מצאתי לי בית

ניב לב ארי הסתובב שנים בתחושה של חוסר שייכות עד שאובחן בגיל 21 כבעל תסמונת אספרגר. אחרי שנים של מאבק החליט להירשם ללימודים אקדמאיים ורק שם הוא מצא את המקום הכי נכון בשבילו

היי אני ניב לב ארי, סטודנט שנה שלישית לתואר ראשון במזרח תיכון ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל.
במשך כ- 21 שנים מחיי התהלכתי בעולם די אבוד. הסיבה העיקרית הייתה מאחר וביחס לרבים מהדור שלי הייתי, בלשון המעטה "שונה". מבחינת ילדים של תחילת המאה ה-21 הדרך הטובה ביותר לבלות בה אחר הצהריים הייתה לשחק כדורגל, לשבת מול משחקי מחשב ולרכב על אופניים.
הדרך שבה בחרתי להעביר את שנות ילדותי היתה בלשבת מול טקסטים של שירה גרמנית מימי הביניים ולתרגם אותם לעברית וללמוד מגוון רב של שפות (כיום אני דובר 56). למעשה ניתן לומר שמאז גיל חמש זנחתי כל סממן של ילדות רגילה. ביליתי את זמני בערבים ארוכים של קריאת מאמרים אקדמאים מאוניברסיטאות שונות בחו"ל ובשיחות עם אנשים מגוונים מרחבי העולם על נושאים שונים, מהיסטוריה ועד פוליטיקה וכל זאת, במטרה לצעוד לעבר המסע הארוך שבו, בתקווה, אבין מה זה להיות בן אנוש.
כשהגעתי לגיל שבע, התחלתי להבחין בשוני המהותי שלי לעומת ילדים אחרים. להגיד שבהתחלה היה לי קשה למצוא את עצמי זה בערך כמו להגיד שכואב לנסוע במכונית לעבר קיר בטון. רק בגיל שלוש עשרה התחלתי לפתח מערכת יחסים עם ילדים אחרים בגילי וגם אז, המסע הארוך להבנת המקום שלי מולם ואיתם היה קשה ומפרך.
ניב לב ארי אלבום פרטי
בגיל עשרים, כשנה לאחר השירות לאומי, מספר שינויים גדולים קרו בחיי.
השינוי הראשון הוא שלאחר מספר שנים של זיקה דתית, החלטתי להמיר את דתי מהיהדות לדת הנצרות האורתודקסית. המעבר היה קשה והאמת היא שעד היום אני מתקשה להסביר את המשמעות של המעבר הזה בחיי, אבל אותו מעבר נתן לי הרבה כוח להמשך הדרך.
השני היה דווקא יותר משמעותי. לקראת יום הולדתי ה- 21, המסע הארוך אותו התחלתי כדי להבין את מקומי בעולם הגיע לשיאו. לאחר אבחון שנערך כשבעה חודשים גיליתי סוף כל סוף מה שונה בי כל כך. במשך 21 שנים חייתי בלא מודע עם תסמונת אספרגר.
בשנים שלאחר השירות הלאומי מצאתי את עצמי באבדון די גדול. לאחר שלוש שנים של אבטלה, מאבקים משפטיים מול משרדי ממשלה וחיפוש עצמי כאוב ועקוב מיזע, עצב ודמעות, החלטתי לעשות את הצעד הגדול הבא בחיי בכך שהחלטתי להגשים חלום וללכת ללימודים אקדמאים.
החיפוש אחר אוניברסיטאות היה ארוך. תל אביב היתה קרובה לבית אך רחוקה מהלב, העברית היתה מרשימה אבל גם מרוחקת, באר שבע היתה תפורה למידותיי אך גם חמימה יותר מדי.

סטודנטים shutterstock By Matej Kastelic

ואז, מצאתי את אוניברסיטת אריאל.
רבים נוטים להתמקד באספקטים שונים של האוניברסיטה כמו המיקום שלה, האוכלוסיה המיוחסת לה והמוניטין שלה בקרב עולם האקדמיה הישראלי הרחב, אבל לדעתי שוכחים שהסטודנטים שלומדים באוניברסיטה מתארים אותה במילה שהכי מתאימה לה – בית.
היא בית לאקדמיה – עולם שלם של פיתוח מדעי ורוחני שרק משתבח ומתרחב עם השנים.
היא בית למגוון – דרוזים, מוסלמים, יהודים, חילונים, דתיים, הודים, סינים, צרפתים וכן, גם נוצרים מומרים. כולם מוצאים פה בית שעונה על כל צרכיהם.
היא בית לשונה – החלש, החזק, החכם, הטיפש, הנוירוטיפיקלי והאוטיסט. כולם מקבלים כאן מענה לכל מה שיצטרכו כדי להביא את הגלימה הביתה.
היא בית לצעיר – לזה שחי בין המותרות למחויבות, וכזה שמחזיק עט בבוקר וכוס בירה בערב.
היא בית למסור – חייל במילואים, דתי מול אלוהים, סטודנט מול מבחני הקבלה ופרופסור מול החומר אותו הוא מלמד, כולם כאן מוצאים את הדרך שלהם לתת הכל.
ויותר מהכל, אוניברסיטת אריאל היא הוכחה לכך שלא משנה כמה שונה אתה יכול להיות וכמה קשה עוד יהיה, תמיד הדרך שלך תמצא את דרכה אליך.
*ניב לב ארי הוא סטודנט באוניברסיטת אריאל ולומד בשנה השלישית לתואר ראשון במזרח תיכון ומדע המדינה. ניב משתתף בתוכנית השילוב באוניברסיטה אשר מלווה סטודנטים על הרצף במהלך לימודיהם. הסטודנטים על הרצף משתלבים כסטודנטים מן המניין ולומדים ככל סטודנט, מתקבלים ללימודים לפי תנאי הקבלה כמו כל סטודנט אחר וכל מסלולי הלימוד פתוחים בפניהם. האוניברסיטה מסייעת בשילוב ובפתרון בעיות לאורך הדרך ומצמידה לכל סטודנט מלווה שהא גם הוא סטודנט והם מתגוררים יחד במעונות.