16 שנה לפיגוע במלון פארק - הסיפור שלא סופר

משפחה יושבת סביב שולחן הסדר, הביפר מצפצף וסבא אליעזר יוצא לאירוע רב נפגעים במלון פארק. הוא חוזר משום המום, כאוב ומבולבל אך נחוש מתמיד להיענות לכל קריאה

27/03/2018
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

נכתב על ידי עמרי שמידוב והתפרסם לראשונה בפרופיל הפייסבוק שלו

 עמרי שמידוב (צילום: אלבום פרטי)

27.3.2002, השעה 19:17, בית משפחת טסלר, נתניה.

ברקים ורעמים בחוץ. סבא בדיוק חזר עם הרכב מסיבוב דאווין לכוננות ליד הבית. בדרך עקף אותו רכב שפנה שמאלה בצומת בית ליד, רכב ישן עם שני נוסעים. עם איך שהוא נסע, טוב שסבא לא היה צריך להעניק שם טיפול. סבא הגיע, חנה, עלה למעלה, פתח את המקרר והוציא 3 מלפפונים, 4 עגבניות, בצל, שום ושמן זית. הוא מתכנן לחתוך סלט גדול כדי שנוכל לאכול טוב בליל הסדר. כי הרי ליל הסדר יש פעם בשנה. סבתא כבר עמלה על בישול העופות והחבאת האפיקומן. הם כבר בדיון על למי לגלות איפה הם מחביאים אותו, ומפחדים שמשפחת שמידוב שוב תאחר בשעתיים. וכולם יתעצבנו, כולל ליאת שזה עתה התעוררה משנת הצהריים בבית הוריה, פוקחת את עניה ומתיישבת בעייפות בסלון.

"את לא רוצה לעזור?" שאלה סבתא את ליאת, ועוד לפני שהספיקה לענות אמרה "סדרי את השולחן". 30 צלחות אכילה והגשה יהיו עליו, 30 צלחות חיות ומלאות. ליאת ניגשת ומסדרת את השולחן, מפה לבנה מהודרת עם 160 עיטורים. הכל מוכן ומזומן. רק שהאורחים יגיעו.

שולחן הסדר הערוך, 30 צלחות על מפה לבנה מהודרת עם 160 עיטורים (צילום: שאטרסטוק / Will Rodrigues)

השעה 18:40. האורחים, השמידובים, הגיעו באיחור של רק חצי שעה. סבא יושב ומגלגל את עניו. הוא לא מבין כמה העיניים האלה עוד יראו היום. המשפחה נכנסת, כולה מתרגשת: עמרי בן 6, עדי בת 4, ועמית שחגג שנתיים. סמדר העלתה עוד איזה קילו וחושבת על העבודה שמצאה לזוג קשישים באיזה מלון בנתניה. חגיגה כפולה בבית: עמית כאמור חגג שנתיים, וזו סיבה גדולה למסיבה. עמרי רוצה רק צומי ועדי שקטה וחמודה.

בחוץ הסערה מסרבת להיפסק. ברקים, רעמים, ילדים פוחדים, נבהלים. "זה רק גשם ורעמים" אמר סבא, "אין לכם מה לדאוג" אמר, ומיד אחר כך עמרי עושה לעדי "בום! הברק הזה פגע במישהו!". עדי פורצת בבכי, סבתא מרגיעה, והכל ממשיך כרגיל... בערך.

פתאום נשמע רעם מחריש אוזניים, קצת רחוק ושונה. אולי גם החשמל קפץ ולכולם היו צפצופים באוזניים. הילדים קצת נבהלו ואז נרגעו וכולם חוזרים לשבת סביב השולחן.

סבא מקריא: "...וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ בְּאַהֲבָה מועֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשון"...

לפתע מוציא סבא, שנמצא בכוננות, את הביפר. סבתא מסננת "לא עכשיו, לייזר" וסמדר מגלגלת עיניים ואומרת "מה קרה עכשיו?".  "אר"ן במלון פארק, יוצא, אחזור מאוחר יותר" משיב סבא בשקט.

המשך הסיפור מנקודת מבטו של סבא:

אני פותח את ההגדה, ומתחיל להקריא. פתאום הביפר מצלצל. אילנה מתעצבנת, אבל זה התפקיד, כך בחרתי לחיות. לעולם לא אגיד "לא" למשמרת במד"א או להצלת חיים. גם אם יום אחד אחלה במחלה שכוחת מרפא, כנראה שאתרום את גופי למדע.

אני פותח את הביפר. "אירוע רב נפגעים במלון פארק, אני יוצא". בטח סתם שני אנשים שיכורים או דקירה. גם בטח כל העולם ואחותו שם. אני יורד למטה, נכנס לרכב, מפעיל את הצ׳אקאלקה ונוסע למלון פארק, מהסיבות הלא נכונות.

בכניסה אין אף אחד, אבל חדר האוכל הרוס. אני נכנס וחושכות עיניי.

שיירי שולחן הסדר במלון פארק (צילום: נעם שרון / לעמ)

עשרות, אם לא מאות בני אדם, מוטלים על הרצפה, בודדים יושבים, ספק בוכים ספק בהלם. אני נעמד לבדי מול כל כך הרבה אנשים, דם, זכוכיות. גניחות של כאב. הכל נראה שרוף, ממש כאילו אני בסרט רע. אני נעמד בלי יכולת לזוז. אוגר כוח פוסע שני צעדים פנימה, מנסה להפנים את הזוועה. מעולם לא ראיתי דבר כל כך מזעזע.

פתאום יד נוגעת לי ברגל. מעולם לא נלחצתי ככה. הדופק עולה, הדמעות חונקות, אבל אחרי כמה שניות אני מבין שזה רק אני אל מול 250 איש: גברים, נשים, ילדים, ילדות, תינוקות, זקנים וזקנות. גם תיירים, גם ישראלים, שבכלל עכשיו אמורים להיות עייפים מההגדה ולצעוק על מוביל הסדר שיזדרז כי הם רעבים, ואחרי האוכל הם אמורים בכלל לסרב להמשיך לקרוא, כי מי בכלל רוצה להמשיך אחרי האוכל.

אני מבין שזה רק אני מולם, 250 אנשים, כמעט כולם על הרצפה, שוכבים, פצועים, מתים. אני רץ לרכב ולוקח את כל הציוד שאפשר, נכנס לאולם, יורד על ברכיי ומתחיל להעניק טיפול ראשוני לאחת הפצועות. הייתי כל כך בשוק שאפילו לא חשבתי על לאבחן אבחון ויזואלית. אני מעניק לה טיפול ראשוני ואז אני שומע בחוץ כוחות. אני לא בטוח מה קרה. אני עובד על אוטומט. בלי לשים לב אני נותן פקודות ראשונות למי שנכנס. אני הראשון, אני היחיד שיודע, ועדיין אני לא מבין כלום. "אתם לכו לשם ואתם לשם" אני פוקד. לאט לאט מגיעים עוד ועוד אמבולנסים, משטרה, מכבי אש, צבא, מג"ב, אזרחים, משפחות, ומי לא? כולם עצרו את ליל הסדר, כולם כאן.

אני מתחיל להיכנס לקצב. מטלטל אותי שאני מרגיש כמו בהסעות לבתי הספר בבוקר. נסיעה ללניאדו, נסיעה למאיר, נסיעה להילל יפה. מעמיסים, נשלחים, פורקים וחוזרים. ממש כמו מפעל הובלות עם לחץ מהבוס. אתה זוכר שמדובר באנשים, אבל לא מצליח לתפוס. הגלגלים סומנו באיקס על-מנת שהרכב יזוהה כמתנדב. כל הצמתים פנויות בשבילך, כל העולם מגויס כדי שאתה תוכל להציל מאות אנשים כרגע. אתה חוזר מפינוי, ועוד פינוי, ועוד פינוי, ואיזה צומת חסומה, ומהירות הזויה, ולחץ אטומי. חייבים להספיק. אתה רוצה הכי להיות שם, ואתה רוצה הכי לברוח. אתה רואה את משפחות ההרוגים עומדות על הסרטים האדומים, שומע אותם צועקים שאלות, אתה חייב להתעלם ולרוץ פנימה, לזוועות. אין דבר יותר קשה מלראות בזווית העין שוטר עוצר בכוח אימא מבוגרת שמנסה להיכנס לראות את בנה שזה עתה נפגע בפיגוע, ומרוב פצועים, אין אפשרות לתת לה תשובות ברורות. אתה נחנק מדמעות, אתה רוצה שהשמידובים פתאום יאחרו, אתה רוצה שליאת לא תעזור. ש-160 העיטורים על המפה לא יסמלו את 160 הפצועים, ששלושים הצלחות יסמלו חיים, כאלה שנשארים, על שולחן האוכל, ולא על שולחן ניתוח הגופות. אתה רוצה שהכל יסתיים, לקום מסטירה של אשתך וללכת לישון חזרה בעצבים. הכל מקבל פרופורציות.

פינינו את הפצוע האחרון, הענקנו טיפול לכל מי שנפגע קל, כי מרוב פצועים בתי החולים לא עמדו בעומס. "מי שלא דחוף לא מפונה". מעולם לא דמיינתי כל כך הרבה אקשן בכוננות במד"א, ועוד בזמן כל כך שקט, כמו חג. ואני חשבתי שטוב שלא נאלצתי להעניק טיפול לשני אלה שעקפו אותי בבוקר בבית ליד. אני מוכן להחליף סיטואציות. עכשיו.

"מאז האירוע, אני אדם אחר לחלוטין", סבא אליעזר טסלר בתפקיד, באירוע אחר (אלבום פרטי)

חזרתי הביתה. החניתי את הרכב, ירדתי, הנחתי רגל על הקרקע, והחזרתי אותה פנימה. משהו השתנה אצלי. אני בטוח שבאותו הרגע ראיתי או הרגשתי יד תופסת לי את הרגל, כמו לפני רגע, וצועקת "כואב לי", "הצילו", ו"אין לי רגל". נלחצתי. נשארתי כמה דקות, מוסיקה לא עזרה פה. גשם זלעפות בחוץ, ואני מחליט לרדת שוב. רגל, מסתכל למטה, מוודא שלא תופסים אותי ושאין שם חלילה פצועה בכניסה לבית. אני הולך לאט, בגשם זלעפות. לא בטוח איפה אני ומה אני עושה. הכל מעורפל. ברקים ורעמים, ואני - אני מנסה לעכל, להבין, להפנים. אין לי מושג מה לעשות.

אני נכנס לבניין, עולה מדרגה ועוד מדרגה, מסתכל כל הזמן מסביב לוודא שאין פצועים. עולם שונה, אחר. שקט, פתאום. נכנס הביתה, פותח את הדלת, נעמד, ומזיל דמעה. הטלוויזיה דולקת, קניתי אותה כדי שהנכדים יוכלו לראות "הופ" ואני את הערוץ הראשון, אבל לחיים יש תכניות אחרות. תמונות חוזרות על המסך, כותרת "פיגוע בנתניה", כולם בשוק, כולם המומים, כולם הבינו למה הביפר. האוכל נאכל כבר, אבל לא אכפת לי. הנכדים משחקים בשולחן, כשמטר וחצי מהם, בטלוויזיה, סמל החיים - יש מוות.

אשתי וילדיי טוענים שמעולם לא ראו אותי בוכה, למעט אותו ליל סדר ארור, ויום חתונתה של בתי. מאז האירוע הזה אני אדם אחר לחלוטין. אני מגביר משמרות במד"א, ומבין יותר לעומק את משמעות החיים, הילדות, הנכדים.

אנדרטה לזכר קורבנות טבח ליל הסדר עם 30 אבנים, לזכר 30 חללי הפיגוע. פיסול ועיצוב: יהודה ארבל, 2003 (צילום: דוד ישי)

כעשור לאחר מכן, הגיעה אליי מחלת הסרטן, ממנה די התעלמתי עד שנאלצתי להיכנס לטיפולים. לא אפרט על התהליך, רק אגיד שהחלטתי להצטרף לספק טיפול ספק מחקר, שניפח אותי, והרג אותי. צוק איתן בדיוק התחיל ואני קבעתי משמרות לכל השבוע בתחנת אשקלון. אני זוכר גם שנכנסתי לניתוח האחרון שלי, התקשר אליי מנהל התחנה ושאל אם אתייצב בטוח. "ברור, יום-יומיים אני חזרה על הרגליים, תכין אמבולנס, אני אוהב לנסוע לבד". זוכר שרגע לפני שהלכתי לעולם הבא, קיבלתי המון חום ואהבה מכל משפחתי. אני זוכר שיר מאוד חזק ששרו לי שם, "אי שם מעבר לקשת". משהו בשיר הזה החזיר אותי לחיים לכמה דקות. אני זוכר רגעי התייחדות עם נכדיי, אשתי והילדות. הרבה בכי מסביב, אני באמת לא מבין למה, כי הרי לא ראיתם 250 איש, ספק פצועים ספק מתים, שרועים על הרצפה במלון פארק בנתניה, ואף אחד מהם לא ניסה למשוך אתכם אליו, כשהוא פצוע אנוש, על הרצפה, עם הכוח שאין לו. זה בסה"כ אני, אדם פשוט, מנהל מוסך, מתנדב במד"א. מודה, התרגשתי.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה