"רעיה צעירה ויפה" / טומי וירינחה / פרק 1

זהו ספרו החדש של טומי וירינחה, סופר הולנדי פורה ועטור פרסים שספריו תורגמו לעשרות שפות. אנחנו מחלקות עותקים אז אל תפספסו!

21/01/2020
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS

אדוורד, מומחה בעל שם למחלות זיהומיות בשנות הארבעים שלו, מתאהב באישה צעירה ויפה. ביום החתונה הוא מרגיש הגבר המאושר ביותר עלי אדמות. בשנים הראשונות רות, רעייתו, מייצגת את נצחונו על מימד הזמן, אבל ככל שנוקפים הימים, אפילו היא, כלילת השלמות, אינה יכולה למנוע מהקמטים וקפלי השומן לצוץ פה ושם. לאחר שנולד בנם, שכה ייחלו לו, השמחה שידע הופכת שברירית יותר ויותר עד שאדוורד מתקשה לזהות את האהבה הגדולה שידע וגם לא את האישה שחוללה אותה.

טומי וירינחה הוא סופר הולנדי פורה ועטור פרסים שספריו תורגמו לעשרות שפות. הספר יצא בהוצאת כתר.

"רעיה צעירה ויפה" (צילום: כריכה)

"רעיה צעירה ויפה"- טומי וירינחה – פרק 1 

"אז איך בעצם נפגשתם?"

גברים ונשים אוהבים להשתעשע ולהציג את השאלה הזו לזוגות שהם עדיין לא מכירים היטב, במהלך ארוחות ערב משותפות.

הם מביטים זה בזה. היא אומרת: "אתה מספר יותר טוב ממני."

הוא פותח. "לפני שנים רבות, בארץ רחוקה..."

"לא נכון! פשוט באוּטְרֵכְט, לפני שבע שנים."

"בסדר, בלי מעשיות." הוא נראה קצת מאוכזב. "אוטרכט, לפני שבע שנים. אני יושב בבית קפה ופתאום מופיעה ברחוב בחורה. הכניסה לאופניים בכלל אסורה, אבל זו העלמה שכולם נשבים בקסמה, שהפקחים מוותרים לה ושהנהגים עוצרים למענה."

"אתה מגזים, מותק. וחוץ מזה, הייתי כבר בת עשרים ושבע. או שמונה."

"היא רוכבת על אופני הרים, גוף רכון קדימה וישבן באוויר. אני לא יכול לספר את הסיפור בלי הפרט הזה. הישבן שאיתו הכול התחיל. כך היא עברה על פניי ברחוב ההומה אדם, עם שערה הבהיר והישבן הזה שלה..."

"נראה לי שהבנו."

"רציתם שאספר, לא?"

הגבר הנוסף שבחבורה מזדקף בכיסאו. "גם אני רוצה לשמוע, על הישבן."

"לָאוּ! תשלוט בעצמך," אומרת בת זוגו.

"ראיתי אותה נעלמת בין האנשים וחשבתי: איך אוכל אי-פעם למצוא אותה שוב? לאו, אתה בטח יודע למה אני מתכוון. אתה רוצה לרוץ אחריה ולצעוק: מי את? אני לא יכול לחיות בלעדייך! התינשאי לי, כאן ועכשיו?!"

"לא בטוח..." אומר לאו.

"בכל מקרה, כמה שבועות לאחר מכן ישבתי בקפה וילֶם והנה היא, ליד שולחן הביליארד. הרגשתי שזו יד הגורל, מצאתי אותה... בלי שחיפשתי. כבר לא היה לי ספק. היא שיחקה ביליארד עם חברה. ושוב הישבן הזה... ככה באוויר..."

"אֶד, בבקשה."

"ניגשתי אליה ושאלתי איך קוראים לה. לא הייתי מוכן שתחמוק ממני שוב. היא אמרה לי את שמה, כן, אבל לא היכן היא גרה. את זה היא לא רצתה להגיד."

"היית שיכור."

"ופשוט אמרת לו איך קוראים לך?!" אומרת האישה האחרת.

"כן, למה לא?"

"לזר מוחלט?"

"הוא נראה לי חביב. קצת מבוגר אבל חביב."

"מבוגר אבל חביב..." אֶדוַורד מעמיד פנים כי נפגע, אף שכאבו אמיתי.

"מבוגר יותר ממני, בסדר?"

"ארבע-עשרה שנה..."

"ועוד אחת."

"שאסיים את הסיפור או לא?"

הוא מספר איך ביקש מהברמן את ספר הטלפונים, דפדף בו, קרע מתוכו דף וניגש אליה. היא בדיוק התמקמה לצד השולחן. הוא החזיק את הדף מתחת למנורה שמעל שולחן הביליארד ואצבעו הורתה על שם כששאל: "זאת את?" היא בחנה את אדוורד במבט משועשע. "יכול מאוד להיות שכן." אמרה.

"טוב מאוד, רות וַלטָה. נהדר. תודה רבה. אשלח לך הזמנה."

"אצפה לה," אמרה. "ומה שמך?"

"אדוורד," אמר בעליזות. "אדוורד לַנְדָאוּוֶר."

"כל הכבוד, אד," אומר לאו. "מהלך יפה, ספר הטלפונים. נועז." הוא לוקח לידו את הבקבוק ובוחן את כוסות היין. הוא ממלא רק את כוסו של אדוורד.

"מהלך נואש," אומר אדוורד. "באמת לא ידעתי מה אעשה בלעדיה. תארו לעצמכם, רגע לפני כן עוד היה העולם מלא בנשים, ועכשיו רק היא קיימת." הוא מחייך לרעייתו בשפתיים סגולות. "כאילו אתה מקבל רק הזדמנות אחת – אם החמצת אותה השער נסגר והפלא לעולם לא יקרה שוב." מצחו בוהק, ידיו מנצחות על המילים מעל השולחן.

"רות, לא חששת אפילו קצת?" שואלת האישה האחרת.

"מצחיק שככה את חושבת. נעים להיות מופתעת לפעמים, לא? גבר שיודע מה הוא רוצה, נחוש בדעתו וכל זה, זה מה שאנחנו רוצות, לא?"

"כן, אולי את צודקת..." היא קמה. "לאו, תפנה את הצלחות? את הסכו"ם תשאירו, בבקשה."

במטבח היא עוטה על ידיה כפפות מבודדות חום. בצהריים, כשהיו בחנות עם מוצרים אקזוטיים מטורקיה ומסורינאם, נטלה צרור במיה ובחנה אותו. "קלאודיה, תהיי מציאותית," אמר לאו.

"אבל הם צמחונים! מה אני אמורה להכין?"

בסופו של דבר הכינה גראטן תפוחי אדמה וירקות קלויים בתנור.

ליד השולחן לאו שואל: "רות, ראית שהוא מבוגר ממך, אבל אתה, אד, ראית שהיא צעירה ממך?"

"לא להמשיך לספר עד שאני חוזרת לשולחן!" נשמעת קריאה מהמטבח.

אדוורד עוצם לרגע את עיניו – הבחורה עם מקל הביליארד בידה, עשן הסיגריות שהתערבל תחת מנורת השולחן. יופי תמיד סחרר אותו, ויופייה הכה אותו באלם. דִסקת השמש בין קרניו של שור האפּיס הקטן והמושלם, במוזיאון בדמשק לפני זמן רב. מישהו יצר אותו, בעבר רחוק להפליא, ידיים דומות לידיו יצקו את הארד בשלמות. אט-אט חלחלה בו ההבנה שגם היופי, ואולי דווקא הוא, מסוגל להכאיב, חותך בך באור.

הוא פוקח את עיניו. רעייתו הצעירה והיפה.

"לא," הוא אומר, "לא מייד."

"לא שמת לב?"

"בעצם ראיתי רק... יופי. חסר גיל." הוא מרים את כוסו.

היא שמה את ידה על ידו. "מותק..."

המארחת שבה לחדר עם תבנית אפייה בידיה. "אמרת שתאסוף את הצלחות."

"מייד," אומר לאו.

היא חוזרת למטבח ואז שבה אל חדר האוכל. איש אינו מציע עזרה.

"טעים מאוד, קלאודיה," אומר אדוורד לאחר כמה דקות, ומרים אליה את כוסו.

"כן, מותק, יצא טוב," אומר לאו.

"עשוי טוב."

"לזה התכוונתי." הוא קורץ לאדוורד.

"ומה קרה אחר כך?" שאלה קלאודיה. "איך היה הדייט?"

הוא חתר, היא ישבה על הספסל הקטן שבירכתי הסירה. הזרם היה חלש. בהדרגה החליף היער את שדות המרעה. עצים תמירים, עתיקים, ישויות פרטיות בעלות שם. כששייטו על פני גדות מעוגלות מכוסות אזוב, הציצו האחוזות מתוך הצמחייה. שטח פרטי. העגינה אסורה. הוא הרהר במשפחות בעלות השמות המסתוריים. הן לא הצליחו לעמוד בנטל וכרעו תחת עול הנכסים וההיסטוריה. דברי הימים נכתבו בטחב שעל הקירות הלחים. פרקליטים ומדינאים גדולים יצאו מבין שורותיהן, גברים שעיצבו את פני האומה והעבירו אותה במצב טוב לדור הבא. תמידיות זו חלפה. הנינים שלהם היו לבנקאים ולסופרים שחייהם מוקדשים רק לעצמם.

הצמחייה סגרה מעל ראשם, חיצי אור מנסרתי נורו בין עלוות צמרות העצים. הוא חתר ללא רחש. מערבולות מִשיִיות שחורות וכסופות נוצרו במקומות שבהם נעלמו המשוטים במים. הוא הפשיל את שרווליו. היא חשבה שיש לו זרועות יפות.

הם שייטו חזרה אל תוך האור. על הגדה פרשו שמיכה משובצת והפנו את פניהם לעבר שמש בין הערביים. מאחוריהם היה מטע עצי דובדבן מכוסים רשתות ירוקות. הוא פרק את הסל ושאל: "הכנת הכול בעצמך?" כריכים קטנים. סלט, רוטב בנפרד. "אני אוהב רִגלה," אמר. "יש לה טעם וריח של אדמה."

"בוא," אמרה אחרי שאכלו מעט, "נקנה דובדבנים."

היא לבשה שמלת כותנה לבנה, רגליה היו שזופות. אישה עם סינר ישבה מתחת לסככה קטנה בכניסה למטע. אדוורד קנה חצי קילו דובדבנים. הם היו עסיסיים ומתוקים, האביב היה חמים ויבש. הם טיילו חזרה אל הנחל וירקו את גלעיני הדובדבנים רחוק ככל שיכלו.

הם שתו יין ודיברו על לימודי הסוציולוגיה שלה, שלא התקדמו היטב, ואז על נסיעותיו ועל הכנסים שהשתתף בהם. הוא הביט בה. האם היא יודעת שהוא שותה אַפְּרֵמוֹנט יבש שמושלם לרגעים כגון אלה? היא גירדה את רגלה. פסים לבנים נוצרו תחת ציפורניה.

בערב אחרי שניגש אליה בבית הקפה, היא מקלידה את שמו במנוע חיפוש באינטרנט. היא רואה אותו בתמונות של חברות בינלאומיות, מתברר שהוא וירולוג בעל שם. הוא גבוה מכל האחרים. היא חושבת שהזקן מחמיא לו. כעבור כמה ימים מגיעה אל תיבת הדואר שלה הזמנה לשיט בסירה. עוד באותו יום היא שולחת לו איגרת תשובה.

שעת בין ערביים. הוא נכנס ראשון לסירה ומושיט לה את ידו. היא נוטלת אותה וצועדת צעד גדול. הוא חותר נגד הזרם, שעוצמתו חזקה משציפה. באפלולית שתחת העצים הוא מנסה להישאר בדיוק במרכז ולתקן את המסלול כמה שפחות. זה חייב להיות מושלם.

"חכה רגע," היא אומרת אחרי כמה רגעים. היא רוכנת ומניחה את ידה על ידו. הוא מפסיק לחתור. "אתה שומע?" היא לוחשת. "שקט כל כך... אפילו לא ציוץ ציפור." רק הטיפות שנוטפות מהמשוטים. רגע לפני שהם מגיעים אל הגדה הוא מצמיד את המשוט השמאלי לדופן הסירה כשכף המשוט שקועה במים. היא נעמדת ואומרת: "מבקשת רשות לרדת לחוף." הסירה מתנגשת בגדה, והוא קושר אותה. היא נעלמת בין הגזעים הזקופים החלקים, שערה הלבן מבהיק, מפתה. ישות שתמיט אסון על מי שיימשך אחר שירתה עמוק יותר ויותר אל מעבה היער.

הגינה האנגלית, חבויה בין העצים, שייכת לאחוזה בהמשך הדרך. החלונות חשוכים, אין סימן חיים. הוא יקנה לה אותה ויצפה בה ממרחק יום-יום בשעת הדמדומים. כוורת מוארת. שם יתגורר ויביא לעולם ילדים עם אישה מופלאה זו, אחד לכל חדר.

היא מסעירה אותו עד בלי די, אבל הוא לא רוצה להיות להוט מדי ולקלקל הכול, להפגין את כמיהתו הנואשת. יותר מאי-פעם, הוא מבין כעת, מחברת אותו ההתאהבות לנער שהיה, לפעם הראשונה, פיו היבש והלמות ליבו, הפעם הראשונה של כל הפעמים הראשונות שבאו בעקבותיה. מעולם לא נישא ומעולם לא נשאר זמן רב עם אותה אישה, תמיד נותר אספן של פעמים ראשונות. הוא בן ארבעים ושתיים כעת והוא יודע בוודאות שהכול התרחש בדיוק כך כדי שימצא בחורה זו.

היא מגיחה מבין העצים ומצטחקת, אלילה פגאנית קלת רגליים. "יפה פה כל כך," היא אומרת. היא מדברת בשקט, כאילו העצים והעשב מאזינים לה גם הם. כשהיא נעמדת על קצות אצבעותיה ומנשקת אותו, יש לו הרגשה מתעתעת שנכנסה ליער כדי להתייעץ עם בנות מינה, נימפות כמותה, שנאספות סביב בבואתן במים השחורים.

הם שוכבים על מיטת עשב וטחב לח ואוהבים זה את זה לאט, בהססנות של גופים זרים עדיין. מהר, מהר כל כך, מהדהדת בו המחשבה. נכונותה גורמת לו סחרחורת אוֹשר. עליצות עולה בגרונו למראה גופה הצעיר, כתם אור על אדמת היער. יש דחיפות בתנועותיו, רעב. הוא שוכח את הניסיון שצבר. בחיפזון של נער הוא מלקק את בטנה, את ערוותה המלוחה, חסר גבולות כאילו שתה יותר מדי. אחר כך, כשהוא חודר אליה ונשען על ידיו, היא מתקמרת תחתיו. הוא ננעץ בה, היא מחייכת ואומרת, "סוף-סוף." ניסיונה מפתיע אותו, הוא שכח שאנשים בגילה כבר יודעים הכול.

גופם עטוי עשב ירוק. זיעה מתקררת, נוזל זרע מושך בעור. היא שוכבת על צידה, במחסה זרועו, ידו על ישבנה. "חבל שאתה לא מעשן," היא אומרת.

"שמעתי פעם," הוא אומר, "שאמנים מרגישים שהם מתקדמים יותר מאלה שהיו לפניהם. שהם מסתכלים על עבודתם וחושבים שהתעלו על ההיסטוריה. הרגשה של... שחרור. וניצחון."

"למה אתה אומר את זה?"

הוא מחייך. "שחרור וניצחון."

היא שותקת לרגע. "עכשיו, אתה מתכוון?"

"עכשיו."

"איזה איש נחמד," היא אומרת. ומעט אחר כך: "ומה עם השלב הבא?"

"איזה?"

"השלב שבו שום דבר לא יהיה יותר טוב מזה?"

הם שטים בחושך חזרה אל המעגן, אל שדות המרעה והגדות המיוערות. הרחק באופק, המבנים השחורים של האוניברסיטה, שפוזרו בין השדות ללא תוכנית או קנה מידה. שם מתנהל חלק מחייו. מאחורי המגדלים של בית החולים האוניברסיטאי, מהם בוקעים אורות מהבהבים, כמו קזינו במדבר – פעם זוכים, פעם מפסידים. הם מפליגים מתחת לשרשרת ועוגנים אל המזח שליד המשרד הקטן, שתריסיו מוגפים ונעולים. אפשר לקנות שם חטיפים ומשקאות קלים, על הקיר תלויה מפת נתיבי המים של האזור.

זה קרה בבית קפה שליד הפארק. הברמן הניח מולה כוס ואמר: "מהאדון שיושב שם." הוא נד בראשו לעברו האחר של הבר. אדוורד לקח את הכוס ורוקן את תוכנה בלגימה. בשנים הראשונות שלהם יחד זה קרה לפעמים, פתאום הונח מולה משקה. אדוורד רוקן כוסות קלוהה וקורסאו כחול, עיניו נעוצות בדמויות הקפואות בצד האחר של הבר. מסבאה בטוֹמבסטון, 1885. היא האישה היפה היחידה באזור כולו, גברים מוכנים לתת את חייהם למענה. הוא יודע שבכל רגע עלולים לחסל אותו, שיופי יוצא דופן מושך אליו מעריצים רבים, מוביליזציה של תשוקה, גברים בעלי צורך, תוקפני לפעמים, שתבחין בהם. כדי שתדע: את טועה, זה לא האיש הנכון, אני האיש, אני.

היא הייתה רגילה לזה. יש גברים שנוהגים כך, ויש שמפריזים במחוות.

שלא כמו נשים אחרות שהכיר, נשים אינטליגנטיות ונהדרות, יופייה לא גרע ממנה. יופי ואינטליגנציה, חשב, כשהם דרים בישות אחת, גורמים בסופו של דבר לפיצול פנימי עמוק. זה אמנם לא בולט לעין מייד, אבל מרגע שנוכחים בכך אי אפשר יותר להתעלם מזה. הספרות אוהבת להציג נשים אינטליגנטיות ויפות כגיבורות טראגיות, אבל כשקרא עליהן איחל להן בעיקר ליטול באופן מסודר ואחראי תרופות פסיכיאטריות. במציאות הוא נוכח שהצליח להישאר מאוהב כל עוד אותן נשים השכילו להסתיר את השסע בטבען. הן הצטיינו בכול – מלאות חיים בחברה ומסעירות במיטה. כל עולמן היה במה אחת גדולה. אבל במוקדם או במאוחר נסדקה דמותן. תורה של הטראגיות לגלם את התפקיד הראשי.

נדמה היה שרות ולטה היא יוצאת הדופן בת המזל. הוא לא גילה אצלה מרתפים נסתרים.

היא אמרה: "אני חושבת שאין לי יותר מדי תסביכים..."

"תסביכים?"

"נשים הן מתוסבכות."

"ואת לא?"

היא משכה בכתפיה. "ענייני נשים רגילים, אבל שום דבר מיוחד מעבר לכך, אני חושבת. אני מקווה שזה לא משעמם לך מדי."

רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס ואולי תהיו בין הזוכות!

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה