פסטיבל הקולנוע "לסבית קטלנית"

פסטיבל לסבית קטלנית, הוא אסופה של סרטים שמוקרנים אחת לשנה, באופן ממוקד ז׳אנר, כאירוע שמתרחש בסינמטק ת״א, אליו מגיעות מאות נשים

פסטיבל לסבית קטלנית, הוא אסופה של סרטים על וללסביות, שמוקרנים אחת לשנה, באופן ממוקד ז׳אנר, כאירוע שמתרחש בסינמטק ת״א, אליו מגיעות מאות נשים. בעיני זו היא הזדמנות לבחון ולשאול, על קולנוע להט״בי ועל מקומו או היעדרו של השיח על החד מיני, בקולנוע הישראלי. השאלה נשאלת, אם כי קשה להצביע על ההיתכנות של סרטים אלו להפוך למיינסטרים, משום שתופעת החד מיניות, מסקרנת ככל שתהיה, מייצרת אמביוולנטיות מרתיעה. ובינתיים, לא יצא סרט ישראלי שבמוקדו אהבה להט״בית, שזכה לפופולריות דומה לסרטים שבתוכם אהבת גבר/אישה. לכן, לא מן הנמנע, להוסיף ולשאול, האם נשים סטרייטיות עשויות לגלות עניין בקולנוע שבמרכזו אהבה לסבית? אני שואלת על נשים, כי גברים מגלים באמצעות הקולנוע הזה, פן מציצני. שתי נשים מעורטלות באהבה סוחפת, עשויות לעורר עניין אצל גברים דווקא, ולא מהסיבות הנכונות (עובדה, הם גם עשו על זה סרטים עתירי תקציב). הדיכוטומיה המינית בקולנוע מסקרנת, כשם שהיא פוגענית ואלו סיכונים, שחייבים לקחת כדי לבטא נרטיב אחר. אני סוברת, שמכיוון שישנן נשים שנמשכות לנשים ולא יכולות אחרת, זה הנרטיב הכי אותנטי שלהן וחייבים לעצור רגע ולתת לו במה.

מתוך "פעימות" (צילום: ליאור אלון)

כשלסביות, למשל, כותבות ומתייחסות לאהבה ארוטית, הן מספרות על עצמן את מה שזר לא יבין. ואלו סיפורים, שחייבים להיכתב וחייבים להיראות, גם אם הם מרוכזים בת״א וגם אם אנחנו מנותקים מאותו עולם או הקשר. כי לעולם אין לדעת, מה הסיפור המיני של ה״אחר״ וזה יכול להיות גם מישהי או מישהו שאתם פוגשים מידי יום, הוא חוצה מגזרים. ובעוד השיח הקולקטיבי של נשים על גברים או של גברים על נשים, ברור, יש יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, בכל קבוצת דיון. אני גם חושבת, למשל, על כל הפעמים שלסביות באות לקולנוע ונאלצות לשבת מול סרט שבמוקדו אהבת גבר/אישה. איך הן מרגישות שם באולם? עוד אישור לחריגותן? עוד מילימטר של שנאה או הלקאה עצמית? ולכן אני חושבת שהקולנוע הזה מהותי בשיח. המסע של אישה להגיע אל עצמה, בדרך כלל רגשי ומפותל ומה קורה כשמדובר בשתיים? מיותר לחלוטין להפגין פוליטיקה מינית או דתית בשיח אמנותי. לכן, אלו סרטים חשובים ולכן אני ממליצה גם למי שלא מזדהה או לוקח את הסרטים האלו, בחשבון הלו״ז הקולנועי שלו, לעצור ולחשוב רגע.

מתוך "השואה נגמרה ביצ'" (צילום: Gabriel Crisan)

האם הם גם טובים? האם הם יכולים לספק אותנו קולנועית? גם זה נחלק ומחולק אבל במקרה הזה, החשוב והמטלטל, תמיד לוקח.

פסטיבל לסבית קטלנית יתרכז השנה במוצ״ש, 30.11.2019 בפרש בלאד – דור קולנועי חדש, שמייצג אותו יבול הסרטים המגוון, של יוצרות חדשות ומסקרנות, לצד שחקניות שייתכן שמי שייחשפו אליהן כאן, יחטפו אותן לקריירת המשך. בחרתי בשני סרטים שבמרכזם מוטיב משותף, הלילה. האם רק בלילה, סופו של הכאב, להתגלות?

 פסטיבל לסבית קטלנית

הלילה, למשל, הוא סרט קצר שביימה אמילי שיר סגל. תום התל אביבית מבוגרת משיר שזה עתה סיימה יב׳ ומגיעה לפגוש את חבריה בראשון לציון. החבר׳ה, כולם בנים, הם גסי רוח, שתרבות הראפ וההיפ הופ מרכזית בהווייתם. הסצנה המרכזית במפגש, היא האופן בו הם לא יודעים איך לבלוע את הצפרדע, כלומר, איך להתייחס, לזוג הצעירות שמולן. הסרט על סה״כ דקותיו הקצרות, מודד את היחס של תום ושיר למתרחש בחוץ, לעומת המתרחש בפנים. וקיים בסרט, ממד מעניין, בהבנת פני הדור.

מתוך "הלילה" (צילום: נעמי מרוז)

איפה ישנת בלילה? סרטה של עדן רומן אשר, הוא לא סרט על לסביות, אך הוא סרט טעון שחושף את מקומה של האם ביחסי הנתק קרבה עם בתה ליאור. הסרט נפתח בלילה, בו ליאור יוצרת קשר פתאומי ומבקשת מהאם עזרה. האם יוצאת לדרום ת״א והאומללות של דרום העיר, הזונה, שמשתלבת באומללות וחוסר האונים של האם, פוצעים את הצופה. הסרט מצליח, על אף היותו קצר, להעמיד במרכזו דמות עגולה ועושה שימוש נבון באור וחושך, גלוי וסמוי גם ביחסי ריחוק וקרבה.  התוצאה מטלטלת.

סרטים נוספים ומסקרנים שמוקרנים ברצועת ההקרנה של הפסטיבל, לצד כותרים נוספים:

השואה נגמרה ביצ׳ (אלה אלטמן), לזרוק את הזבל (בר כהן), לא אמרתי אסור (מיכל בר),

שליש (דניאל שבלבוים), פעימות (רחל גאוי), השכמה (סיון נועם שמעון).

לסבית קטלנית פוסטר (עיצוב: רועי צור)

פרטים נוספים באתר:

https://www.lethallesbian.com/

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי