"כתוב בכוכבים" / מיני דארקי / פרק 1

"כתוב בכוכבים" הוא קומדיה רומנטית שובת לב ומקסימה, ספרה הראשון של מיני דארקי ילידת טזמניה, עיתונאית בעברה וחובבת אסטרולוגיה מושבעת

07/11/2019
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS

כשג'סטין קרמייקל (מזל קשת, עיתונאית שאפתנית, נטולת אמונה בהורוסקופים) נתקלת באהבת נעוריה, ניק ג'ורדן (מזל דלי, שחקן מתוסכל וחסיד של הורוסקופים), היא משוכנעת שהם נועדו זה לזה. אולם נראה שניק זקוק לדחיפה קלה כדי להשתכנע. איזה מזל, אם כך, שניק מנהל את חייו על פי מדור ההורוסקופ השבועי המתפרסם במגזין שבו ג'סטין עובדת. ואיזה מזל שג'סטין יכולה להכניס במדור כמה שינויים קלים שידחפו אותו בכיוון הנכון...

אבל ניק הוא לא הקורא המסור היחיד של ההורוסקופ השבועי, ומסתבר ששינויים קלים יכולים להוביל לתוצאות הרות–גורל גם אצל אנשים אחרים.

 כתוב בכוכבים הוא קומדיה רומנטית שובת לב ומקסימה. זכויות התרגום לספר נמכרו ל– 23 מדינות.

 מיני דארקי – ילידת טזמניה, עיתונאית בעברה, חובבת אסטרולוגיה. כתוב בכוכבים הוא ספרה הראשון.

כתוב בכוכבים מאת מיני דארקי (צילום: כריכה)

פרק 1

מזל דלי

ניקולס ג'ורדן נולד לא תחת שמיים זרועי כוכבים, אלא בבית החולים אידנוֵוייל – בניין לבנים אדומות צנוע בפרברי עיר שיש בה ארבעה פאבים, אף לא בנק אחד, בריכת שחייה אחת, שישה ארגוני צדקה, ותקנות מים מאוד מרגיזות בכל קיץ. בית החולים היה מוקף במשטחי בוגנוויליאה בצבע ורוד בהיר ובמלבנֵי דשא צמאים, וברגע הולדתו של ניק הקטן, השמיים מעל גג הפח הלוהט שלו נחרכו בכחול של צהרי חודש פברואר בחצי הכדור הדרומי.

ויחד עם זאת, הכוכבים היו שם. הרחק מעבר לחום הטְרוֹפוֹספֶרה הבהירה, מעבר לשמיכת האוזון של הסטרָטוֹספרה, מעבר למֶזוספרה ולתֶרמוספרה, ליוֹנוֹספֶרה, לאֶקסוספרה ולמַגנטוספרה, היו כוכבים. מיליונים כאלה, מעצבים תבניות באפלה ונעים במסלול אל תצורות מדויקות, שלנצח ימפו את נשמתו של ניקולס ג'ורדן.

ג'ואנה ג'ורדן – מזל טלה, הבעלים והסַפָּרית של אָפֶּר קאט, המספרה של אידנווייל, שחקנית התקפה מדויקת באופן מפלצתי בקבוצת הכדורשת אידנווייל סטארז, זוכת התואר מיס אידן ואלי, פעמיים – לא חשבה על הכוכבים בשעות שלאחר הולדת בנה. מאושרת וסתורת שיער בסוויטת הלידה היחידה של בית החולים, היא רק הביטה בפניו של ניק הקטן ומיפתה השפעות שמקורן ארצי יותר.

"הוא קיבל את האף שלך," מלמלה לעבר בעלה.

והיא צדקה למדי. לתינוק שלה היה העתק מיניאטורי מושלם של האף שהכירה ואהבה בפניו של מארק ג'ורדן – מזל שור, שחקן הגנה מרובע כתפיים בפוטבול אוסטרלי, שהפך ליועץ פיננסי בחולצת פולו, חובב עוגות גבינה אפויות ומעריץ חסר תקנה של נשים בעלות רגליים ארוכות.

"אבל את האוזניים שלך," מארק אמר, וחש לפתע שידיו נעשו ענקיות בכל קנה מידה, כשליטף את השיער השחור שריפד את ראשו של ניק שזה עתה נולד.

וכך הביטו ג'ואנה ומארק בבנם ואיתרו את המקורות השונים של לחייו, מצחו, אצבעותיו ובהונותיו. ההורים הטריים גילו הד לאחיו של מארק בעיניים הרחבות של תינוקם, ורמז לאימה של ג'ואנה בשפתיו המלאות עזות ההבעה.

ובכל זאת, בשום מקום הם לא מצאו, או אפילו העלו בדעתם לחפש, את טביעת האצבעות של סָאדאַלסוּד, כוכב-על צהוב ובהיר שנמצא במרחק 537 שנות אור מכדור הארץ, או את מגעו המפעפע יותר של כוכב ערפילית הסליל, או בעצם כל גרם שמֵימי אחר המשפיע על התפרשות קבוצת הכוכבים של מזל דלי, שתחת חסותה שכנה השמש בזמן הולדתו של בנם.

ייתכן שאסטרולוג שהיה מביט על סימני הדקירה הקלים של הגורל, כפי שנפרשו במפת הלידה של ניק הקטן ביום הולדתו, היה אומר שהילד הזה יגדל להיות מקורי עד כדי אקסצנטריות קלה, יצירתי ואכפתי, אך בעל נטייה כה רבה לתחרותיות, שאחיו ואחיותיו יעדיפו לאכול כרוב ניצנים מאשר לשחק איתו מונופול. הוא יאהב מסיבות תחפושות ויביא הביתה כל כלב תועה או חתול מוכה פרעושים שנקרים בדרכו.

אותו אסטרולוג אולי היה מרשה לעצמו לחייך בחיבה כשהיה חוזה שמאמצע שנות נעוריו ואילך, ניק יהיה מאמין אדוק בכל הקשור לכוכבים. ניק יאהב שהוא בן מזל דלי – מזל שיקשֵר עם חשיבה חדשנית ומקורית – כשם שיאהב את הקיץ ופסטיבלי מוזיקה והִיפִּים לוהטים שמדיפים ריח של פצ'ולי וסקס.

אך ביום שבו ניק נולד לא היה אסטרולוג בסביבה, והיחידה שחזתה תחזית אסטרולוגית לניק התינוק באותו זמן הייתה חברתה של ג'ואנה ג'ורדן, מנדי קרמייקל. מנדי – החזאית מנומשת הלחיים ויקירת רשת הטלוויזיה האזורית, נשואה טרייה וקורנת, מעריצה שרופה של להקת אבבא – הופיעה בבית החולים כמו פֵיה טובה, מייד אחרי העבודה. פניה היו מכוסות שכבת מייק-אפ עבה, והיא הידסה על עקביה הגבוהים, מאזנת על זרועותיה דובון כחול וזר חרציות שקנתה בסופרמרקט. עד מהרה היה הדובון שכוב על הכיסא, החרציות נחו בצנצנת, ומנדי ישבה ברגליים יחפות ליד המיטה וערסלה את בכורה של חברתה בזהירות רבה.

"דלי קטן?" אמרה בעיניים מצועפות. "אל תצַפי שהוא יהיה כמוך וכמו מארק, טוב, ג'וֹג'וֹ? הדליים שונים. נכון, קטנצ'יק?"

"כדאי מאוד שיאהב ספורט," אמרה ג'ו בקלילות. "מארק כבר קנה לו מחבט טניס."

"ולכן הוא ודאי יהיה אמן. או רקדן. נכון, אוצרון?"

מנדי החליקה את אצבעה אל תוך ידו הנקפצת של ניק הקטן, ולרגע אחד הייתה חסרת מילים, תכונה מאוד לא אופיינית לה. אחר כך אמרה, "ג'ו, הוא יפהפה. פשוט יפהפה."

כשמנדי יצאה מבית החולים השמש כבר שקעה, ואיתה הגיעה רוח קלילה קרה מעט, כמו מצב הרוח העגמומי שנח עליה כשחצתה את הדשא הדוקרני – אוחזת בנעליה – אל מגרש החניה. שמֵי מערב בצבע כחול מעושן היו שזורים סחף של ענן ורדרד נמוך, אבל במזרח כמה כוכבים נלהבים כבר החלו להתפרץ מבעד לחשכה המעמיקה. מנדי התיישבה מאחורי ההגה במכוניתה והביטה בכוכבים במשך לא מעט זמן. ריח תינוק עמד בנחיריה.

ביום שישי שלאחר מכן, בקרליו קורט, דרך ללא מוצא בחלק החדש שנבנה באידנווייל, שבה מדרכות בטון ובתים בני קומה אחת בעלי גגות מצופים פלדה, מדשאות גזומות ועצי אקליפטוס צעירים בתוך מגיני גזע מפלסטיק – דרו קרמייקל צנח על גבו ואמר, "וואו."

לצידו, על הטרמפולינה של השכנים בבית הסמוך, היו בקבוק ריק של ליקר אייריש קרים, שתי כוסיות מוכתמות ואשתו המזיעה, המחייכת והלבושה למחצה. דרו – מזל מאזניים, יועץ חקלאי, חובב אווירונאוטיקה נלהב, מעריץ מושבע של פינק פלויד ונגן אייר גיטאר אימתני מול המראה בחדר השינה – חזר הביתה פחות משעה קודם לכן לאחר מסע בן שבועיים, וחש שנאנס. מרוקן ממהותו, אפילו. למרבה המזל, השכנים היו בחופשה בגולד קואוסט.

"מממ," אמרה מנדי וחייכה אל שמיים מלאֵי כוכבים. הוא ראה צל על לחייה הימנית במקום שבו הייתה גומה, וניחוח של שובבות על עורה הלח.

"מה זה היה?" שאל והניח יד על החיוורון הרך של בטנה החשופה. "מה?"

"סליחה," היא אמרה וסטרה על ידו כדי לגרש אותה, אבל חייכה חיוך רחב, "אבל אני אישה נשואה. אל תיגע במה שאתה לא יכול להרשות לעצמך."

 הוא דגדג אותה, והיא צחקקה.

"מה את זוממת?"

"זוממת?" היא אמרה. "זוממת? אני... אני מסתכלת על הכוכבים."

שתוי מעט ושמח מאוד הניח דרו את ידיו תחת ראשו ועקב אחר מבטה, הרחק אל החלל.

באותו לילה בחודש פברואר יצרו בני הזוג קרמייקל תינוקת, שתיוולד בשעות הבוקר המוקדמות של חודש נובמבר, במזל קשת. היא תגיע, קטנה ומושלמת בצורתה, ראשה עטור גרסה משובחת יותר של השיער החום הבהיר שבסופו של דבר יסתלסל סביב קווי פניה המחודדים. עיניה יהיו חומות כשקד, סנטרה מחודד, ושפתיה – כשל אימה – ייצרו תבנית מובלטת של הקשת של קופידון. גבותיה השחורות – כשל אביה – יהיו ישרות וכמעט חמורות.

אסטרולוג היה אולי חוזה שהתינוקת הזאת תגדל להיות אישה ישרה. טובת לב ועם זאת שואפת לשלמות. היא תאהב מילים, בגיל תשע תשתתף בתחרות איות בתוכנית ילדים בטלוויזיה (ותנצח), ולרוב יהיה עט תחוב מאחורי אוזנה. שידת הלילה שלה תגנח תמיד תחת עומס ספרים (נקראו, נקראו למחצה, ייקראו), ויש סיכוי טוב למצוא, מוסתר בערימת הספרים הזאת, קטלוג של הווארד סטורג' וורלד או איקאה, מאחר שבמשך כל חייה, פורנו של סידור ארונות יהיה בשביל הבחורה הזאת תענוג אסור. זיכרונה יהיה מושלם כמו ארונית פלדה מבריקה ומצוחצחת, ואפילו המסרונים שלה יעוצבו וינוקדו באופן מושלם.

ייתכן שהאסטרולוג היה גם חוזה במדויק – ובניד ראש מלא צער – שכאשר הילדה הזו תגדל, יחסה לכוכבים יהיה מוגבל. למען האמת, היא תתייחס לתחזית ההורוסקופ כאל קשקוש של זיבולי שכל בלתי סבירים.

"ג'סטין," מנדי מלמלה, בעיקר לעצמה.

"מה?" אמר דרו.

"ג'ס-טין," אמרה מנדי באופן ברור יותר. "מוצא חן בעיניך?"

"מי זאת ג'סטין?" שאל דרו, מבולבל.

חכה ותראה, מנדי חשבה. חכה ותראה.

מזל דגים

הזמן חלף. הירח הקיף כוכבי לכת. כוכבי לכת הקיפו את הכוכבים הבהירים ביותר. גלקסיות הסתחררו, ובחלוף השנים הצטרפו עוד ועוד לוויינים. ואז, יום אחד, כבמטה קסם, היא הייתה שם: ג'סטין קרמייקל בת העשרים ושש, מפלסת את דרכה, נושאת משא לא יציב של כוסות קפה טייק-אווי לאורך רחוב פרברי ירוק, בבוקר יום שישי בחודש מרס. היא לבשה שמלה עליזה ומתנפנפת מפשתן ירוק עם נקודות לבנות, ונעלה סניקרס כמעט לבנים שקלטו את האור והצל שניקדו את המדרכה כשהלכה.

הרחוב – במרחק שעתיים ממזרח לאידנווייל – היה רחוב רֶני, אחד הרחובות הראשיים בפרבר הטוב של אלכסנדריה פארק. אזור של בתים מהמאה התשע-עשרה ובתי דירות בסגנון אר דקו, חנויות פרחים ובתי קפה, מסוג המקומות שקל להשיג בהם קפה הפוך בכוס זכוכית גבוהה עם כפית ארוכה, וסַפָּרי כלבים התמחו בו בתספורות לכלבים מזן מַלטֶזי וּוֶסט הַיילֶנד. היעד של ג'סטין היה משרדי המערכת של 'אלכסנדריה פארק סטאר', שם עבדה. רשמית, תיאור המשרה שלה היה "נערת השליחויות של המגזין", אף שהעורך – שנטה להגזמות מילוליות שלא דמו בשום צורה לקיצורים החמורים שאפיינו את העיתונות שלו – אהב להתייחס אליה כאל "המתלמדת היקרה והמתוקה". אילו כתב עליה, היה מכנה אותה "פועלת שחורה".

משרדי מערכת ה'סטאר' שכנו בבית רחב ידיים מחופה לוחות עץ, לא רחוק מהכביש. כשג'סטין פנתה בלי לעצור אל שער הכניסה הפתוח, היא חלפה תחת אחד מציוני הדרך הכי שנויים במחלוקת באלכסנדריה פארק – הכוכב עצמו. היה זה פסל פסיפס בגודל של גלגל טרקטור, מכוער ובולט בה במידה, שהתנדנד גבוה ובהיר מעל המדרכה, מחובר לעמוד בתושבת. הוא היה שמן ומעוגל מדי יחסית לכוכב, וחמשת קצותיו הלא-מאוד סימטריים היו מכוסים בגסות בפיסות אריחים בצבע צהוב חומצי וברסיסים של מערכת תה שבורה עם דוגמאות של ורדים צהובים.

שלושים שנה קודם לכן, משהונף לראשונה והועמד במקומו, תושבי המקום העניקו לכוכב את השם "האִיום הצהוב", וניסו להשתמש בכל הטריקים הרשומים בספר החוקים של העירייה כדי להסיר אותו. באותם ימים רוב תושבי אלכסנדריה פארק התייחסו ל'סטאר' כאל סמרטוט רחוב מטונף, ולעורך הצעיר שלו, גֶ'רֶמי בּיירן, כאל מנוול ארוך שיער ובזוי. דעתם המוצקה הייתה שאסור לבנו הבכור המופקר של וינפרד ביירן להקים עסק לנייר המפיץ השמצות, שעוטפים בו דגים בביתה של אימו המנוחה ברחוב רֶני.

אבל אלכסנדריה פארק למדה לחיות גם עם ההוצאה לאור וגם עם סימן ההיכר הצעקני שלה ברחוב, וכעת ה'סטאר' היה מגזין זוהר ומכובד לענייני השעה, ספורט ואמנויות. הגיליון החדש שיצא בכל חודש נקרא לא רק באלכסנדריה פארק, אלא בכל העיר וגם בפרברים שבצידה השני. אף שהעבודה של ג'סטין הייתה אפילו מתחת לשלב הנמוך ביותר בסולם, עדיין היה מספר רב של צעירים מבריקים בוגרי תואר בתקשורת שהיו שוקלים ברצינות לפוצץ את ברכיה כדי לזכות במשרה שלה.

ביום הראשון שלה בעבודה ערך לג'סטין סיור בבניין ג'רמי ביירן עצמו, כעת כבר ללא שיער ארוך אלא קירח למדי, ואריסטוקרט יותר מאשר היפי שמתנגד למלחמות. הוא העמיד אותה מתחת לגוש הפסיכי הצהוב בצורת כוכב.

"אני רוצה שתחשבי עליו כעל סמל לעקרונות העיתונות חסרת המורא, הנועזת והאובייקטיבית לחלוטין, שעליהם נוסדה ההוצאה לאור הקטנה והאמיצה שלנו," אמר לה, וג'סטין ניסתה שלא לחשוב כמה זה מוזר ומביך שדיבר על "קרני השראה", ואפילו הדגים בתנועות גוף כיצד הן יורדות בממטרים על ראשה.

ה'סטאר' היה מקום עבודה נהדר. הצוות עבד בחריצות, אבל לא על חשבון הכיף. מסיבות חג המולד היו מִפגני הוללות פרועים של קייטרינג משובח, ואיכות הדיווחים במגזין הייתה גבוהה. הבעיה של ג'סטין הייתה שה'סטאר' היה מקום כל כך נהדר לעבוד בו, שאיש מהעיתונאים לא התפטר מעולם. באותה עת היו במשרד שלושה עיתונאים במשכורת ועוד אחד שמוצב בקנברה, וכולם היו בתפקידם במשך עשור או יותר. נערת השליחויות שקדמה לג'סטין חיכתה שלוש שנים להתמחות, עד שהתייאשה וקיבלה עבודה במשרד ליחסי ציבור.

ביום שבו עמדה ג'סטין, ורודת לחיים, עם ג'רמי ביירן מתחת לכוכב, היא הייתה משוכנעת שקודמתה בתפקיד השלימה את כל תקופת ההמתנה גם בשבילה. עבודה אמיתית ודאי מחכה לה מעבר לפינה. אבל חלפו שנתיים, ולא נראה כל סימן לקידום. ג'סטין התחילה לחשוב ששמה יופיע לראשונה ב'סטאר' רק אחרי שמישהו מהצוות הנוכחי ימות מזִקנה.

ג'סטין מיהרה לאורך השביל שצמחי לוונדר גדלו בשוליו, וערמה מחדש את ערבוביית כוסות הקרטון, כך שנשארה לה יד חופשית לאסוף ערימת דואר ששכבה על המרצפות. בקצהו של גרם מדרגות נמוך היא דחפה את הדלת בירכיה ופתחה אותה. עוד לפני שהדלת חזרה ונסגרה מאחוריה, קול מתקתַק התגלגל אל תוך המסדרון.

"ג'סטין, זאת את?"

הקול היה שייך לבַּרבֶּל וייס, מנהלת הפרסום, שהסבה אחד משני חדרים יפים בעלי חלונות מפרץ שהיו ב'סטאר' לחלל מרווח, מטופח ונשי כמותה. כשג'סטין נכנסה למשרד, בַּרבֶּל – בחליפת מכנסיים בצבע ורוד כהה, שערה הבלונדיני מתפתל במין סידור שנראה תואם מאפִייה גרמנית – לא קמה ממושבה ליד השולחן שלה, ורק נופפה באוויר בעלון.

"מותק, את יכולה להוריד את זה למטה למחלקת הארט? תגידי להם שזה הפונט שאני רוצה בפרסומת של ברייזינגטון. הנה, הקפתי אותו בעיגול."

"אין בעיה," אמרה ג'סטין ותמרנה את עצמה אל צד השולחן, כדי שבַּרבֶּל תוכל להניח את העלון על ראש המִטעָן שנשאה.

"אה," אמרה בַּרבֶּל, מדדה את מאגר כוסות הקפה והניחה למצחה להתקמט רק מעט, "בדיוק חזרת מ'רפאלוז'. אבל לא אכפת לך לרדת לרגע שוב למטה, נכון? בעוד עשרים דקות יגיע לכאן לקוח, וחשבתי שמקרוּנים יכולים להיות רעיון נחמד. בואי נזמין... פטל. תודה, ג'סטין. את מלאך."

החדר הגדול שבצידו השני של המסדרון היה שייך לעורך, אבל המשרד שלו כלל לא דמה לזה של בַּרבֶּל. הוא דמה יותר לסלון של אגרן, עם ערימות של עיתונים זרים עד לגובה הברכיים, ומדפים עמוסים בספרי משפט, ביוגרפיות פוליטיות, כרכים של מדריך הקריקט השנתי מאת ג'ון ויזדן וספרים על פשעים אמיתיים ובדיוניים. ג'יימי, בחולצה שבבסיסה הייתה חולצת עסקים אבל איכשהו הצליחה לשמור על רמז קל לגלימה, דיבר בטלפון. כשג'סטין רכנה להגיש את הצ'אי בחלב סויה, הוא הרים מולה את כף ידו הפרושה באופן שמשמעותו תחזרי בעוד חמש דקות. ג'סטין חייכה חיוך נלהב והנהנה.

החדר הבא במסדרון היה מאוכלס בכתבי המערכת. למשמע צעדיה של ג'סטין, רוֹמָה שַרפּלֶס פנתה מהמחשב שלה והציצה מעל למשקפיה במסגרת בצבע כחול ניאון. היא נודעה כעצבנית ומתנשאת והייתה ודאי קרובה לגיל שבעים, אבל לא הראתה סימנים לכך שהיא מתכוונת לפרוש.

"תודה," אמרה רומה כשקיבלה את הקפה הארוך שלה, ללא חלב. היא קילפה פתקית דביקה מעל דפדפת על שולחנה והושיטה אותה לג'סטין. "תני את הכתובת הזאת לרדוֹסלַב, ותבקשי ממנו להיות שם בדיוק באחת-עשרה. וג'סטין? תביאי את המכונית לכניסה, טוב?"

ג'סטין הניחה כוס לָאטֶה חלש על עמדת העבודה הריקה שליד רומה. השולחן הזה היה שייך לג'ינה ריאה, שכנראה נשלחה למשימה ואשר – בהיותה רק בסוף שנות השלושים לחייה – הותירה אפס תקווה לג'סטין.

המומחה לספורט ב'סטאר' היה מרטין אוליבר, בן חמישים ומשהו, וכנראה הסיכוי הטוב ביותר של ג'סטין בהתחשב בהרגליו האישיים. מרטין היה באמצע שיחת טלפון, וכהרגלו פלט אדים מזיקים של אלכוהול וניקוטין, כשג'סטין הושיטה לו קפוצ'ינו שחוזק פעמיים, ושעליו השגיחה בקפדנות. הוא טפח לה על המרפק. על הדפדפת שעל שולחנו כתב, תקלה במ' צילום. ואחר כך, המחשב שוב לא מדפיס קובצי פי-די-אף. תקראי לאנוֶון.

"כן, נו, הסלקטורים סתומים. לא יודעים להבדיל בין כדור מסובָב לכדור טניס," הוא אמר אל תוך הטלפון, והדגיש את המילה שוב כל כך חזק, עד שיצר חריץ עמוק בנייר. ג'סטין לקחה את העט שלו וציירה פרצוף מחייך מתחת להודעה שלו.

החדר הבא במסדרון היה משרד צר שייתכן שהיה בעבר ארון. מאחורי השולחן ישבה נטזוּ קוֹבָּיָאשי, עורכת המדורים האישיים. נטזו בורכה באנינות טעם בבגדים ובגון עור דוחה הזדקנות, שגרם לאנשים להתפלא כשגילו שהיא מבוגרת דיה להיות סבתא לשלושה נכדים. כל יום היא יצאה להפסקת צהריים של ארבעים וחמש דקות בדיוק, וניצלה את הזמן לסרוג חוטי צמר יוקרתיים – מֶרינו, אלפקה, אופוסום, גמל – לאותם נכדים אהובים שהתגוררו בשוודיה. לנטזו היה גם כישרון על-טבעי לביצוע ריבוי משימות.

בלי להפסיק להקליד את המכתב שהיה מוצמד למחזיק המסמכים לצד המחשב שלה היא אמרה, "בוקר טוב, ג'סטין. יו, השמלה שלך! כזאת מ-תו-ק-ה! קָוַואי!"

השמלה הייתה שמלת וינטג' אמיתית שפעם הייתה שייכת לסבתא של ג'סטין.

"הפוך חזק אחד," ג'סטין הכריזה.

נטזו, עדיין מקלידה, אמרה, "שתהיי בריאה. ואני רואה שיש לך דואר? אודה לך אם אוכל לקבל את שלי ברגע שתגמרי למיין."

"בטח," אמרה ג'סטין.

ג'סטין גילתה שלמרבה המזל חדר העיצוב ריק מכל מי שיכול להוסיף על רשימת המטלות שלה, ולכן הניחה למעצבים הודעה חפוזה מצורפת לעלון של בַּרבֶּל, ואחר כך נמלטה בהצלחה. בצד השני של המסדרון, במחלקת המחשבים, שכנה המלאכית הטכנולוגית של ה'סטאר', אנוֶון קוֹרבֶּט.

אנוון הייתה יצור לילי במקצת, ולרוב הגיעה למשרד מאוחר בלילה כדי לנסות לתקן את המחשבים כשאיש לא נזקק להם. עכשיו נח ראשה עטור הראסטות, נשען על כרית של מדריך מחשבים עבה, על שולחן שהיה ברובו גיבוב נוראי של כבלים, לוחות חשמליים ובובות של גיבורי 'מלחמת הכוכבים'.

"אנוון," אמרה ג'סטין. "אן!"

ראשה של אנוון זינק אף שעיניה נשארו עצומות. "יאפ. יאפ. הכול טוב. הכול כאן."

"המחשב של מרטין שוב לא מדפיס קובצי פי-די-אף. הוא רוצה שתציצי בו," אמרה ג'סטין.

אנוון הניחה לראשה לצנוח שוב על הכרית החלופית שלה ורטנה בקול. "תגידי לו שזה במל"ם". במל"ם היו ראשי התיבות האהובים על אנוון. בעיית משתמש, לא מחשב.

"יש לי קפה," אמרה ג'סטין בקול משדל.

"באמת?" אמרה אנוון ומצמצה בעפעפיים כבדים.

"מקיאטו ארוך. מוכן על השולחן שלי ברגע שתציצי במחשב של מרטין."

"זה פשוט אכזרי."

ג'סטין חייכה. "אבל יעיל."

מחלקת הצילום הייתה התחנה הבאה במסדרון. ג'סטין נשענה על המשקוף ואמרה, "בוקר, רדוסלאב. רומה ביקשה למסור שהיא צריכה אותך למשימה באחת-עשרה. הנה הכתובת."

כמו תרנגול קרבות זינק צלם ה'סטאר' מאחורי מסך המחשב הרחב שלו, פחית רד בול בידו, וחולצה משובצת ששרווליה מקופלים מכופתרת גבוה עד מתחת לזקנו השחור המסודר. ג'סטין הציצה אל פח הניירות שכבר היו בו שתי פחיות כחולות-אדומות, ריקות.

היה זה בגלל הנהיגה של רדוסלאב, ג'סטין ידעה, שרומה ביקשה ממנה להביא את מכונית החֶברה לקדמת הבניין. תודות לו שני צדדיה של הטיוטה קָמֶרי היו שרוטים, ואפשר היה למצוא צבע לבן בכמה מקומות לאורך הגדר הצדדית. למרות זאת, רדוסלאב התעקש תמיד לנהוג למשימות. אפילו רומה לא יכלה לו בנושא הזה.

"טוב, את יכולה להגיד לרומה ללכת להזדיין," הוא אמר, ולא עשה כל ניסיון להנמיך את קולו. "יש לי עבודה במסלול המרוצים עם מרטין הבוקר. למה, לכל הרוחות, הם לא יכולים לדבר אחד עם השני? לעזאזל. הם עובדים באותו חדר מזוין. זין."

ומאחר שהייתה זאת דרך רגילה למדי בשביל רדוסלאב להגיב להודעה, אולי זה היה מזלו שמעולם לא צילם תמונה גרועה.

לבסוף הגיעה ג'סטין לשולחן שלה, שהיה ממוקם מאחור, במחסן הצמוד לבניין הישן. הקירות לא היו מחופים אף שנצבעו בגסות. על אחד מהם נשענו אופניו של מרטין אוליבר, כנראה הזוג האחרון שהשתמש בו שבעה חודשים קודם לכן, מה שהייתה גם הפעם האחרונה שהוא העדיף לעשות כושר בזמן הפסקת הצהריים על פני הליכה ל'סטְראמפֶּט ופּיקְל'. בין גלגלי האופניים בצבץ חוטם לבן פרוותי, ומעליו זוג עיניים לחות בצבע חום כהה. הן השתייכו לכלב מרופט מגזע מלטזי, שגרר אחריו רצועה בהדפס מנומר.

"פלאפל," היא אמרה. "מה אתה עושה כאן?"

הכלב רק כשכש בזנבו, אבל התשובה לשאלה של ג'סטין הייתה מונחת על שולחנה בצורת פתק מעורך הגרפיקה של ה'סטאר'. בכתב ידו הבוטח מדי כתב גלין: אולי תוכלי לקחת את פ' למספרה? יש לו תור בעשר. הסַפָּר יקבל התקף אם הוא שוב יאחר. תודה! ג'.

פלאפל טפף לעבר קרסוליה של ג'סטין ונבח לעומתה בקוצר רוח.

"אל תתחיל," היא אמרה לו.

במשך כמה שניות ג'סטין עמדה ונשמה במתכוון. אין טעם להרגיש מוצפת, אמרה לעצמה. כשכולם רוצים כל מיני דברים מייד, את פשוט צריכה לתעדף. היא חשבה שאף על פי שג'רמי ביקש חמש דקות מזמנה, ואף על פי שהוא הבוס, הוא גם פנטזיונר בכל מה שקשור לזמן. חמש דקות בעולמו של ג'רמי יכולות להיות כל דבר בין עשר דקות לשש שעות. ולכן היא לפחות תמיין את הדואר ותמסור לנטזו את שלה, אחר כך תחזור ל'רפאלוז' לקנות את המקרוּנים של ברבר, תקפוץ לסלון הכלבים בדרך חזרה ותשאיר שם את פלאפל. אחר כך תתקן את תקלת הנייר במכונת הצילום, תחזיר את הטויוטה קמרי למקום החניה ותגרום למריבה בין מרטין לרומה כשתעביר את תמצית המסר – אף שלא במילים המדויקות – של רדוסלאב לרומה. ואז היא...

"ג'ס-טין!"

פאק.

זה היה ג'רמי, קולו מרעים בעליצות במסדרון.

"תהיה טוב," אמרה לפלאפל. "טוב."

ממש ליד משרדו של ג'רמי האטה ג'סטין את צעדיה והחליקה את שמלתה. מוכשרת, בעלת שליטה עצמית, אמרה לעצמה ונכנסה.

"חומד!" אמר ג'רמי. הוא חייך, ונימים בלטו על לחייו ואפו. "שבי, שבי."

ג'רמי היה חזק בקטע הפטריארכלי, וג'סטין ידעה שהוא הרגיש שזאת אחריותו, כעורך וכמנטור האישי שלה מטעם עצמו, לפַנות זמן לשיחות קטנות ורגילות. הוא אהב לספר לה סיפורי מלחמה מעברו הזוהר והמסוכן, ולהרצות על נושאים כגון אתיקה, הליכים נאותים, תורת המשפט ומנגנון הממשל העדין באוסטרליה.

"חומד," הוא אמר ורכן לפנים כדי להשיק את נושא היום האקראי שלו, "מה את יודעת על הפרדת רשויות?"

"טוב," ג'סטין התחילה, וזו הייתה טעות. כשמשוחחים עם ג'רמי טיפשי להתחיל במילים מיותרות.

"אנחנו מודים לנאורות הצרפתית," הוא קטע אותה, "על רעיון הפרדת הרשויות, שעל פיו רשויות השלטון מחולקות לשלושה ענפים, הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת..."

וכך ישבה ג'סטין במשך זמן-מה מעבר לשולחנו של ג'רי בעודו שוטח בפניה מונולוג. ידיה היו מוטלות על ברכיה העטויות בגד מנוקד, והיא ניסתה להיראות כאילו היא באמת מקשיבה בעניין ולומדת, ולא כאילו היא חושבת על מקרוּנים ועל רוחב הסמטה הצדדית ועל תקלת ההדפסה של מרטין ועל השאלה אם פלאפל אכל או לא אכל את ארוחת הצהריים שלה שהיא ארזה בתיק והשאירה, ללא השגחה, ליד עמדת העבודה שלה.

לבסוף צלצל הטלפון של ג'רמי והוא חטף אותו. "הארווי!" קרא. "חכה שנייה, חבר." הוא הניח את ידו על השפופרת וחייך אל ג'סטין בחיוך מלא חרטה. "המשך יבוא."

משוחררת לדרכה, יצאה ג'סטין אל המסדרון. על פי הרעש היא ידעה מייד שרדוסלאב לא חיכה עד שג'סטין תמסור את ההודעה שלו לרומה.

מרטין צעק. "ג'ס-טין! אני חייב להדפיס משהו! עוד השנה!"

ג'סטין הציצה בשעון שלה. פלאפל כבר מאחר לספר.

ברבל הציצה מבעד לדלת משרדה, מצחה המאופר להפליא חרוש קמטי דאגה. "איפה המקרוּנים שלי?" שאלה. אבל לג'סטין כבר לא נותר מה להציע לה מלבד חיוך עייף.

זה הלך להיות חתיכת יום.

כשג'סטין סיימה לעבוד באותו יום השעה כבר הייתה שש וחצי בערב. שערה צנח על פניה בגלים רפויים, עורה הרגיש אפור, ותודות למדפסת הבעייתית, רסס של דיו ניתז לאורך צד שמלתה. היא גם הייתה רעבה, כי אף על פי שפלאפל לא ממש אכל את הלאפה שלה עם העוף בקארי, אלא יותר שיחק בה עד שהייתה בלתי אכילה, לא היה לה זמן לחפש תחליף לארוחת הצהריים.

כשחלפה ליד עמוד השער מתחת לכוכב הפסיפס, היא הציצה מעלה בכעס.

"קרני השראה," מלמלה, ויצאה לרחוב רֶני.

ג'סטין הלכה לאורך שלושה רחובות ואז פנתה שמאלה לרחוב דוּפרֶן, שם נשפכו אל המדרכה מתוך ה'סטראמפט ופיקל' אלה שיצאו לשתות אחרי העבודה. היא חצתה את הכביש, ובדיוק כשעמדה להיכנס מבעד לשער המזרחי של אלכסנדריה פארק, נעצרה במקומה, הסתובבה והסתכלה על שורת המחסנים המפתים מעבר לכביש שבהם ניצבו דוכני השוק.

קשה לדעת מה גרם לה לעשות זאת בדיוק באותו רגע. אולי זווית השמש השפיעה עליה ממיקומה באותה עת במזל דגים, או שהירח וכוכב נוגה הסיטו יחד את תשומת ליבה ממושב האוהבים שלהם במזל דלי. ואולי צֶדק שלח מטה מין רטט מהמקום שבו בילה עם מזל בתולה. ואולי פשוט התת-מודע של ג'סטין הוא שהציע בעדינות שיש דרך לעכב את הרגע הבלתי נמנע שבו היא תיכנס מבעד לדלת דירתה הריקה, תחכה עד לפרק החדש בסדרה 'אֶמָה' של הבי-בי-סי, תחשוב במעורפל להתקשר לחברתה הטובה טארה, אבל במקום זאת תקרוס על הספה ותאכל טוסט עם ממרח וֶגֶ'מַייט לארוחת הערב.

ג'סטין עמדה יציבה, ממש על קצה המדרכה, ושקלה. האם יש לה זמן? הדוכנים לא נסגרים עד שבע. היא הציצה בשעונה. הו, כן, יש זמן.

היא הציצה לתוך תיק הקש שנשאה על מרפקה ושמחה לראות שעט השרפּי השחור שלה אכן בפנים, ממתין בכיס המיוחד שלו. היא הנמיכה את משקפי השמש שהיו מונחים על ראשה והתקדמה.

השוק של אלכסנדריה פארק היה מקום שג'סטין פקדה רק לעיתים נדירות כדי לקנות בו מזון. פעמים רבות יותר הייתה נכנסת אל החלל הקריר בעל התקרה הגבוהה באותו הלך רוח שבו נכנסה לגלריה לאמנות. היא אהבה לבדוק את הפריחות האקזוטיות המוזרות שמילאו את הצנצנות בחנות הפרחים, ולעבור ליד חנות הדגים ולהתפעל מיצורי הים המבריקים על מצע הקרח.

היא חלפה על פני חנות הפרחים, האטליז והמאפייה לעבר פינת הפירות והירקות. היא נעמדה לצד עגלת עץ מלאה אבטיחים, הרימה את משקפי השמש והביטה על תצוגת האבוקדו מזן האס. ושם הוא היה, מונח על גבעול פלסטיק מעל הפירות. השלט הפוגעני.

אבוקדודים.

האיש לא ילמד לעולם? ללא ספק, מדובר במוכר פירות כישרוני. לא, יותר מאשר כישרוני. הוא היה יכול לערום רימונים כך שהם נראו כמו כתר יהלומים מארץ אקזוטית רחוקה. הוא היה יכול לבחור דרך קבע תפוחים באופן מושלם ולשמור על לחות הענבים בעזרת נתזי מים, כך שנראו מעוררי תיאבון לאורך כל היום. לא היה כל היגיון בכך שהתעקש לאיית לא נכון את המילה. ובכל זאת, זה מה שעשה. שבוע אחר שבוע ג'סטין תיקנה את השגיאה שלו, והרוכל הגיב בהשלכת השלטים המתוקנים ובהחלפתם בשלט אחד שעליו נכתב אבו פאקינג קדודים. זה היה מרתיח. אבל ג'סטין הייתה נחושה שלא להיות מובסת.

היא חיכתה עד שדעתו של העוזר שמאחורי הדלפק הוסחה, ואז שלפה את עט השרפי שלה. במהירות מחקה את הד' וכתבה במקומה א'. אבוקדואים. אה, כן. ככה טוב.

מרוצה מכך שהמילה שוב נכונה, הסתובבה ג'סטין לאחור כדי להימלט מהיציאה של השוק אל רחוב דוּפרֶן. אבל היא הספיקה לצעוד רק כמה צעדים כשנתקלה בדג ענקי.

היה קשה לדעת איזה מין דג זה בדיוק. צבעו היה אפור כסוף, ושפתיו תחומות בסרט סאטן ורוד. עיניו היו ענקיות, צהובות וקמורות, כמו חצאי כדורי פינג פונג מצוירים. סנפיר אחורי זקוף מאוד התחיל בקצה ראשו של היצור, ונחשוליו הקוצניים נמשכו לכל אורך שדרתו. במקום שרירי חזה היו לו כפפות כסופות, והוא אמר, "כדאי לך לעשות את זה?"

היא עמדה להתווכח, אבל אז זיהתה את הפנים האנושיות שהיו ממוסגרות בחתך האליפטי שבבד הדג הכסוף.

"ניק ג'ורדן?" אמרה ג'סטין בפליאה.

"לעזאזל. ג'סטין?"

"היי!"

"היי את בעצמך!"

"בחיי. לא השתנית," אמרה ג'סטין, המומה ומחייכת.

ניק עשה פרצוף ספקני והביט על חליפת הדג שלבש.

"תודה. אני משער."

"בטח עברו... כמה?"

"שנים," ניק הסכים איתה, וכשהנהן – משטח בד הלייקרה הכסוף של התחפושת רטט כולו.

"אחת-עשרה? שתים-עשרה?" ניחשה ג'סטין.

"לא יכול להיות שעבר כל כך הרבה זמן."

אבל זה היה נכון. עברו שתים-עשרה שנה, חודש אחד ושלושה שבועות. וג'סטין ידעה זאת במדויק.

רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס ואולי תהיו בין הזוכות!




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה