איך רק במאית אחת זכתה בכל תולדות האוסקר בפרס הבימוי?

מחאתה האופנתית והפמיניסטית של נטלי פורטמן בטקס פרסי האוסקר האחרון הציפה את השאלה המטרידה: איך בכל תולדות הטקס (92 שנים ליתר דיוק), רק אשה אחת זכתה בפרס הבימוי?

13/02/2020
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

כמה שניסיתי לחמוק מלכתוב על טקס האוסקר האחרון שהתקיים בתחילת השבוע, איכשהו לבסוף נכנעתי לזה. מנשים כותבות מצפים להגיב לכל תנודה או רחש של שינוי בטקס הסתום. כי אם נעשית אישה שמדדה על נעלי עקב גבוהים, את מוזמנת למחות או להיות אסירת תודה לאמרגנים. יש את הקרקס ויש את הלולייניות, ככה זה עובד. אני אוהבת לכתוב אבל על הנדוש והברור מאליו קשה לי מידי לטרוח. מרגיש לי כמו להיות מעבדת תמלילים של טקס ידוע מראש. אבל יסמין ביקשה ומכיוון שיצאתי לפגרה, לא הייתה דרך מילוט.

גם במאה 21 העולם נמדד על פי אמות ההישגים של גברים. המקום בו גברים נמדדים בערך עצמם ולא ביחס לנשים, עדיין מותיר את הנשים (שנמדדות ביחס לגברים) מאחור. אני לא באה לחדש כאן אבל אני כן באה להזכיר שאמנות היא לא דת ואמנות היא לא ממסד שמרני ואמנות אמורה להביא פיכחון לעולם שלנו על שלל ייצוגיו וכאביו. ולכן מאכזב כל כך שטקס האוסקר הצליח לעבוד שוב על כולנו.

הסחת דעתנו לזכייה המפתיעה של ״פרזיטים״ (הנפלא) בקטגוריות החשובות ביותר של הפרס (סרט, בימוי, תסריט), הפכה מהר מאוד לדיבורים על הוליווד שמשתנה ופותחת דלתות לזרים. הו, זכייה נאורה! ושוב כולם מדברים בסלחנות וביראת כבוד על הטקס הבורגני. מיותר לציין שמעמד הזכייה בטקס האוסקר משמעותי מאוד לא רק משום שהוליווד היא בירת הקולנוע העולמית אלא בעיקר משום שלשם עיני תעשיות הקולנוע בעולם נשואות, זה הטקס שלכאורה, מאשר את ערכך המקצועי.

קתרין ביגלו  Jason Merritt/Getty Images)

ואם נעזוב לרגע את פולחן השטיחים האדומים ופסלוני הזהב שפסטיבלים בעולם מחקים, הרי שהטקס הזה מסמל את פסגת השאיפות בתחום. מסיבה זו עצוב שנשים לא נכנסות בקטגוריות החשובות של הוליווד לשורת מטפסי ההרים הגדולים של הקולנוע. אבל רגע, שחקניות הרי זכו, לא? והן מעניקות פרסים, לא? ולנו יש את גל גדות, לא?  ואת השמלה של נטלי פורטמן, לא? אז מה הבעיה? כשכולן יפות ונוצצות, נשים ישר חושדות - ובצדק - הן האריזה של הטקס בתוספת כמה קולות רקע. לא העיקר ולא המהות. נאום גיבורות העל-פי.

עשור עבר מאז הזכייה של הבמאית קתרין ביגלו באוסקר על ״מטען הכאב״ (סרט מופלא שנכנס לעשירייה הפותחת שלי) ועדיין היא האישה היחידה שזכתה עד כה בפרס היוקרתי כאשר רק 5 במאיות היו מועמדות בכל תולדות הטקס. אחזור על זה שוב: רק במאית אחת זכתה בפרס הבימוי לאורך 92 שנות קיומו של טקס האוסקר. חמשת הבמאיות היחידות שזכו לכבוד היו: לינה ורטמולר ("שבע היפהפיות") ב-1976, ג'יין קמפיון ("הפסנתר") ב-1993, סופיה קופולה ("אבודים בטוקיו"), קתרין ביגלו ("מטען הכאב") ב-2009 ואחרונה, גרטה גרוויג ("ליידי בירד") ב-2017.

אפשר בהחלט להבין את מחאתה האופנתית של נטלי פורטמן בטקסהשנה. פורטמן הופיעה עם שכמיה עליה רקומים שמות הבמאיות שלא העפילו לקטגוריית הבימוי השנה. בדרכה האלגנטית, פורטמן הציפה את הבעיה של נשים בעולם הקולנוע.

הטענה הרווחת כעת בשיחות סלון של אינטלקטואלים אמריקאים (מבקרים, פרשנים ותאורטיקנים של הקולנוע) היא שהאקדמיה אשמה לא פחות. לא קהילת האקדמיה שמצביעה עבור הסרטים בקטגוריות השונות אלא מוסדות הלימוד עצמם, שמלמדים את תולדות הקולנוע בדגש על עשייה של במאים גברים (אם אני מבינה נכון, סקורסזה הוא זה שמככב ולא פליני שכבודו במקומו מונח) ומזכירים את הנשים המעטות בהערת אגב שוליות או לעיתים כלל לא. סטודנטיות לקולנוע נושאות עיניהן על העשייה של במאים- גברים ולכן עשייתם מתקבעת אצלן כשווה וחשובה יותר. נשים? ערכן המקצועי נמדד בפרמטרים חיצוניים, בעיקר כשחקניות, לא כקונספטוריות או אדריכליות של סרט וכשגברים מתחרים מול נשים על אותה קטגוריה את התפיסות האלו קשה לשנות, כפי שמוכיח לנו שוב ושוב טקס האוסקר.

נטלי פורטמן צילום  Amy Sussman/Getty Images

היטיבה להגדיר זאת הבמאית אוטומן די ווילד שאמרה שלאורך השנים לא רצתה לחשוב על עצמה בקטגוריה נפרדת. מוזר כי כשקראתי את המחשבה הזאת שלה, היא נשמעה לי ממש מוכרת, כאילו הייתה שלי. את רוצה שישפטו אותך במבחן התוצאה ולא במבחן המגדר שלך ועל הדרך את מפספסת, שבכל מקרה ישפטו אותך על פי המגדר שלך. שוק העבודה שמתמרץ גברים, עדיין מתקשה לעכל נשים הישגיות ופעמים רבות מייצר להן דימוי גברי. את פערי השכר בהוליווד ופערי הליהוק לקאסטים, מיותר לציין. מבקרי הקולנוע, הפרשנים והתאורטיקנים מתקשים לקרוא טקסט קולנועי נשי מהקונוטציה האינטימית של אישה ולכן פעמים רבות יטו להלל סרטי גברים. נשים כותבות, עדיין בגדר מיעוט. מעגל הקסם הזה מונכח שוב ושוב גם במדרג הצפייה בסרט. סטודנטים ידברו בטון קולני ומוחלט יותר על סרטים שאהבו בעוד סטודנטיות פעמים רבות ימנעו מלהתווכח, יהססו או יצחקקו, מה שמעניק למין הגברי את הטון המוביל לקבוע מה שווה.

אז למה אנחנו מצפות מהוליווד לכל כך הרבה? האמת שאנחנו לא. אנחנו מצפות מהוליווד למובן מאליו או לפחות להתאים את טקס האוסקר לרוח התקופה. אם בארצנו הקטנטונת יותר מאישה אחת במהלך עשור יכולה לזכות באופיר (לביא, זקצר, בורשטיין, בת אדם - מפעל חיים) הרי יש משהו עילג (שלא לומר פרזיטי), כשאבי כל טקסי הקולנוע יוצר המון רעש אבל בשורה התחתונה, נשאר עומד במקום.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה