"איך למדתי לא לפחד מעצמי"

"בגיל 12 התהפך עולמי כשבאחד הלילות ראיתי את אמי בוכה, שבורה ומפורקת ואת אבי מסתובב כמו סהרורי ומנסה לומר שהכל בסדר, בזמן שכל הבית מתפרק. כך גיליתי שאבי, ניהל רומן". מאיה אב-גיא משיקה מופע ופותחת את הלב

08/12/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת: מאיה אב-גיא

בשנה האחרונה הרגשתי מספיק בשלה לעמוד על הבמה, חשופה לגמרי ללא מסכה, ולהציג את סיפור חיי: ילדה מתבגרת ממושב עולים, אי-שם באמצע שנות ה-70, כל עולמי חרב עלי בין לילה בגלל אבא שנטש וברח מחשש לנקמת דם וגרם לאמא להיכנס לדיכאון עמוק, התבגרתי ללא משענת ועוגן בצילם הקודר של בושה, עוני ובדידות, וסיפור חיי משקף את תהפוכות החיים ובבחירה במי שאני. אבי עזב את הבית לאחר שהתאהב בבדואית צעירה שגרה עם משפחתה בוואדי שליד משמר הירדן, ונולדו להם שישה ילדים, שהם אחיי הערבים החורגים. אני ושני אחיי היהודים גדלנו בתנאים לא פשוטים.

אני בוגרת בית הספר למשחק יורם לווינשטיין, ואני משתתפת במופעים רבים לילדים ולמבוגרים עם דמות מצחיקה בשם "מסעודה" – מרוקאית בהכי אקסטרים שאפשר לתאר איתה אני צוחקת על חיי, כולל על יציאתי מהארון לאחר שהתגרשתי והבאתי לעולם שני ילדים. אני גם מריצה הצגות לילדים במסגרת התיאטרון שלי 'תיאטרונצ'יק', ולא מפסיקה להופיע ברחבי הארץ, כולל עם המופע החדש שלי "הסיפור שבי – נוצה ברוח".

הוריה של מאיה בצעירותם (צילום: אלבום פרטי)

הוריי נפגשו והכירו בקיבוץ מעוז חיים, ועברו למשמר הירדן כדי להפריח את השממה. אבי גידל ירקות, עבד במטעים והקים דיר כבשים, אותן רעיתי כשהייתי כבר בת עשר. בזמן שרעיתי את הכבשים, הייתי חולמת חלומות, שרה שירים, מספרת סיפורים וחיה בעולם הדמיון. יצרתי לעצמי עולם פנימי עשיר בכל טוב, כשכל מה שרציתי זה לשחק עם הילדים ברחוב שקינאתי בכך שהם חופשיים וללא כל מחויבות.

בגיל 12 התהפך עולמי כשבאחד הלילות ראיתי את אמי בוכה, שבורה ומפורקת ואת אבי מסתובב כמו סהרורי ומנסה לומר שהכל בסדר, בזמן שכל הבית מתפרק. כך גיליתי שאבי, אז בן 42, ניהל רומן עם נערה בדואית בת 18 שחיה באוהל עם משפחתה והכבשים בוואדי הסמוך. הוא ברח איתה מחשש לנקמת דם של קרוביה, והשאיר אותנו חסרי כל ועם תחושת בושה גדולה. האבא, שפירנס ולא החסיר מאיתנו דבר ולא פחד לעשות כל מה שרק רצה, נטש אותנו והשאיר את אמי מרוסקת ושבורה. הוא דגל בשוויון ובקידום נשים ועשה המון דברים שלא היו מקובלים אז. תמיד דאג שבמושב יהיו 'בנות ממשיכות' ולא רק בנים ממשיכים וגידל כבשים בזמן שכולם גידלו תרנגולות. למדתי ממנו המון, ובעיקר לא לפחד להיות מי שאני.

מאיה כילדה (צילום: אלבום פרטי)

מאז אותו לילה לא ראיתי אותו במשך שנים של בדידות, התבגרות בצל הבושה וחיי עוני עם אמא מרוסקת, בוכה ושקועה בדיכאון עמוק. בטלטלה זו גידלתי את עצמי, כשאסור היה להזכיר את שמו, ובטח לא לנסות למצוא אותו או לראותו. במשך שנים חיינו בצל המשפחה שהקים, הבית התפרק לגמרי והיה קשה לתפקד כמשפחה. לפעמים אני חושבת שחבל שהוא לא היה אבא שיכור או מכה, כך לא היינו מצטערים על כך שהוא פתאום נעלם לנו.

המשפחה הערבייה של אבי תמיד הייתה ועדיין נוכחת בחיי, אבל הפכנו לשתי משפחות שונות לגמרי. המשפחה היהודייה שגדלה לאבא פתוח גאה וחזק שלא מסתיר דבר, ומנגד המשפחה הערבייה שגדלה עם אבא המסתיר מהילדים ומהסביבה את זהותם האמיתית ואף מגדלם כיהודים. רק כשהבן הגדול הוציא תעודת זהות בגיל 16 הוא גילה שהוא בעצם ערבי. בגיל 22, לאחר שעזבתי את הבית, העזתי למצוא את אבי שנפטר לפני עשר שנים ולפגוש את אחיי הערביים. הייתי מלאה בכעס עליהם, על אשתו וכמובן על אבי ועל החיים שהם גזרו עלי. רק אחרי שנולדו שתי בנותיי, הצלחתי לשחרר את כל הכעס וסלחתי לו. הקשר היותר יציב שלי היום הוא עם הבן הגדול שלו.

מאיה בצעירותה (צילום: אלבום פרטי)

תמיד אהבתי לשיר, לרקוד, לשמוח ולפרוק את העצב, ורציתי להיות שחקנית בהשראת מוני מושונוב מהתוכנית המיתולוגית "זהו זה". בסיום קורס חובשות בצבא עליתי לבמה והצחקתי את כולם עם חיקויים של המפקדים והמפקדות. אז הבנתי שאני רוצה להיות שחקנית, לרגש ולהצחיק. ללא כל הכנות, ניגשתי לאודישנים לבתי ספר למשחק, לאחר שקראתי מחזות וצפיתי בהצגות. התקבלתי ללימודים ביורם לווינשטיין, ובסיום הלימודים גיליתי שאף אחד לא מחכה לי בחוץ. כך החלטתי להקים את תיאטרונצ'יק שבמסגרתו אני מעלה מופעים לילדים, כותבת הצגות, מפעילה תיאטרון בובות, מופעי ליצנות ועוד.

לאחר שהתחתנתי, עברתי ליישוב ליבנים שליד הכנרת, וילדתי שתי בנות. התגרשתי אחרי שעברתי משבר בנישואין, ולאחר שהתחלתי ללמוד את עצמי מחדש, נפתחתי לעולם והתאהבתי באישה. נכנסתי לתקופה של סחרור, בלבול וטלטלה גדולה. מאוד פחדתי שיתייגו אותי ומההשלכות וחששתי שאולי אזיק לבנותיי. לא רציתי להיות כמו אבי ולהפיל עליהן תיק ככה באמצע החיים. עברתי תהליך עד שקיבלתי את עצמי והבנתי שאלו הם חיי ושאני לא מזיקה לאף אחד, ובטח לא מתביישת במי שאני. לראשונה בחיי התחברתי במלוא העוצמה לנשיותי ולאשה שבי, ובנותיי קיבלו את מי שאני באהבה. מאז, כמעט בכל מפגש חברתי חדש אני מוצאת את עצמי יוצאת מחדש מהארון.

"מסעודה"  (צילום: לילי צישנבסקי)

החומרים למופע שלי לקוחים מעולמי הפרטי, מחוויית החיים שלי, מזיכרונות ילדותי, מהסביבה בה גדלתי, מהמראות המשעשעים, מהטעמים הנפלאים ומתוך רצון וצורך לדבר על הכל בצחוק גדול. אחרי כל מופע פונים אליי אנשים מהקהל ואומרים לי ש'מסעודה' מזכירה להם את סבתא ואת אמא שלהם, ושהיא מחזירה אותם לילדות ולשכונת ילדותם. הצחוק מחייה את הנשמה, מקרב אותנו, פותח את הלב, ממלא אותנו באהבה ונותן להרגיש טוב עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. דרך המופעים והצחוק אני מצליחה לשבור מחסומים, לדבר על הכל, לגעת ולרגש.

**הכותבת היא שחקנית וקומיקאית שבימים אלו חושפת את סיפור חייה במופע האישי "הסיפור שבי – נוצה ברוח" ומופיעה עם דמותה של 'מסעודה' במופעי בידור



תגיות:

מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה