מה היה קורה אם לא הייתי חזקה מספיק?

שלושה חודשים עברו מאז הלידה. אריאלי שלי היא האושר הכי עצום בעולם, התפרים נמסו מזמן ורק הלב שלי עדיין עוצר והבטן עדיין מתהפכת כשאני חושבת על מה שכמעט קרה

30/12/2018
מיכל ברקאי ברודי קבלו עדכונים ממיכל
  • RSS

בתמונה: אני לפני 12 שבועות, יום אחרי הלידה.
בתמונה: אני לפני נצח נצחים.
בתמונה: אני במה שהיה מצופה שיהיה פסגת חיי אבל היה תהום שקשה לתאר כמה כואב לי בגוף להיזכר בה.
בתמונה: אני אילמת מקול.

מיכל והתינוקת אריאל, יום אחרי הלידה, אילמת מקול (אלבום פרטי)

ערב יורד על ירושלים, אבל אני בחדר שהוא מעל מושג הזמן, רק בחיבור מפחיד בין החיים למוות.

חדר לידה מספר 4 שופץ ממש הרגע ובטעות השאירו את השעון על הקיר ממש מול מיטת היולדת. אני לוחצת בכל הכוח "רק עוד פעם אחרונה" כבר יותר מארבע שעות.

הצוות כולו סביבי. בעלי מחזיק לי את הגוף וגם את הנשמה מלהישבר, ואני נוגעת ממש בנקודת השבר בין הרצון הגדול לוותר על הכל ובין החיים שחייבים לצאת ממני.

בשעה 18:20 מסביר לי הרופא הבכיר שאין ברירה, אנחנו כמעט ארבע וחצי שעות בצירי לחץ. חייבים ואקום. ואני? אני כבר מוכנה שיעשו הכל רק שיוציאו ממני את התינוקת הזו.

18:25 הילדה שלי מונחת לי על הבטן, מייללת יללה קטנטונת כמו של חתלתול ודוממת.

פרק הזמן הארוך ביותר בחיי היא חצי השעה שבה היא הייתה רחוקה ממני, שקטה מידי בשביל תינוקת שפרצה החוצה לחיים רק הרגע.

אני יודעת. בשלושת הימים בהם ביליתי בחדר הלידה שמעתי עשרות תינוקות צווחים בזעקות עצומות של יציאה מהחושך לאור. הילדה שלי שקטה מדי.

ואני בחושך. ערומה מבגדים ומכוחות, רטובה מזיעה ומדם, נתפרת עוד ועוד כדי לסגור את הקרע שקרעה בי היציאה מתוכי. מחזיקה בשני קצוות החוט שבין ייאוש לתקווה. אילמת מבכי ומתקווה.

והנה מתוך הדמדומים נשמעת הזעקה. חזקה ומתוקה יותר מכל קול שבעולם. הילדה שלי מונחת עלי סוף סוף בבכי, נצמדת אל הגוף שלי, פועמת איתי ביחד. עכשיו אנחנו רטובות שתינו מדמעות ועוד דמעות ועוד דמעות.

"שלוש שנים. שלוש הפלות. שלושה ימים בחדר לידה. שלושים ושש שנים שחיכיתי לה" (אלבום פרטי)

 שלוש שנים. שלוש הפלות. שלושה ימים ברצף בחדר לידה. שלושים ושש שנים שחיכיתי לה. והנה היא הגיעה. אחרי ציפייה בלתי נתפסת, עברה לתוך חיינו בשער כל כך מכאיב. לא יכולתי לדעת אז שהכאב לא נגמר ביציאה מחדר הלידה עם תינוקת קטנטנה ומושלמת.

הימים שאחרי הלידה היו ימים שהמוח שלי הולך ומטשטש לי. ככה אולי פועלת הדחקה.

שינה של שלוש שעות בכל יממה. ניסיונות בלתי נגמרים להנקה שברובם לא צולחים. התינוקת שלי מחוברת למוניטור 24 שעות ביממה, רחוקה ממני מרבית היום בשל ירידות סוכרים.

בתינוקייה של יולדות ב, היא תחת אורות של ניאון, אני תחת מבטים בוחנים, מרגישה לא ראויה ולא יודעת.

כואב לי לשבת. כואב לי ללכת. כל תנועה היא כאב בתפרים הרבים מספור ובגוף המותש. הבת שלי חלשה וגם אני. חלשה אולי כפי שלא הייתי מעולם.

אחרי ארבעה ימים, הודעה: יש לה עדיין נפילות סוכר. הבת שלך נשארת עוד לילה בהשגחה ואת משתחררת.

הערפל שעוטף אותי הופך אותי לצייתנית יותר משהייתי מעודי, ואני אורזת בשקט את החפצים, מתעלמת מנורת אזהרה שמהבהבת לי ואומרת: "לא לצאת. לא לעזוב".

אני יודעת שאני לא בסדר. העור שלי צהוב. לחץ הדם שלי גבוה. אני חסרת כוחות כפי שלא דמיינתי שאני יכולה להיות.

רגע לפני היציאה, אני מקבלת סטירת התעוררות מאלה חברתי הטובה: "את לא במצב לצאת ככה. רק תגידי ואני הופכת פה את כל הבית חולים". "תהפכי. "אני אומרת בתשישות.

"שתיים הצילו את חיי: הבת שלי והחברה שלי שלא נתנה לי לצאת" (אלבום פרטי)

לא יודעת ששתיים הצילו את חיי: הבת שלי שבזכותה זכיתי לעוד לילה תחת השגחה, והחברה שלי שלא נתנה לי לצאת.

האחות האחראית מגיעה לנזוף בי, מסבירה שבגללי אישה אחרת שוכבת במסדרון, שאני לא יכולה לא להתפנות מהמחלקה, שכבר ניצלתי את כל הזמן שיש לי, שכל אישה אחרי לידה מרגישה ככה, עם כל הכבוד.

הרוח הגבית של אלה שלידי, של בעלי שהתגייס ושל החברות בווטסאפ עושה את שלה, המוח שלי חוזר לתפקד ומזכיר לי שאני מכירה את המחקרים. שיותר נשים מתות בבתי החולים כי תופסים את התלונות שלהן כהיסטריה או הגזמה.

שבארה"ב יותר נשים שחורות מתות מנשים לבנות כי לא ישמעו את הקול שלהן. שאני מכירה מקרוב מאוד ספור על אישה שמתה ביום הברית של בנה הבכור מסיבוך שלא ראו ולא שמעו.

והנה אני מתעשתת מחדש: אני לא בסדר. אסור לי לצאת מבית החולים בשום מחיר. אני לא אהפוך להיות עוד מספר בסטטיסטיקה.

אני נכנסת חזרה למיטה, מתכסה בשמיכה ומודיעה לאחות האחראית: "לא רוצה לריב איתך. אבל אני לא יוצאת מפה. את מוזמנת לקרוא למשטרה לפנות אותי אם תרצי. "

בלילה הזה אני חווה התקף כאבים שלא חוויתי כמוהו, מבינה שמאז הלידה הייתי על משככי כאבים בלי הפסקה, ועם כל ההתרחשות שכחתי לקבל אותם היום בזמן. הגוף שלי צועק לי וסוף סוף אני מקשיבה.

עוד רופא בודק אותי ועוד אחד ורק ליתר ביטחון הם ממליצים על MRI ומפנים אותי ואת הקטנה מיד מחד ממחלקת יולדות למחלקת נשים.

"כולם מניחים שאין לך שום דבר" מסבירה לי הרופאה המקסימה.

"כולם טועים" אני חושבת בתשישות. ועוד דמעות של יאוש מתחילות לזרום ממני בלי הכרה.

כמה מייאש לתהות האם איבדתי את שפיותי בלידה הזו כמה מתיש להילחם לבד בממסד רפואי שלם שיודע הכל עליך.

בערב אני אומרת ליניב שילך הביתה לארוז לנו כמה דברים. אנחנו כבר יותר משבוע בבית החולים, מי דמיין בכלל שכך יהיה, והרי אין מה לדאוג, אני בהשגחה וכולם מסבירים שאני בסדר.

יניב יוצא, אני מסיימת להניק, מניחה את התינוקת שלי לידי בעריסה ואומרת לה: "יפה שלי אמא הולכת להתעלף. תהיי טובה"

מתקשרת בבכי היסטרי ליניב ואומרת לו שיעזוב הכל ויטוס מיד חזרה לבית החולים. בכוחות האחרונים שלי אני מספיקה להיכנס למיטה וללחוץ על כפתור החירום.

האחיות מגיעות בריצה ואני כבר מפרכסת בכל הגוף, אח"כ יסבירו לי שבשפה הרפואית זה נקרא צמרמורות, אבל הגוף שלי כולו רועד כמו בהתקף אפילפסיה. השיניים נוקשות לי, קשה לי לנשום. אני שומעת אותם מבקשים להביא עגלת החייאה. בתוך כל הערפול שאני מרחפת בו, אני חושבת לעצמי שוב ושוב רק מה הילדה שלי שהרגע נולדה תעשה בלי אמא.

כשהכל מתייצב אני מגלה שהחום שלי עלה בצורה קיצונית. סימן לכך שמשהו לא בסדר קורה לי בגוף.

בבוקר מגיע פרופסור מנקוטה המלאך הגואל, מביט בי בעיניים טובות ושולח אותי לסדרת בדיקות.

התוצאות מספרות שיש לי חיידק בדם. ברפואית קוראים לזה "ספסיס", אחד הגורמים השכיחים ביותר לתמותה של חולים אחרי אשפוז.

17 ימים באוקטובר הייתי מאושפזת בבית החולים. עשרה ימים עם 4 סוגי אנטיביוטיקה לוריד כדי להציל את חיי.

בית חולים שאני אוהבת, שאני מטופלת בו כבר חמש שנים. בית חולים שאני סומכת עליו לחלוטין. טופלתי במהלך כל ההריון על ידי פרופ' אלחלל, רופא שאני אוהבת ומעריצה. זכיתי בלידה ובמחלקת נשים לאחיות והמיילדות והרופאים הכי הכי שאפשר לבקש.

ורק אחות אחת אחראית או אולי רופא אחד שהעביר לה הנחיות מגבוה, במחלקת יולדות ב גרמו לי להרגיש כמו אישה היסטרית, לא מבינה, לא נורמלית בשום צורה ואופן.

אם הייתי מאמינה להם אולי לא הייתי יכולה לכתוב את השורות האלה היום.

"אם הייתי מאמינה להם אולי לא הייתי יכולה לכתוב את השורות האלה היום" (אלבום פרטי)

שלושה חודשים עברו מאז הלידה. אריאלי שלי היא האושר הכי עצום בעולם. התפרים כבר נמסו מזמן. ורק הלב שלי עדיין עוצר, הבטן שלי עדיין מתהפכת המוח שלי עדיין לא תופס מה היה קורה אם...

אם לא הייתי חזקה מספיק כדי להתווכח
אם אלה לא הייתה שם כדי לתת לי סטירת התעוררות
אם אריאל לא הייתה נשארת עוד לילה בהשגחה
אם לא הייתי מכירה את הנתונים על נשים בבתי חולים
אם הייתי לבד בבית עם דלת נעולה ותינוקת בת חמישה ימים עלי כשהתחילו הרעידות בכל הגוף והחום שלי הרקיע שחקים ואיבדתי שליטה באופן מוחלט על גופי ולא הייתי בשום אופן יכולה להזעיק עזרה.

מה היה קורה אם לא הייתי מאמינה לעצמי גם כשכל המערכת היודעת כל אמרה לי אחרת?

לכבוד המיילדות שנכנסות לחיינו בפרשת השבוע היום, לכבוד כל הנשים הגיבורות והאמיצות שעומדות ללדת, לכבוד כל מי שעברה טלטלה כזו בדיוק או כל טלטלה אחרת בנקודת ההשקה שבין החיים למוות אני רוצה לבקש: תסמכו עליכן.

אתן יודעות מה הגוף שלכן מספר לכן. אתן לפעמים מבינות משהו שאף אחד חוץ ממכן לא יכול להבין.

אל תוותרו על הקול שלכן.
אל תוותרו על הידיעה מי אתן.
אל תוותרו על החיים שלכן.
בשום מצב.

והלוואי שלעולם לא נבכה על עוד אישה שהפכה למספר בסטטיסטיקה.

מוזמנות לשתף באהבה רבה.

 קרן בריאה הדסה - עין כרם




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה