צורת התקשרות המועדפת עליי.
אתמול בערב הוזמנו לארוחת החג אצל ב' וג'. או יותר נכון אצל אח שלו, שאותו את זוכרת מהטיול לאגם בניו-המפשייר בביקור שלך פה.
היה נחמד, והכי כיף היה פשוט לא להיות לבד בחג, למרות שזה לא ממש חג שלי.
אבל לפני  – בבוקר, אפשר היה ממש להרגיש אווירת חג.
הכל היה שקט נורא, אפילו בדירה הקטנה והרועשת שלנו,
ורוב החנויות היו סגורות.
הלכתי ברחוב וחייכתי לראות איזה חנויות בכל-זאת פתוחות.
בכל-זאת -יש הרבה אנשים שלא יסתדרו אפילו יום אחד ללא הקפה של "סופגניות-דאנקן",
זה שאת אמרת שאת לא יכולה לשתות אותו,
ואני כבר לא מנסה אפילו.
בבוקר הייתה לי הרגשה שאני יחידה בבניין.
כולם נסעו, לכל אחד יש מישהו או משהו פה.
לפחות משהו שאפשר לקרוא לו "משפחה". הבניין היה שקט לחלוטין חוץ מהשכנה. הבנתי ששתינו כנראה היחידות בבניין בבוקר כזה של חג. היא כרגיל דיברה לתינוקת שלה בשפה זרה.
לא ברור לי איך אפשר לחיות בדירה כזו עם תינוק, אבל זו ממש ממש לא הבעייה שלי!
לפני שיצאתי אמרתי לעצמי:
"זהו. את החג הבא אני כבר לא אחגוג לבד.
החג הבא זה עם המשפחה".
אני לא מסכנה. מסכן הוא מי שמרגיש אומלל ולא עושה דבר על מנת לשנות את המצב.
את מכירה אותי ויודעת שאינני כזו.
ולמרות זאת – כבר הרבה זמן אני פה.
לפעמים אני נורא שמחה ומאושרת, אבל רוב הזמן ממש לא טוב לי פה.
וזה מה שחשבתי עליו שהלכתי בדרך לתחנת הרכבת להגיע לארוחת החג,  והכל היה שקט מסביב.
אני מעריכה את כל מה שיש לי, ומוצאת את היתרונות בכל מקום ומצב שאני נמצאת בו.
אני אוהבת את כולכם ומתגעגעת נורא.
תנשקי את כל האחיינים והאחייניות המקסימים שלי בשבילי.
אני יודעת שאת לא נוסעת הרבה – אבל בכל-זאת:
כשתבקרי אצל א' תשימי שם פרח בשמי ותספרי לה במחשבות – כי לצערי רק  זה מה שנותר,
שאני חושבת עליה המון.
ורק תזכירי לכולם  – שיודעים כמובן –
כמה אני אוהבת אותם וכמה הם חסרים לי.
גם כשאני לא אומרת.
אני חושבת עליכם המון
מתגעגעת,
אני