"אמרתי לפרמדיק שעוד לא חיתנתי את הבן הצעיר"

"אמרתי לפרמדיק שעוד לא חיתנתי את הבן הצעיר ואז נעלמתי ליומיים"' מספרת סוזי אטיאס. לכבוד שבוע המודעות למחלות לב בקרב נשים, אנחנו מביאים את סיפורה על חוסר המודעות הנשית לתסמיני אירועי לב ועל אירוע הלב שכמעט עלה לה בחייה

05/12/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת: סוזי אטיאס

בגיל 55, עם בעל ושני בנים מדהימים, קריירה מצליחה כמנהלת מחלקת השירות במנורה חיפה, נעצרו החיים.

במוצאי שבת אחת אחת בחודש מרץ האחרון ישבנו בבית של חברה. בסיום הארוחה חשתי כאב חד חזק מאד בצד השמאלי של הגוף. תחילה חשבתי שהוא מגיע מאזור הקיבה ובכל זאת אמרתי לחברות שלי, שנראה לי שאני בהתקף לב. הן היו המומות והבנתי שאני צריכה לנהל את האירוע. הוריתי להן להזמין לי נת"ן. כשהגיעו הפרמדיק חיבר אותי לא.ק.ג, שהראה הפרעות קצב קשות. קיבלתי בהכנעה את זה שהגיע יומי, כי אחי סיים את חייו בגיל 52 באותה צורה, אבל עם הפרעות קצב קלות. איבדתי בסה"כ 4 אחים: שניים בשירות הצבאי, אח צעיר בן 16 מלימפומה והורים צעירים. חשבתי שעכשיו הגיע תורי...

אמרתי לפרמדיק שעוד לא חיתנתי את הבן הצעיר. הוא הבין שאני עומדת לאבד הכרה וביקש להפעיל את הדפיברילטור. מאז לא זכרתי כלום. רק למחרת ב- 10:00 בבוקר התעוררתי, לאחר שהייתי מורדמת ומונשמת. עד אז הספקתי לאבד לכמה דקות דופק באמבולנס, לעבור צינתור והריאות קרסו. קיבלתי התקף נוסף והיו שני כרישי דם, אחד מהם ברח. למזלי הזמן של איבוד הדופק לא פגע בי והתעוררתי חדה.

סוזי אטיאס צילום אלבום פרטי

במשך חודש שלם הייתי מאושפזת במחלקות לטיפול נמרץ וקרדיולוגיה. פעמיים שוחררתי, אך חזרתי תוך יום יומיים, פעם בשל דימום פנימי ובפעם אחרת בעקבות דופק חזק. החזרה הביתה סימנה תחילתו של שבר רגשי, אני אישה בת 55, מאד פעילה, גם ספורטיבית. מתגוררת בבית גדול, מארחת ומתארחת, לא מסוגלת לטפס 20 מדרגות וזקוקה לטיפול פיזי. פעם אחת שאלתי למה זה קרה דווקא לי ופעם שניה שאלתי את אלוהים למה השאיר אותי....

8 חודשים אחרי אני נכנסת לסטרס בכל יום כשמחשיך ובמוצ"ש בני הבית יודעים שחייבים להסיח את דעתי. אלה השעות שבהן קרה האירוע. מפחיד אותי לשכב לישון.  בעבר מאד אהבתי להיות בחברת אנשים וכיום נלחצת כשאנשים סביבי. כאדם מודע אני מטפלת בתופעות הרגשיות הקשות האלה ומקווה לחזור במהירות, לשגרה שאני כל-כך מתגעגעת אליה.

במבט לאחור אני יודעת שהסימנים היו שם. כמה חודשים קודם לאירוע ושמדובר בגנטיקה. ביום הכיפורים, חודשים ספורים לפני האירוע, היד השמאלית היתה כבדה, כאבים בחזה וסימפטומים נוספים שמעידים אירוע לבבי. למרות תחנוניו של בעלי לא פיניתי את עצמי כדי לא לחלל את יום הכיפורים. התקשרנו ל- 2700. בזמן ההמתנה מצאתי את עצמי מתפללת לאחים שלי, שהכאב ייפסק ואוכל לצום. בסופו של דבר הכאב פסק וצמתי. היום ברור לי שהייתי צריכה להתפנות ומזלי הטוב שיחק לי. שבוע לפני האירוע הלבבי חשבתי בכאבים איומים בלסתות.

חשבתי שעלי להזמין תור דחוף לרופא שיניים. למחרת הכאבים עברו. מן הסתם, לו ידעתי שיש קשר בין הכאבים לאירוע לבבי הייתי מגיע לקרדיולוג. התברר גם שהעובדה שפיתחתי סוכרת בתקופת ההיריון וילדתי עובר שמשקלו מעל 4 ק"ג הפכו אותי לחלק מקבוצת הסיכון לאירוע לבבי. כאשר פקחתי את עיני הרופאים ציינו שהיה לי נס כפול: נשארתי בחיים למרות שהגעתי עם סתימה בעורק של 100% ולא נפגעתי למרות הדקות הארוכות שבהן הייתי בלי דופק. לכן אני פונה לכל אישה ואומרת: אל תתעלמו מסממנים.  היו לכן סממנים של אירוע לבבי? גשו לקרדיולוג.

סשייערך השבוע 1-5.12 ביוזמת המרכז לבריאות לב האישה הדסה והעומדת בראשו ד"ר דנה צפת




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה