רונית הבר: הפער שבין התחזית לתקווה בלתי ניתן לגישור

בבחירות האלו, ההווה הוא גם העתיד ועלינו מוטלת החובה לשנות את ההווה. אין זכות וחובה אזרחית משמעותית יותר מהצבעה בבחירות. במיוחד בבחירות האלו. נצלו אותה בחכמה

12/09/2019
רונית הבר קבלו עדכונים מרונית
  • RSS

הפעם לרגל סיבוב הבחירות השני בחרנו להגיש לכן, קוראות סלונה, מגוון טורים מאת כותבים מצוינים, המגיעים כל אחד מתחום אחר, המתייחסים לתמונת המצב העתידית של ישראל, עתיד שאפשר או צריך לצפות לו בטווח של עשר השנים הקרובות ועד כמה בכוחנו להשפיע עליו.

בניגוד למנהגנו בחרנו לא להתמקד באג'נדה הנשית או בנשים המועמדות. הקייס הנשי, לתפיסתי, הוא כבר יותר מנחלתן הבלעדית של הנשים. המאבק הזה, בישראל של 2019, הוא אינטרס גם של גברים, בדיוק כמו המאבק על הצביון הדמוקרטי והליברלי של המדינה, הבית שלנו. האחד קשור לשני והשני משפיע על הראשון. נוסף על כך, נדמה לי כי בנקודת הרתיחה שהגענו אליה, ולאור הצפי הקודר בדבר אחוזי הצבעה הנמוכים אף יותר מהמערכה הקודמת, חשוב להזכיר שוב את העובדה שגורלנו בידנו.

אחוזי ההצבעה צפויים להיות נמוכים מתמיד (שאטרסטוק / Gil Cohen Magen)

כשאני חושבת על מה יהיה פה בעוד 10 שנים מהיום או אפילו מעבר לזה, אני רואה לנגד עיני את ילדיי. הם גדולים כבר ובעוד עשור יהיו אולי אפילו בעלי משפחות. אני תוהה איזה עתיד צפוי להם. האם גם הם ישאבו למעגל העבודה התובעני והמתסכל בו חלק משמעותי מהכנסותיהם ילך למיסים שלא מחזירים להם דבר? האם גם הם יאלצו להתמודד עם יוקר מחיה בלתי סביר ויביטו בעיניים כלות איך כספי ציבור, הכספים שלהם, מופנים לטובת חלק קטן מהציבור, החלק הפרזיטי והסחטני, לאג'נדות וקומבינות שלטוניות או גרוע מזה לשחיתויות של המנהיגים. כל זה על חשבון רווחת האזרחים בבריאות, בחינוך, בתשתיות, בתרבות או בשיקום נזקי ההתחממות הגלובלית שמחייבת התייחסות למען הדורות הבאים? האמת, שגם בתחזיות הכי אפלות שלי נראה לי שהגענו לשיא בסעיף גילויי השחיתות, ואחריו חייבת להיות רגרסיה מתקנת. ומה בקשר לשקרים של המנהיגים שלנו – משהו שהפך כמעט למובן מאליו, ומה בקשר לשנאה, לגזענות, להסתה? שם עוד לא הגענו לקצה, יש עוד לאן למתוח את החבל וגם אם יהיה שינוי, כשיהיה שינוי, יידרשו הרבה יותר מ-10 שנים כדי לתקן את הנזק שבנימין נתניהו במו ידיו חולל כאן. אבל הוא חייב להתחיל איפשהו.

כשאני חושבת על העתיד, אני רואה לנגד עיניי את ילדיי. רונית הבר (צילום: צ'יבי שיכמן)

כשאני מסתכלת קדימה הפער בין מה שאני צופה שיהיה לבין מה שאני מקווה שיקרה הוא גדול מדי, כמעט בלתי ניתן לגישור. ממשיכה לשרטט לי בראש את חייהם של ילדי ונכדי העתידיים; כמה שעות יבלו בפקקים במקום ליהנות עם המשפחות שלהם, כמה אויר מזוהם יאלצו לנשום, האם יוכלו ללכת לים וגם להיכנס למים שיהיו עוד יותר ספוגי פלסטיק מהיום? ואם יהיו להם בנות, לשני בני הגדולים, האם השאיפות שלהן יוגבלו, האם הן יהיו חופשיות ללבוש בציבור מה שהן רוצות? על הבית אני סומכת אבל מה יהיו המסרים שהן יחשפו אליהם בבית הספר? החל מניסוחי תפילות בספרי הלימוד, דרך הסללה סטריאוטיפית ועד להדרה, הפרדה או לגיטימציה של עבריינות מין. אני תוהה מה מכל אלה יעבור שינוי לטובה. כשאני נתקלת בביטויים כמו "חילוניות בפרהסיה" (!) או אמירות כמו "אין הדתה, יש החלנה" אני נתקפת פיק ברכיים כי יותר מכל אני מייחלת לכך שהמילה "הדתה" תיעלם מהלקסיקון כתוצאה מחוסר רלוונטיות. אני מקווה שבעוד 10 שנים ישראל תחלים מהרעות החולות שמאפיינות אותה היום. אני מייחלת לכך שילדי ימצאו את ישראל כמקום טוב בו יוכלו לחיות חיים חופשיים, מעשירים, הוגנים ובטוחים, אבל החשש הגדול שלי הוא שהשמרנות תחמיר, שהשנאה תגבר, שהאלימות תגאה ואיתה גם השוביניזם. וכל זה עוד לפני שאמרתי מילה על הכיבוש, על הסדר או אפילו על דיאלוג בדרך להסכם.

למרות הייאוש, למרות רצף האכזבות, זה בכל זאת בידינו. קראתי פעם שלבני האדם יש יכולת מאד מוגבלת לצפות קדימה, לעתיד, וגם כשאנחנו עושים זאת אנחנו מביטים עליו במושגי ההווה הנוכחי שלנו. בבחירות האלו ההווה הוא גם העתיד. עלינו לשנות את ההווה. אין זכות וחובה אזרחית משמעותית יותר מהצבעה בבחירות. במיוחד בבחירות האלו. נצלו אותה בחכמה.

 רונית הבר (צילום: איציק שוקל)** הכותבת היא מנכ"לית משותפת ועורכת ראשית בסלונה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה