פרידה מחברתי, המלכה דינה עבד אל חמיד

הצצה נדירה לאישיותה המיוחדת של דינה עבד אל חמיד, אשתו הראשונה מלך ירדן, שנפטרה השבוע. חברתה, העיתונאית, עמליה ארגמן-ברנע נפרדת מהמלכה הצנועה והאצילית ומגוללת עבור סלונה את סיפור חייה המרתק

שמעתם פעם על מלכה שנישאה למלך, לראשה כתר יהלומים, שלא ידעה להתאפר, שבחיים לא יצא לה קו האייליינר או השפתון תחום בגבולותיו כמו שצריך ואיכשהו נמרח לה לכל הכיוונים? מלכה ששנאה להתמסר לספרים ולמעצבי שיער שהגיעו לארמון והיא התחמקה בעדינות כי לא סבלה שייגעו לה בשיער? מלכה שגרה בארמון מלא משרתים, שהייתה יוצאת כל לילה, כשכולם נרדמו לקבץ את כל החתולים בסביבה והניחה לפניהם את שאריות האוכל שגנבה בחשאי מן המטבח שאליו אסור היה לה בכלל להיכנס?

נשמע לכם הגיוני שצעירה ערביה מיוחסת, גאה במוצאה ובעמה, מוצאת עצמה יום אחד מחוזרת על ידי הצעיר שמולך בארצה ומציע לה בתמיכת משפחת המלוכה כולה נישואין והיא? ממש לא רוצה להפסיק את לימודי הספרות במקום שבו היא נמצאת ולעבור לגור בארמון? ודמיינתם לעצמכם  שהתנאי שלה להגיד לו "כן" תהיה הבטחה מהמלך לבנות, דבר ראשון, מוסד אקדמאי גבוה למען תושבי ארצו והדורות הבאים.

ולא, זו לא התחלה של אגדה שמשוחזרת עכשיו באולפני דיסני בהוליווד. אלה רק פכים קטנים המתארים את אישיותה ודמותה של דינה עבד אל חמיד, בת לשושלת ההאשמית, שנישאה בשנות החמישים לחוסיין בן טלאל בן עבדאללה, מלך ירדן, אותו מלך שהיה בן 19 כשנקרא למלוכה. אותו חוסיין שנלחם בישראל עם שאר מדינות ערב עשרות בשנים, ולבסוף חתם איתנו על הסכם שלום והטיס בעצמו את מטוסו מעל תל אביב ואנחנו אהבנו את השלום הזה ואותו.

אז הוא היה בעלה. הוא שהושיב לצידו על כסא המלכות החדש שלו את האשה האצילית, חכמת הלב והאינטלקטואלית, שכולה עדנה ורוך שפגשתי בחיי.

המלך חוסיין ודינה מתוך הספר "ללכת שבי"  צילום שער השבועון המצרי אל מצוור

"נישואיה לחוסיין הביאו עליה אימהות אומללה"

אתמול הלכה לעולמה מי שהייתה לי חברת נפש, הרפתקאה בלתי פוסקת ולקחה איתה חלק מחיי ואולי לא לקחה דבר והשאירה הכל, את כל מה שחשוב, לא רק לי או לה, או לשתינו, גם לעולם הערבי וגם לכל מי שעדיין מאמין בשלום בין בני האדם וכשימצאו לי המילים להוליך אתכם במישעולי החברות שהיינו, תשפטו אתם.

התואר הזה, "מלכת ירדן", היה אולי השולי בתואריה של האשה הנדירה והחד פעמית הזו. לפעמים היה נדמה לי שהיא נולדה מלכה לפני שבכלל נעשתה כזאת ונשארה מלכה הרבה אחרי שהודחה מכס המלכות והכתר המוזהב, שאותו שנאה מהרגע הראשון ועבר אחרי זמן קצר לבאה בתור. אבל בשביל העולם, פעם מלכה תמיד מלכה. זה מה שאנשים אוהבים ורק לי התגלגלה הזכות לחדור אל ביטנת אדרת המלכות שלבשה ולהתקרב אל הלב, אחרת איך יכולתי לצחוק יחד איתה על קו האייליינר העקום, על זה שהיא לא יודעת מה זה טופו, על זה שהיא ברחה כשרק יכלה מהנהג של בית המלוכה ולנהוג בעצמה כשהיא שוכחת להוריד הנד ברקס?

שנת 1982, מלחמת לבנון, צה"ל נכנס ללבנון ואריק שרון קרא לתושבים הגברים להתרכז בשפת הים. בעיר צידון חי באותם ימים סלאח תעאמרי, אחד ממקימי אש"ף ובכיריו עם אשתו דינה, שהיתה מבוגרת ממנו ב-16 שנים. הוא ניסה להסתתר בפרדסים אך אחרי ימים אחדים, הסגיר עצמו לידי כוחות צה"ל ונזרק לכלא הישראלי כשבוי מלחמה. דינה נותרה דואגת ומפוחדת, עד שביום אחד השאיר לה עיתונאי ישראלי הודעה על המשיבון: "פגשתי את בעלך, הוא חי ובריא, התקשרי למספר הטלפון הזה בישראל ונוסיף לך פרטים".

תעאמרי צילום מחלון מכוניתו של סא"ל שץ

גם בגלל שהייתי רעייתו של העיתונאי וגם בגלל שכך רצה הגורל, הייתי זו מאחורי הקו כשהיא התקשרה. מן הרגע הראשון היה בקולה העדין, הלוחש של האשה מאחורי הקו, טון של התרגשות מאופקת אבל בעיקר הכרת תודה. ולמן הרגע הראשון נפלו החומות, לא פלסטינית שנגדם אנחנו נלחמים ממש עכשיו, לא ערבייה, אויבת אלא אשה החרדה לגורל בעלה. מאותו רגע הפכנו להיות צינור החמצן שלה. ברגע שהתברר בצה"ל כי השבוי האלמוני איננו אלא אחד המפקדים הבכירים ביותר, איפשרו לבקרו מדי פעם בתאו המבודד.

ויום אחד, העלתה האשה התמימה והביישנית הזו, שאלה תמימה, "האם אני יכולה לבוא לבקר אותו אולי בבקשה?". בכלא? במתקן סודי של צה"ל? מה זה, קייטנה?

ומאותו רגע התרחשו הדברים במהירות כמו בסרט בדיוני בחשאי. מכוסה צעיף גדול, עשתה את דרכה לשגרירות הישראלי בלונדון, שהייתה קרובה מאוד לשגרירות הירדנית. שם חיכה לה דרכון מזוייף והשם שניתן לה: פורטונה כהן. בערב חם של אוגוסט נחתה במולדת האויב הציוני, בחליפה שחורה מחויטת, נעלי עקב מחודדות, נבוכה, מתבוננת סביב כאומרת בלי קול, האמנם אני בישראל? היא לא ידעה, כמובן, שמאחורי מבצע הבאתה לישראל, עומד המוסד הישראלי שגם תיעד כל צעד שלה במצלמות נסתרות. עכשיו עשתה דרכה לביתנו שברמת השרון, נפשה יוצאת לפגוש את בעלה השבוי שהורשה לצאת מהכלא בלווית שומרים מזויינים לשעות ספורות.

אך המילים הראשונות שיצאו מפיה היו מכוונות לרעות, בת השנתיים, שבדיוק ישבה על הסיר שלה. "כמה את יפה", אמרה לה והושיטה את ידה, שחזרה אל תיק היד לשלוף ממנו מתנות בנדיבות לב שהמשיכה שנים רבות אחר כך. ים של מתנות, בזהב ובכסף ובריקמות, בקטיפות ובבובות שרק מקצתן לצערי נשמרו כראוי עם השנים. רק טלפון הסנופי הצהוב שסחבה במזוודה מיוחדת לילדה שאהבה את סנופי, עומד היום בחדרם הילדים של נכדי.

דינה מתוך הספר ללכת שבי

נישואיה לחוסיין הביאו עליה אימהות אומללה. שנה לאחר נישואיהם, נולדה בתם היחידה, עאליה, על שמה קרוי נמל התעופה בעמאן. בטרם מלאו לתינוקת שנה, עשה המלך חוסיין לא מעט בהשפעת אימו, את המעשה המכוער ביותר שעשה מימיו. כשדינה נסעה למצרים לבקר את אביה החולה,  נסגרו שערי ירדן בפניה. היא הוגלתה, הורחקה מבתה היחידה ולא זכתה לגדל אותה במשך שבע שנים תמימות. את עינויי הנפש שעברה כאם מנוכרת היא נעלה בתוככי ליבה במשך שנים ורק שנים רבות לאחר מכן, בשנות השמונים, כשישבתי מולה לשמוע את סיפור חייה לצורך כתיבת הספר "ללכת שבי", פתחה את ליבה הנעול וסיפרה מדוע סלחה לחוסיין על השנים האלה ועד כמה היא מאושרת שהצליחה לגשר על הפער רב השנים בינה לבין עאליה, בתה היחידה, הדומה לה כשתי טיפות מים.

שיאו של הקשר, שהפך אישי עד לדרגה של מסירות נפש, התרחש זמן קצר אחרי ביקורה החשאי הקצר בישראל. רצה אלוהים או הגורל ובתחילת ספטמבר, סוף הקיץ ההוא, נחטפו שמונה חיילי צה"ל ממוצב באיזור בחמדון שבלבנון. עמדת התצפית שלהם התגלתה עם בקר ריקה מאדם ובצה"ל שיערו כי החטיפה נעשתה על ידי חוליית מחבלים. שלושה ימים אחר כך, הודיע אבו ג'יהאד בדמשק, כי אש"ף עומד מאחורי החטיפה וכי ידרוש תחתם שחרור מחבלים פלסטינים מן הכלא הישראלי.

זה היה יום כיפור, כשפתאום צלצל הטלפון בביתנו ברמת השרון וקרע את הדממה. דינה הייתה מעבר לקו. "אני יודעת שחג קדוש אצלכם ואני מתנצלת, אבל רציתי להשמיע לכם משהו שבוודאי ישמח אתכם. תמתינו רגע על הקו". נשמעו רחשים לא ברורים ואחר כך מילים בעברית.

"אמא, אבא, אני דני גלבוע, בן 21 מרמת השרון, מבקש למסור לכם ולאחותי דרישת שלום. בבקשה אל תדאגו. מקווה שהכל ייגמר בקרוב" ואחריו, בזה אחר זה, כל אחד מהשבויים הישראלים המוחזקים מי יודע איפה. לימים, אחרי שהבחורים כבר חזרו הביתה והתברר לנו שהיא סיכנה את חייה  בהגיעה אל המקום המוצפן שבו הוחזקו, היא הסבירה בפשטות ש"רציתי לומר לכם תודה על מה שעשיתם עבורי כשהודעתם לי שבעלי בחיים, רציתי לשלם באותה מטבע".

אתה מבין כבודו, אלוהים, גורל או אל המלחמות, היא רק רצתה לומר תודה. הבנת את זה, מדינת ישראל? שהיא ולא אתם, השיבה את נשמתם בשל אמהות ואבות. הסיפור הזה, הכרונולוגי, המובנה, המצונזר, כבר סופר בספר, כבר עובד לסרט, כבר תורגם לשפות שונות ושנים שאני שומעת מבני דורי ומבני הדורות שאחרי ש"גדלנו עליו".

עמליה ארגמן ברנע ודינה צילום אסנת קרסננסקי

"הבנתי שלא תרצי שאראה אותך בחדלונך וכך נתת לי זמן להתגעגע"

כשלעצמי, וזו הייתה זכייתי אולי הגדולה יותר,  שמחתי כשחדלנו להיות דמויות בספר וקיבלתי במתנה את היחסים האינטימיים של חברות נפש. בשנים שיבואו, סלאח ודינה היו עבורי כמו משפחה. נפגשנו עם הילדים ובלי הילדים, בכל מיני מקומות בעולם. עשינו לנו, למשל, מנהג קבוע להיפגש מדי שנה בפסטיבל הסרטים בקאן. בלי מעקב של המוסד וגם בלי הבעלים, רק היא ואני בבית של הדוד יוסוף שלה, שריד משפחתה האחרון, שהכיר בווישי צעירה צרפתייה ועבר לגור בדירה שהייתה ממוקמת מעל מלון מרטינז היוקרתי. נפגשנו בניס, שם היא שכרה מכונית, התעקשה לנהוג לבד  על מהלכים במהירות של 30 ק"מ לשעה והיא לא מבינה למה כולם מצפצפים מאחור.

כמה צחקנו, בעיקר אני, כי דינה האצילית ועדינת הנפש כל הזמן לא הבינה למה. למה הטיסה לא יכולה לחכות קצת ולצאת בדיוק בזמן, למה מוכרים לילדים צעצועי מלחמה, למה גברים בוגדים, למה אי אפשר להכניס מנורה עומדת, שקנתה במתנה למטפלת של הנכד שלה, לתוך מזוודה, למה אסור  לעלות להר הבית ולמה היא לא מוצאת את המשקפיים, את המפתחות, את הארנק ולמה היא העירה אותי מהשינה בשלוש בלילה בבית שלי כשבאמריקה רק צהריים? כמו ילדה אבודה היא ניסתה להתארגן בעידן הטכנולוגי שהחל להשתלט על העולם והמשיכה לכתוב מכתבים בכתב יד לא ברור בעליל ועדיין לא אמרנו כלום על המלחמות, רק בארוחת הבוקר במלון העתיק הקטן מול הסנטרל פארק בניו יורק בשנת 1991 היא שאלה: למה סאדאם חוסיין מאיים לפלוש לכווית?

במשך קייצים אחדים היא אירחה אותנו עם הילדים בווסט פאלם ביץ', בבית הקיץ שאותו העניק חוסיין (היא הקפידה לקרוא לו הוד מעלתו), לבתם עאליה. היא פיטרה את המשרתים כי רצתה לבשל לנו לבד אבל כשניגשה לחתוך סלט טרי, שיהיה אוכל בריא לילדים, ראיתי במו עיניי, דינה לא ידעה להחזיק סכין חיתוך. ליבי נכמר ממחוות המסירות הזו והאלוהים שלה שנמצא בפרטים הקטנים. היא הסכימה שרק פועלי הבריכה יכשירו אותה לכבודינו אחרי שעמדה שוממה ומלאה בצמחייה. כולנו קפצנו בשמחה ולמרות שהיו לה תירוצים אחרים, הבנתי שאין לה בכלל בגד ים. סחבתי אותה למרכז השופינג היוקרתי – היא מתה אגב על בגדים – ואחרי שנכנסה לגוצ'י ולטיפאני לבדוק מה חדש, מצאנו בגד ים שצד את עיניה. "נכון שהוא נורא יפה?", היא צהלה כמו ילדה קטנה. קנינו. ושוב היו תירוצים, הפעם לא גיליתי מה טיבם. למחרת היא נסעה לחנות להחזיר.

עמליה ארגמן ברנע ודינה צילום אלבום פרטי

"למה? היה קטן עלייך? גדול?", שאלתי. "לא", היא אמרה. "הוא היה גוטקס. תוצרת ישראלית. איי אם סו סורי". מאותו רגע אימצתי פטנט. קניתי לה גלימות ובגדי חוף וצעיפי שיפון צבעוניים כמו שאהבה אבל חתכתי את התווית מאחור. והיא קיבלה אותם באהבה.

כמה חוויות אספנו, הוד מלכותה ואני, במלון לוקסור בלאס וגאס. "לא מתאים שאני אסע למקום כזה, לא?" אמרה ולמחרת מצאה פתרון שהפיל אותי מצחוק. היא קנתה דובי ענק וכשנכנסנו ללובי, שם זרם לו נילוס מצועצע קטן והתקרבנו לקבלה, היא הצמידה את הדובי אל גופה והסתתרה מאחוריו. ואני, ומה, הייתי צריכה לסחוב אותו חזרה לארץ בשביל הילדים. "למה? למה לא יכנס למזוודה". וכמה משוגעות היינו כשנסענו לפניקס אריזונה, להרצות על השלום ונפגשנו שם עם קהילת ה"אי מוראטליים" (זוכרים את הכת הזו, שגם פעלה בישראל והאמינה שאם לא רוצים לא מתים?). דינה ואני יצאנו לבלות עם מנהיגי הקהילה, שלושת המייסדים הנערצים על ידי מיליוני בני אדם ברחבי העולם, שהיו בעברם דוגמני תחתונים, להטוטני קרקס ולא זוכרת מה עוד.

ואיך נסענו יחד עם הנכד הבלונדיני שלה והמטפלת האנגליה שלו ל"גראנד פרי" במונאקו ומצאנו על השולחן, שהוכן לנו מכתבים מהנסיכות קרוליין וסטפני, שהתנצלו על אי נוכחותן ושולחות המון אהבה. הוריהן, הנסיך רנייה וגרייס קלי הבלתי נשכחת, נישאו באותה שנה שבה נישאה דינה לחוסיין. העולם היה טוב אלינו ואנחנו היינו טובות אל העולם. לא הבנתי כמה העולם מחבק אותנו, הבנתי שאני רוצה לחבק את העולם ואותה. לא להרפות.

עמליה ארגמן ברנע ודינה צילום מיכל היימן

אבל האמת היא, שהעולם המשיך להתקוטט ובמעגלים הסגורים שיצרנו לנו, בבועות השקופות, שעטפו רק אותנו. ידענו שאהבות באות אל סופן וכמה סבל יש מסביבנו, כמה חוסר צדק וכמה רוע. אבל אני רוצה להישאר כאן. במה שהיינו, במה שהיה לנו, עד שנחלשת והרפית. כן, הרפית עוד הרבה לפני מותך הפיזי. ואני עוד חיפשתי אותך וידעתי איפה אמצא אותך ואיפה לא, עד שהבנתי שלא תרצי שאראה אותך בחדלונך וכך נתת לי זמן להתגעגע, להתרגל, לחדול ללכת שבי אחרינו.

רק לא ידעתי עד היום, עד היום הזה בחודש אוגוסט, שבו נולדת ובו מתת, שאני זוכרת הכל, שיש לי כל כך הרבה אותך, שקיבלתי מתנת חיים ואני אשמור אותה לעצמי, בכף ידי, בין אצבעותיי, שעל אחת מהן מלופפת טבעת הזהב עם הפרח שנתת לי בימים של תקווה.

העולם, ישאר. ממילא לא היה ראוי לאנשים שכמותך.

** הכותבת, היא העיתונאית והסופרת עמליה ארגמן-ברנע (שכתבה יחד עם אהרון ברנע את "ללכת שבי")