נמצאת שם איתם, בסוף

כבר 17 שנה שקרן מלווה חולים בסוף חייהם. כאשר מטופל נפטר, היא מצאה דרך ייחודית להתגבר על כאב האובדן ולהמשיך את דרכם של מטופליה גם לאחר לכתם

מאת: קרן ארפי

כשבחרתי ללמוד סיעוד רציתי להיות מיילדת, אבל כמו הרבה דברים בחיים, אנחנו מתכננים והיקום מכין לנו משהו מעט אחר. בתקופה שבה נדרשתי לבחור את מסלול ההתמחות שלי בסיעוד, עברתי שנה מאוד מורכבת שבה חוויתי פרידות ממספר דמויות חשובות ומרכזיות בחיי, חמי נפטר, סבי וסבתי חלו ונפטרו, כולם באותה שנה אינטנסיבית ומורכבת. באופן אולי מעט מוזר הבנתי בתקופה הזו שזה מה שאני צריכה לעשות. אם בהתחלה חשבתי שאני רוצה לקחת חלק בתחילת חייו של אדם, הבנתי שדווקא נקודת הסוף היא זאת שבה אני רוצה להיות נוכחת.

כך, לפני 17 שנים, הייתה לי את הזכות ללוות את המטופל הראשון שלי בסוף חייו, טיפול אחד על אחד שידעתי שיגמר רק בדרך אחת, בפרידה. עבדתי אז ביחידה לטיפולי בית ופגשתי חולה, גבר יחסית צעיר שנלחם בגידול במוח. הוא התמודד עם מצב מורכב מאוד. הוא היה אב לילדים קטנים ויחד עם הנטל הכלכלי והעובדה שהוא ואשתו עבדו וניסו להתמודד עם המצב, הם החליטו שהדבר הנכון הוא שהטיפול בו יעשה בבית, כמה שפחות לבלות בבית החולים. במהלך הטיפול הזה הבנתי שאני במקום הנכון, שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי למרות הקושי הגדול. הבנתי את החשיבות שבעשייה וקיבלתי פרופורציות. פתאום הדברים הקטנים שאנחנו תופסים כמובנים מאליהם קיבלו משמעות הרבה יותר עמוקה – עבור אדם המתמודד עם מחלת הסרטן, כמה דקות עם משפחתו במרחב בו הוא מרגיש נוח ביותר, הבית, הם שיא של תחושת סיפוק שקשה להסביר.

"הבנתי שדווקא נקודת הסוף היא זאת שבה אני רוצה להיות נוכחת" קרן ארפי (אלבום פרטי)

אז מה בעצם אני עושה? אני אחות אונקולוגית ומומחית קלינית בטיפול פליאטיבי, כך שאני מלווה חולי סרטן בשלבי מחלה מתקדמים ולקראת סוף חייהם. טיפול פליאטיבי הוא טיפול באדם ולא במחלה שלו. כלומר, האונקולוג מטפל בסרטן ומנסה להביא להחלמה של החולה, ואילו בטיפול הפליאטיבי לא מתמקדים במשך הזמן שנותר לאדם לחיות והאם הוא עתיד להירפא, אלא באיכות החיים שלו כל עוד הוא חי. תומכי הגישה מאמינים שאם איכות חייו של המטופל משתפרת, כך גדלים הסיכויים שהוא יאריך ימים.

המשימה שלי היא להקל ולשפר את חייהם של חולי הסרטן ומשפחותיהם בשלבי מחלה מתקדמים ולקראת הסוף, לכן, הדרך בה אני פועלת היא נגזרת של סיפור חייו של המטופל ומשפחתו. הצעד הראשון להקל על כאביו והתמודדותו של המטופל היא להכיר אותו, לדבר איתו, להבין את סיפור חייו כדי לדעת מהי הדרך הנכונה ביותר עבורו. אנשים בדרך כלל עוזבים את העולם באותו האופן שבו הם חיים בו. פגשתי חולים רבים שכל חייהם הציבו את רצונותיהם של אחרים לפני הרצונות שלהם עצמם, כאשר חלו, בעיקר לקראת הסוף, "סבלו בשקט" כדי לא להפריע לאף אחד.

הטיפול הפליאטיבי מאפשר לי לתמוך בחולים הן ע"י שיח פתוח והן על ידי איזון של סימפטומים באמצעות תרופות ייעודיות. אני מנסה למצוא את השילוב המדויק בין תרופות נוגדות כאב לבין תרופות שנוגדות חרדה שקיימת אצל מרבית החולים בשלבים הללו של סוף החיים ולכן יש צורך למצוא את האיזון המדויק בין מגוון אפשרויות הטיפול ולדעת איזו תרופה להתאים לחולה המסוים בהתחשב במצבו.

"התמודדות עם כאב מובילה לא פעם לחרדה ודכאון" (שאטרסטוק / Photographee.eu)

הטיפול בכאב, ובכלל הטיפול באנשים לקראת סוף חייהם רווי בסטיגמות ותפיסות מוטעות שגם אני כמטפלת וגם החולים עצמם נדרשים להתמודד איתן. אחת הסטיגמות הנפוצות ביותר היא סביב השימוש בתרופות לשיכוך כאב. התמודדות עם כאב מובילה לא פעם לחרדה ודכאון, ולכן זהו עיסוק מרכזי בטיפול בחולי סרטן ובעיקר בחולים סופניים. החולים חווים לעיתים רבות אירועי "כאב מתפרץ", שהם התפרצות כאב זמנית בעצימות גבוהה ביותר, שעשויה להופיע מספר פעמים ביום. הכאב המתפרץ, יחד עם החרדה אשר חווים החולים בשלבים אלה של מחלתם, מצריכים איזון מדויק בין מגוון אפשרויות הטיפול ולדעת איזו תרופה להתאים לחולה המסוים בהתחשב במצבו ובאופי כאביו. התפיסות המוטעות ביחס לטיפול תרופתי שבאמת יכול לסייע לחולים מונעות מאנשים לקבל את העזרה שהם זקוקים לה ופעמים רבות המטופלים לא מודעים למנעד הרחב של האפשרויות העומדות בפניהם. חולים מסוימים יעדיפו לקבל טיפול נוגד כאב בכדורים או סירופים בעוד שחולים אחרים ירצו לקבל טיפול מהיר ואפקטיבי כמו תרסיס שמפיג את הכאב המתפרץ העצום תוך דקות ספורות. חלק מהתפקיד שלי הוא להסביר למטופל מה האפשרויות העומדות בפניו כדי להתאים לו את הטיפול שיקל עליו אבל בעיקר לכבד אותו ואת רצונותיו. הקו המרכזי שמנחה אותי הוא באמת לראות מי נמצא שם מולי ובעיקר לכבד את האדם שהוא.

על אף תחושת השליחות שמלווה אותי, המקצוע שבחרתי מצריך ממני לגייס כוחות רבים בכל יום מחדש. זכיתי במשפחה שתומכת בי מאוד. הבנות שלי מבינות את המורכבות של החיים ומעולם לא ניסיתי להסתיר מהן דבר. אני מאמינה שכך אני מכינה אותן לאתגרי החיים הבוגרים. אני סבורה שאני נמצאת בתהליך של למידה מתמשכת במציאת האיזון הנכון בין תחום העיסוק שלי לבין החיים הפרטיים, אך זה לא תמיד פשוט לייצר הפרדה בין השניים.

איך קמים מתוך פרידה מחולה אחד למפגש עם חולה אחר? (צילום: שאטרסטוק / Photographee.eu)

אני אוספת לעצמי את הכלים כדי לדעת איך לקום מתוך פרידה מחולה אחד למפגש עם חולה אחר שזקוק לעזרתי. כל מטופל נוגע בי בצורה ייחודית ונכנס לי עמוק לתוך הלב. בניגוד לאנשים אחרים, כשאני הולכת לבית קברות אני לא רואה קברים אני רואה סיפורים.

אני עוסקת בטיפול פליאטיבי מזה 17 שנה ובתחילת הדרך, כל פעם כשמטופל היה נפטר הייתי צובעת קיר בבית ומנסה לגרום לעצמי לשמוח באמצעות דברים חיצוניים. היום אני במקום אחר, אני שואלת את עצמי מה אני לוקחת מהמטופל הזה ויכולה להעניק לעצמי ולמטופל הבא. כך אני גם ממשיכה באופן כלשהו את דרכם גם לאחר שהם כבר אינם איתנו.

** הכותבת היא אחות אונקולוגית ומומחית קלינית בטיפול פליאטיבי