חוק חדש: ימי חופש עקב מצוקה נפשית

מומחים לבריאות הנפש טוענים כי זהו אחד החוקים הראשונים שמורה לבתי ספר ולאוניברסיטאות במובהק להתייחס לבריאות הנפש באותה הרצינות כמו בריאות הגוף

29/08/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת: ד"ר נעמי הדס לידור ופרופ' מקס לכמן

ב-22 לאוגוסט 2019 פורסמה ההודעה על החוק התקדימי שיצא לדרך באורגון שבארה"ב. חוק שנועד לכאורה להפחית את הסטיגמה בבריאות הנפש ולהעלות את המודעות למניעת מקרי אובדנות.

מומחים לבריאות הנפש טוענים כי זהו אחד החוקים הראשונים שמורה לבתי ספר ולאוניברסיטאות במובהק להתייחס לבריאות הנפש באותה הרצינות כמו בריאות הגוף, נכתב בכתבה. ואנחנו רוצים להעלות שאלות וספקות בקשר לחוק, לבעיות ביישומו ולשאלה האם באמת ישיג את המטרות עליו הוא מצהיר.

חשוב לנו להתחיל ביתרונותיו:

א. צעירים יזמו אותו, נלחמו עליו והצליחו. מעורבותם היא עדות ליתר מודעות וזה חשוב, למרות זאת נשאלת השאלה האם ומדוע אנשי מקצוע לא הצטרפו ליוזמה זו.

ב. החוק אמור ליצור שיח שוויוני יותר בין גוף לנפש - שיח חשוב. התמודדות עם מחלה פיזית מותרת ומקובלת בחברה. מסיבות רבות ומגוונות מצוקה נפשית עדיין לא נתפסת באותה צורה. אפשר לראות זאת במיעוט בהשקעות, בנגישות ובקבלת תמיכה והתערבויות בעיקר בתחילת ההתמודדות. למרות שיפורים ורפורמות מעט מדי מושקע במניעת הפיכת ההתמודדות למוגבלות קבועה.

ג. החוק אומר שסוף סוף אפשר ומותר לדבר על מצוקה נפשית, לא צריך להסתתר, לשקר. זהו מסר לחברה כולה לשינוי ביחס לתפיסה של מצוקה נפשית כעניין רציני שניתן לטיפול.

ד"ר נעמי הדס לידור (צילום: הקריה האקדמית אונו)

עם זאת אנחנו שואלים את עצמנו אם נתינת הלגיטימציה לצעיר ליום חופש מבית הספר או האוניברסיטה היא הדרך היחידה והנכונה לאתר, לזהות ולעזור לצעירים במשבר. או שהמערכת החינוכית, כמו שירותי רווחה אחרים, מצטמצמת בכך ומאבדת לאט את היכולת והזמן ליצור מפגש אמתי בין הצעיר והצוות החינוכי/טיפולי. המפגש האנושי הולך וקטן, והמערכות לא יוכלו למלא תפקידם המניעתי לאיתור וזיהוי של אנשים במצב משברי לתמוך ולחזק את היכולת והרצון שלהם להמשיך את חייהם במסגרות נורמטיביות.

האם אין בחוק עוד דרך להרחקת האדם מהחברה. האם החוק הזה נוצר כדי להגן על האדם המתמודד או על החברה הלא מסוגלת לחזק את המאמצים של הפרט.

כדי שחוק זה ייושם, וישיג את מטרותיו החיוביות צריך להשקיע רבות בבתי הספר ובאוניברסיטאות, צריך לשנות עמדות של העובדים בבתי הספר ובאוניברסיטאות. אנחנו חושבים שהחוק לא מספיק וללא הכנה של החברה כולה אין לו ערך ועלול אף לעשות נזק.

נשאלות שאלות רבות איך זה יעשה, האם הסטודנט או התלמיד יצטרך להביא אישור מהרופא שהוא במצוקה נפשית...שהרי אישור כזה אינו שווה לאישור על שפעת או דלקת ראות. מה העלות של חשיפתו כמתמודד עם מצוקה נפשית. יתנו לו לצאת לחופש במצב שהוא במצוקה נפשית ואחר כך יפסיקו את לימודיו? האם הוא יכול פשוט לא לבוא ולהצהיר על מצוקה נפשית ליום? ליומיים ? ומה יהיה אחרי חמישה ימים? האם זה לא פתח למניפולציה של הסטודנט? האם זה לא פתח של הזנחה של הצוות החינוכי?

אנחנו מכירים בארץ את ההנחיה בטפסי הקבלה של סטודנטים ללימודים במקצועות העזרה להביא אישור שהם בריאים ואישור שהם לא חולים במחלה נפשית....ומי שמעז ומודה שהוא חולה במחלה נפשית צריך לעמוד בפני ועדה מיוחדת כדי שיוכל להתקבל או לא להתקבל ללימודים ללא קשר להישגיו האקדמיים. האם הסטודנט הזה לא יעשה כל מאמץ כדי לא לספר על מצוקתו כדי לא להיפגע ולא להתקבל ללימודים או לא להיות יכול להמשיך אותם?

אין ספק שיוזמי החוק יזמו אותו מכוונות טובות, אך הוא מעלה סוגיות רבות שקשורות שוב לשאלה האם אנחנו בחברה מתייחסים למתמודד עם מצוקה נפשית כמו לכל אדם.

**הכותבים הם: פרופ' מקס לכמן, החוג לבריאות נפש קהיתית, אוניברסיטת חיפה וד"ר נעמי הדס לידור, מנהלת בית הספר לשיקום, שילוב והחלמה בבריאות הנפש, הקריה האקדמית אונו

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה