פליטים בישראל ופליטים בארה"ב: הכל עניין של פרופורציות

יחסית לארה"ב בפרשת הפליטים האחרונה, ישראל נראית כמו גן עדן. כאן יש להם חיים עם מציאות שונה מהמקום ממנו הם באו וברגעים כאלה אני גאה להיות ישראלית

01/07/2018
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת: ליאת מיה לומברוזו, צלמת ופעילה חברתית

ילד פליטים הולך ידי ביד עם אמו (צילום: ליאת מיה לומברוזו)

בדרך חזרה מקפה בנווה צדק של שבת בבוקר, מתוך הווייה בורגנית שכיחה, חוזרת אני לביתי ועוברת דרך דרום תל אביב, ואיזור התחנה המרכזית הישנה בואכה רמת גן. ותוך כדי המעבר בשכונה הדרומית, לוכדת את עיני תמונה שכזו: אם ממוצא אפריקאי כל שהוא, הולכת עם ארבעת ילדיה, כולם נותנים ידיים, והאם לוקחת על כתפה את ארבעת התיקים של הילדים. נראים כמו תיקי מסגרת כלשהיא, גן? כתה? פעוטון? כולם ביחד. מצד אחד, מייד עלתה בליבי השאלה, 'מה, גם היום הילדים במסגרות? אין להם יום שבת?, יום מנוחה, ובעיקר, יום משפחה ?'  וכתשובה לעצמי, אני מניחה, שסביר שההורים צריכים לפרנס, לעבוד. וכעס הציף אותי, ואף רחמים... ומנגד, למרות מסגרות הילדים ביום המנוחה שלי, שלנו, הרי שיש בתמונה גם קירבה, משפחה, כולם יד ביד, תיקים, כולם הולכים למסגרת ולא מסתובבים ברחובות, הורים שדואגים להם. בעצם זו תמונה נורמטיבית, קרובה וחמה. מה שהעלה  בי גם שמחה.

ילדים בדרך למסגרת (צילום: ליאת מיה לומברוזו)

ואי אפשר בימים כה סוערים ומקוממים, כאשר הסיפור העולמי עוסק בילדי פליטים בארה"ב, פליטים שהוריהם רצו לברוח מעוני, מחוסר עתיד, אולי מרעב, הזנחה שלא לחשוב ולהשוות בין פליטים בארה"ב לעומת פליטים בישראל. פליטים בעיקר ממקסיקו שמו פעמיהם בדרך לא דרך, בה המטרה יותר גדולה מהסכנות שבה, ופלשו, ברחו, עקרו את משפחתם לארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, אמריקה. ושם, דווקא שם, מצאו את עצמם נרדפים ופגועים בבסיס המשפחתי, בביחד. תינוקות וילדים קטנים, וגם ילדים יותר גדולים הופרדו באכזריות מהוריהם, שכל פישעם היה רצון להעניק לעצמם ולילדיהם עתיד טוב יותר, הווה טוב יותר. הילדים מצאו את עצמם לא רק מופרדים מהוריהם, אלא גם בתוך כלובים, כמעט ללא מגע יד אדם לטפל בצרכיהם הפיזיים המידיים.באחת הפכו לחיות כלואות, כפצועות, ללא הגנה וללא תחושת ביטחון פיזית ובוודאי לא נפשית.

סיפור הפרדת המשפחות טרם הסתיים. נכון שממשל טראמפ בלחץ דעת הקהל העולמית והאמריקאית הלך כמה צעדים אחורה בהחלטות הלא אנושיות כדרך התמודדות עם המבקשים מקלט בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, אמריקה. ואם ניגע רגע בעובדות, הרי שיותר מ-2,000 ילדים נכלאו והופרדו, ובשלב זה רק 500 התאחדו עם הוריהם.

אימא ובת, יד ביד (צילום: ליאת מיה לומברוזו)

חוזרת לתמונה של האם וארבעת ילדיה בדרום תל אביב, ישראל 2018. אי  אפשר שלא לעשות השוואה. אי אפשר שלא לחשוב שמדינת ישראל על כל מורכבותה, אולי אינה נקראת ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, אבל תחושת גאווה אדירה ממלאה את ליבי. נכון שמצב הפליטים בישראל עבר תהפוכות, ונכון שתנאי המחיה בדרום תל אביב אינו כמו בצפון תל אביב, ונכון שגם בישראל מגיעים לפעמים מקרי אבסורד וקצה של משפחות שנאלצות לעזוב את המדינה או באמת לחיות בתנאי מחיה לא תמיד פשוטים. עדיין, אין להשוות את השגרה של פליטים שבאו לישראל ברובן לנסות את מזלם במקום עם יותר ביטחון מהיכן שהגיעו, יותר אפשרויות כלכליות, בסביבה יותר חופשיה וחזקה יחסית לארץ ממנה באו. ואולי, הדבר הכי חשוב, יש להם פה אחד את השני. הגרעין המשפחתי נשמר. הורה דואג לילדו כמו בטבע. האמא שם בשבילם. הורים שרצו את הטוב ביותר לילדיהם ולפעמים אפילו רק בשל כך עברו את מסע חייהם לישראל.

יחד, יד ביד (צילום: ליאת מיה לומברוזו)

הכל עניין של פרופורציות. כמו בחיים בכלל. יחסית לארה"ב בפרשת הפליטים האחרונה, ישראל נראית כמו גן עדן. דווקא מהזווית החברתית, מהזווית שמסתכלת על החיים לא פעם בעין ביקורתית, ובוודאי העין שלי כצלמת, לכדה את מבטי תמונת פליטים בארץ, שאולי כבר לא ממש זרה להם, אמא וארבעת ילדיה ביחד, הולכים למסגרת שהמדינה שלי איכשהו סידרה להם, ואפשרה להורים לפרנס, ולילדים להיות במסגרת שאני מקווה שהיא תומכת, ולמרות שיום שבת, ואולי אין להם יום מנוחה, או שיום המנוחה שלהם הוא בכלל ראשון, אך יש להם ביחד. יש להם אולי עתיד, ויש להם חיים עם מציאות שונה מהמקום ממנו הם באו. גאה להיות ישראלית ברגעים שכאלה. ולגבי ארה"ב, המעצמה הגדולה בעולם, הגודל מתורגם גם לנשמה, כך לימדו אותי בישראל וכיהודיה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה