מה קורה בחברה שאמורה לדאוג לבריאותם של חתולי הרחוב?

משהו מאוד לא תקין קורה בחברה הגדולה ביותר העוסקת בסירוס ובעיקור חתולי רחוב. נועה ידעה שזה מסוכן אבל יצאה בכל זאת לחקור, מצוידת במצלמה נסתרת הזדעזעה ממה שגילתה

09/07/2018
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • בדואר
  • RSS

מאת: נועה דויטש, אשת הייטק ותחקירנית מטעם עמותת סנטיאנט שחשפה את תחקיר החתולים המזעזע

.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני אוהבת בעלי חיים. ככל שהשנים עברו, היכולת שלי לפעול למענם הלכה וגדלה.

מצאתי את עצמי מטפלת ביתר שאת בחתולי רחוב. אותם יצורים מתוקים שנמצאים היום בכל פינת רחוב, שאנחנו עוצרים לפעמים להאכיל או ללטף, שמתבלים את הנוף העירוני בפרוותיות שלהם ושאי אפשר לדמיין איך היתה נראית השכונה שלנו בלעדיהם. לאורך השנים טיפלתי בחתולים שבסביבתי ודאגתי לעיקור וסירוס שלהם - כדי שיוכלו להמשיך לחיות בכבוד, ומבלי שיגדלו אחריהם דורות נוספים של אלפי חתולים שימצאו עצמם סובלים ומתים ברחובות, כמו שקורה בכל יום.

כמו שקורה להרבה מתנדבים ופעילים, התחלתי להרגיש בשנים האחרונות שאני לא עושה מספיק. ידעתי שבזמן שהצלחתי, יחד עם חבריי הפעילים, להציל 100 חתולי רחוב, מאות אחרים גוועים מרעב ברחוב והסבל שלהם זעק אלי. הייתי חייבת לשנות את המציאות בצורה שיטתית יותר, עמוקה יותר, מערכתית יותר.

גם המדינה מנסה לסייע לחתולי הרחוב, בעיקר באמצעות 9 מליון ש"ח שהיא מקצה מדי שנה לסירוסים ועיקורים. וזהו. זה כל הכסף שהאוכלוסיה השקופה והחלשה הזו מקבלת. בשטח, אנחנו לא רואים את התוצאות. רובנו יודעים שהסיוע המינימלי הזה לא עוזר, ולולא אנשים טובים שאכפת להם- מצבם של החתולים היה גרוע פי כמה וכמה.

נועה דויטש "לא יכולתי להישאר אדישה למצב" (צילום: יחצ)

כשהתחלתי לבדוק לעומק העניין, הבנתי שמשהו מאוד לא בסדר קורה בתוך החברה הגדולה ביותר בשוק, שעוסקת בסירוס ובעיקור של חתולי הרחוב. ידעתי שאני נכנסת לאזור מסוכן, ועדיין- לא יכולתי להישאר אדישה למצב. החלטתי לצלול פנימה. לבדוק מה נעשה בתוך קרביה של החברה הזו, והכל עם מצלמה נסתרת.

ידעתי שרק ככה אגלה את האמת- האם החתולים סובלים? האם הלכידות והניתוחים נעשים בהתאם לנהלים של משרד החקלאות וחוק צער בעלי-חיים, או שמישהו פה מחפף- ובגדול?

חמישה חתולים מתו לי בידיים. ככה הרגשתי, כשבאתי לאסוף אותם וגיליתי שלא שרדו. רציתי לצרוח, רציתי לצאת מהמקום הזה ולא ולחזור. אבל ידעתי שאני חייבת להמשיך. שבלי לתעד את הדברים, בלי להרים קול צעקה ולחשוף את הסיפור האמיתי- אי אפשר יהיה לשים סוף לזוועה שמתחוללת שם, מאחורי הדלתות הסגורות. .ניסיתי לשמור על קור רוח בזמן העבודה והשהות שלי במרפאה, אבל כשהייתי חוזרת משם, הייתי מתפרקת ובוכה. לקחתי חתולים רבים לאשפוז במרפאות פרטיות על חשבוני, לאחר ששוחררו ממרפאת העיקורים במצב גופני ירוד. ניסיתי ככל יכולתי לדאוג שלא יחזרו לרחוב לפני התאוששות מלאה.

השכל והרגש פעלו לכל אורך הדרך בשני קווים מקבילים- ידעתי שאני עושה את הדבר הטוב ביותר למען כל חתולי הרחוב, אבל הלב נשבר עם כל חתול שנאלצתי להביא אל המרפאה האיומה הזו. היום, כשבועיים לאחר שהתחקיר הקשה הזה שודר בכל מדיה אפשרית, אחרי שאני רואה את תחילתן של התוצאות בשטח- אני יודעת שעשיתי טוב. שלא תמיד הרגש והשכל צריכים ללכת יד ביד, ושהסבל הרגשי שלנו שווה כל שינוי שיהיה בחייו של הציבור השקוף הזה – ציבור חתולי הרחוב.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה