השם שלי הוא מי שאני, ובדיוק בגלל זה לא רציתי לוותר עליו

עד כמה שם המשפחה הוא חלק מהזהות שלנו ולמה אנחנו ממהרות להיפרד ממנו, כמעט אוטומטית, כשאנחנו מתחתנות? ספרה של מיכל רום "איך קוראים לך עכשיו" מביא את התשובות

17/05/2018
מיכל רום קבלו עדכונים ממיכל
  • בדואר
  • RSS

נולדתי בחודש ספטמבר 1972 בבית החולים תל השומר. המקום הראשון שקראתי לו 'בית' היה דירת שני חדרים בשיכון עולים בגבעת שמואל. לתינוק שגר בדלת ממול ונולד רק כמה חודשים לפניי קראו אמנם אייל, אבל לכל המבוגרים היו שמות אחרים, לא מכאן. לאמא של אייל קראו קלרה, לאבא שלו טוביה, השכנים מלמעלה היו הֵלגָה, רָאוּל ואֵווה. גם אחרי שעברנו לעיר הגדולה, פתח תקווה, התמונה לא השתנתה בהרבה. למבוגרים היו שמות קצת מוזרים בשפות לא מוכרות כמו למשל סורין, טוֹגוֹ, קוּרט, ודינוּ. לילדים שלהם היו שמות קצרים, בעברית, שנשמעו שייכים לכאן ועכשיו: עופר, איילה, עודד, רונית, אורית, סיגל, ליטל וחן. בין אלה לאלה, לא משנה לאן הגעתי, תמיד הייתה לפחות עוד ילדה אחת, בדרך כלל בגילי פחות או יותר, שקראו לה מיכל. לרוב לא רק עוד אחת, אלא יותר: בגן חובה היינו שלוש 'מיכליות', בבית הספר היסודי חמש. בתיכון היינו ארבע בכיתה, ועוד אחת בכיתה המקבילה. בצבא, באוניברסיטה, כמעט בכל מקום עבודה שעברתי בו. מיכל זאת ומיכל זאת ומיכל ההיא. התוצאה המידית הייתה שכולנו סומנו, תויגנו ונקראנו בפי כל, בעזרת שם המשפחה. לפעמים רק אתו. לפעמים יחד בשני השמות. ובכל מקרה, אף פעם לא רק מיכל. במקרה הפרטי שלי, זה בדרך כלל הלך יחד - מיכלרום בנשימה אחת. בלי הפסקה. ולפעמים רק 'רום'. מעין שם חיבה. עד היום יש כאלו שקוראים לי ככה ואני נענית מיד, אפילו בשמחה.

"כולנו סומנו, תויגנו ונקראנו בפי כל, בעזרת שם המשפחה". מיכל רום (צילום: גיא אשש)

אולי בגלל זה, ידעתי תמיד שלא אסכים לוותר על שמי. עוד לפני שפגשתי את מי שהתחתנתי אתו, והרבה לפני שחתונה הייתה בכלל על הפרק, הטרידה אותי האפשרות שיום אחד אצטרך להחליף את השם.

לא הבנתי איך מישהו יכול לצפות ממני לעשות משהו כל כך גדול ומשמעותי. לא הצלחתי למצוא שום סיבה שתצדיק את הוויתור. ויותר מזה, לא הבנתי למה הוא לא אמור לעשות את אותו הדבר בשבילי? איך זה שהוא רשאי להישאר עם שמו ולא נדרש להשתנות? וכל זה בשביל משהו שאמור להיות שלי בדיוק כמו שהוא שלו? חוסר הסימטריה שכרוך במנהג הזה לא הסתדר לי בשום צורה עם נטיית הלב האישית שלי, וגם לא עם כל הדיבורים ששמעתי מסביב על עולם חדש, שוויוני, על נישואין שמבוססים על זוגיות הדדית שאין בהם בעלות, אין קניין, אין אחד שמחליט בשביל האחרת.

אני זוכרת ימים של תחילת קיץ, עונת החתונות, דיבורים על שמלות כלה, טבעות, גני אירועים, אחוזות, די ג'יי וקייטרינג, שעות של שיחות ובדיקות, ואף מילה על שמות.

מדברות על חתונה ואף מילה על שמות (איור: אלונה מילגרם)

נשים שהערכתי ואהבתי השקיעו את נשמתן וגופן במעשה הנישואין, התלבטו ותהו בפומבי על החלטות קטנות כגדולות. החל מצבע המפות וזרי הפרחים, דרך נוסח הכתובה או ההחלטה אם יהיה זה טקס רפורמי, אורתודוקסי, ואולי בכלל אזרחי בחו"ל. לכל אחד ואחת היה מה להגיד, בכל מפגש חברתי נזרקו עצות מכל הכיוונים, הועלו רעיונות יצירתיים, ונוסחו מניפסטים לוהטים כנגד זה או בעד ההוא. ובתוך כל המהומה, כמעט לא היה מי שאמר או אמרה משהו על שמות משפחה.

היה לי נדמה שלכולן זה לגמרי ברור ומובן ואין על מה לדבר. בתמימותי הנחתי שאם זה היה מטריד גם אותן, הן בטח היו חושפות שמץ הרהור וערעור. אולי אומרות משהו גם על שם המשפחה שעתיד להיות להן בין הדיבור על השמלה, הדיאטה, וסידורי הישיבה. אבל לא שמעתי אף אחת מתלבטת בקול, לא ראיתי אף אחת מתייסרת בינה לבין עצמה. לכל היותר היו כמה נשים שהפטירו משהו על כך שהן מתכוונות לצרף את שמו לשם שלהן. הרוב נראו כאילו הן אפילו מחכות ליום שבו יקראו להן בשם שלו.

מחכות ליום שבו ייקראו במו של בן הזוג (איור: אלונה מילגרם)

גם מכיוונם של הגברים בסביבתי לא נשמעה אף תלונה או תהייה. למען האמת, אפילו אני לא ציפיתי מהם להתערב או להתבטא, השם שלהם הרי לא אמור להשתנות, אז מה זה קשור אליהם? לכל היותר מדובר בעניין לשיחת בנות.

כך או כך, לא הצלחתי להבין: איך זה יכול להיות? הרי שם המשפחה, הוא השם של המשפחה. ואם שני בני זוג מחליטים להקים משפחה חדשה, איך זה שהם לא עוצרים רגע לדבר על השם שבו היא תיקרא?

זה היה תחילתו של המסע, שהתחיל בניסיון לקבל תשובות לשאלות בשביל עצמי, והפך להיות מחקר דוקטורט, וגם ספר, שמיועד להביא את התשובות שמצאתי לכל מי שכמוני מהרהרת בסוגיה הזו ומתקשה לקבל את המובן מאליו. מקווה מאד שאצליח להשלים את המסע בקרוב, כי אין לי ספק שיש שם בחוץ הרבה מאד נשים וגם יותר ויותר גברים שיכולים/ות להיעזר לא מעט בכל הידע שצברתי.

ד"ר מיכל רום, חקרה בעבודת הדוקטורט את הבחירה של נשים בשם המשפחה לאחר הנישואין, מגייסת בימים אלו מימון המונים באתר הדסטארט כדי להוציא לאור את הספר "אז איך קוראים לך עכשיו?" 

הספר מבוסס על מחקר הדוקטורט שערכה ומבקש לפרוס בפני כל מי שמתלבט/ת מה לעשות עם המשפחה לאחר הנישואין, את מגוון ההיבטים שכרוכים בסוגיה המורכבת, הרגישה והטעונה הזו.

מיכל נשואה ואם לארבעה. כמו בן זוגה גם היא שמרה על שם המשפחה מלידה, ילדיהם נושאים את שני השמות: שלה ושלו. לא כי זה מה שהיא ממליצה לעשות, אלא כי זה מה שהיה מתאים ונכון להם.

עמוד הקמפיין  | דף הפייסבוק "איך קוראים לך עכשיו"




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה