על הבמה בברלה: סגירת מעגל אחרי 12 שנים

"הקהל הזיל דמעה. גם אנחנו, נזכרנו בדרך שעשינו ולא יכולתנו לעצור את הדמעות. לא התכוונו להתרגש כל כך בבת מצווש של הבת שלנו, אבל זה היה חזק מאתנו"

19/08/2018
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת: שני בר און

לא התכוונתי להתרגש בבת מצווה של הבת שלי, באמת. ממש לא התכוונתי להתרגש בבת מצווה של הבת שלי. לא באופן מיוחד, בכל אופן. כולה יום הולדת, חשבתי לעצמי, ועם כל יחסי הציבור הגרועים הנקשרים בבת מצווה, שלא לומר (בלעג) בת מצווש, כדי לרמוז שהבת מצווש היא חגיגה מנקרת עיניים של ילדת דור האינסטוש, והסטורוש, כזו שמגלגלת עיניים על מול ההורים שלה, כולה פינוק ומוצרי צריכה ודרישות.

מה בין זה ובין התרגשות אמיתית? ממש כלום. או לפחות ככה חשבתי. אבל בשביל להסביר את ההתרגשות שאחזה בי ובכל מי שנכח באותה בת מצווה של הבת שלי, צריך לדלג 12 שנים אחורה.

החבר החמוד שלי סטודנט למשפטים ומנהל עסקים ואני, קופירייטרית מתחילה, מגלים לתדהמתנו שאנחנו בהריון. יותר נכון אני בהריון, הוא בהלם.

אני מנסה לצאת מההלם וזה לא קורה. בסוף אנחנו מקבלים את ההחלטה ללכת על ההריון. לא ברור לנו עדיין מה זה אומר, אז אנחנו מנסים להדביק את קצב הבדיקות שפספסנו בזמן שהתלבטנו, והחיים ממשיכים: הוא בלימודים, אני כותבת על רעיונות שהולכים ונגמרים לי כי ההריון שמתבשל לי בבטן משתלט לי על כל המחשבות בראש.

בחודש שישי אני שואלת את החבר המבוהל מה דעתו שנתחתן. הוא כבר מבין שזו שאלה רטורית ואני מתחילה לארגן חתונת בזק ומקווה לא ללדת לפני. אין לנו שקל על התחת ואני מפעילה את הראש כדי להבין איך עושים את כל האירוע הזה ובזול.

הדוד היקר שלי בדיוק פותח עסק חדש באותה התקופה, מועדון הופעות בשם "ברלה" בקיבוץ להבות חביבה. אין לי מושג איפה זה או איך זה נראה, אבל זה הפתרון הכי פשוט שאני יכולה להעלות על הדעת באותו רגע ואנחנו הולכים על זה. אח שלי משתלט על ארגון שאר ענייני החתונה ואנחנו מצליחים להרים חתונה משוגעת בברלה, בלי סחלבים לבנים וקישוט מרכזי בשולחן.

"לא התכוונתי להתרגש". שני ואריאל (צילום: שלום ענסי צלמונלה)

החתונה שלנו הייתה באווירת ברלה טיפוסית של סקס, בירה מהחבית ורוקנרול. לצורך העניין, השמלה שלי הייתה סגולה. על הבמה עמד פסנתר כנף שחור השמור בדרך כלל לקרן פלס, והרב שלנו ניגן עליו כשנכנסנו לחופה. עמדנו על במת הברלה, אני עם בטן של חודש שמיני וחיוך מאוזן לאוזן, החבר שלי עם חיוך של סלאח שבתי (מה אני עושה פה לא יודע) שנינו בני 27 וכעת אני יכולה לומר שבאמת לא ידענו כלום מהחיים שלנו.

חודשיים אחרי זה נולדה הבת שלנו, אריאל.

תינוקת שמהיום שנולדה הייתה מחוברת למוזיקה, לשירים. ידעה לזמזם לפני שהתחילה לדבר, מוכשרת ויפהפייה, ומרגע שלמדה לדבר לא הפסיקה לשיר עד היום. בגיל שש היא התחילה בלימודי פסנתר, בגיל שמונה פיתוח קול ובגיל תשע תופים. עכשיו היא מתחילה ללמד את עצמה גיטרה. נולדה לנו חיית במה אמיתית ועדיין לא קישרתי את זה לברלה. לקראת הבת מצווה ביקשה לעשות הופעה לבני המשפחה שלנו וחברים.

פתאום ידעתי מיד איפה זה הולך להיות, ברור לא?

סגרתי את האירוע בברלה, איפה שהכל התחיל עבורנו. חשבתי שאני אתרגש לקראת האירוע אבל זה לא קרה. נו, מה את מצפה? חשבתי לעצמי, כולה בת מצווש.

"עכשיו את קול, עוצמה ויופי עוצר נשימה" (צילום: שלום ענסי צלמונלה)

האורחים התחילו להגיע, רובם השתתפו בחתונה שלנו, חלקם הצטרפו אלינו בשניים עשר השנים האחרונות, מעט מהם כבר לא איתנו. לפתע התחלתי להרגיש שמשהו מתחיל לזוז.

הלהקה התחילה לנגן, אריאל עלתה לבמה כשהיא חמושה במיקרופון ונותנת הכל. I’m the master of my sea היא שרה, ועושה את מה שהיא הכי אוהבת לעשות מאז ומעולם. ראיתי את המלצרים נעמדים במקום, צמרמורת שעוברת מהראש עד קצה הגב, קהל שמביט בפלא החיים הנפלא הזה, הרי רק אתמול היינו כאן על במת הברלה, היית בטן גדולה ועכשיו את קול, עוצמה ויופי עוצר נשימה.

הקהל הזיל דמעה. גם אנחנו, החבר ואני נזכרנו בדרך שעשינו ולא יכולתנו לעצור את הדמעות. ממש לא התכוונו להתרגש כל כך בבת מצווש של הבת שלנו, אבל זה היה חזק מאתנו.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה