ביקורת הסרט: "ג'וקר"

סרטו המדובר של טוד פיליפס הוא יצירת מופת ולא רק בזכות חואקין פיניקס האגדי, שמפגין תצוגת משחק מפעימה ומגלם אדם בודד ועני עם בעיות נפשיות, הזיות והתקפי פסיכוזה - כל מה שהחברה מתעלמת מקיומו ורומסת

16/10/2019
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

אם תחליטו ללכת לצפות ב"ג׳וקר", סרטו החדש של טוד פיליפס, זוכה אריה הזהב בפסטיבל ונציה, צפויות לכם 122 דקות של בילד- אפ ודרופ, בילד- אפ ודרופ, כמו בהפקות די ג׳׳, כשמגבירים את הווליום ומשחקים בעוצמת הצליל והטונים הרועמים מתנגשים ומטלטלים את הגוף. ואם תשאלו מדוע הסרט הזה, שלא מחמיא לאנושות, פעל עלי כל כך חזק, זה אולי בגלל שהמוח שלנו בנוי מניגודים. אם רוצים להעביר מסר חשוב, מכניסים פאוזה לפני ואחרי האמירה המרכזית ומתוך אותה אקסיומה, נבנה בהדרגה התסריט החכם של ג׳וקר. קווי מתאר עלילתי שמשרטטים שגעון, שמבעבע מתוך הגיבור ומחוצה לו במארג אחד.

עבודת הסאונד מיטיבה בחסד עם המשוואה הפונקציונלית של טירוף הדעת ובדומה לה, גם התאורה וגם העיצוב שכל מהותו לסמן עליות וירידות באמצעות מעליות, מדרגות ומעברים. אבל הסרט הזה, הוא מעבר לכל, סטירת לחי מצלצלת ל״אני״ הפנימי של כל צופה. כלומר, מעבר לזה שהוא מבטא את השפעת הפרט על הכלל, את הנסיבות, הסיבות והתוצאות ואת התהוותו של גיבור, באופן מופתי והרבה מעבר לכל סרטי גיבורי העל שנעשו לפניו, הוא מתמקד בבריחה מהאחר. ובעוד כולנו מכירים את האמירה של ויטנגשטיין, ״מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק״ מציע ג׳וקר ווריאציה פילוסופית טעונה יותר: ״מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לצחוק״.

ג'וקר צילום יחצ

הסרט שמתרחש בשנות ה-80 מעמיד במרכזו את ארתור פלק, קומיקאי שורד, שנסיבות חייו יצרו את ג׳וקר (בגילומו של חואקין פיניקס האגדי), ואת הטירוף ההמוני והרצחני שנוצרו בעקבות טרגיות חייו. פלק כאדם עם נתוני פתיחה חלשים מאוד, מסמן את התחתית של החברה. אדם בודד עם בעיות נפשיות, הזיות והתקפי פסיכוזה, משכבה כלכלית נמוכה, הוא סך כל מה שהחברה מתעלמת מקיומו, ורומסת. התמונה של הליצן המוכה, מוטל בין שקי האשפה בסמטה חשוכה, כביטוי לזבל האנושי, היא תמונה שתלווה אתכם עוד הרבה אחרי הצפייה בה. הכאב הציני העולה מתוך הג׳ונגל האנושי האורבני, הופך אותה לאחת התמונות היפות באלבום הקולנועי של גיבורי הקומיקס (למרות שהסרט נועד להיות נפרד מהיקום הקולנועי של DC).

השגרה של ארתור פלק, עובדת על ריטואל קבוע של מקומות מפגש. חדרה של הפסיכולוגית העירונית, מקום עבודתו כליצן בחברה שמתווכת ליצנים, טיפול באמו החולנית, פני (פרנסס קונורוי), ומאבק אין סופי בבדידות ובפנטזיות מול הטלוויזיה. מנקודה לנקודה בקלסטרופוביה האיומה של חייו, הוא רץ ברחובות העיר הבדיונית גות׳אם סיטי. חוצה כבישים הומים, עולה על רכבות ומעליות. ויותר ויותר נדמה, שהדמיון לניו יורק לא מקרי.

ג'וקר צוחק צילום יחצ

אם תהפכו פעם את ניו יורק, במאה שמונים מעלות, תגלו עולם מקביל. המבנה האדריכלי של המנהרות התת קרקעיות הוא יצור חי המשקף את החיים שמעל לאספלט. הנוף התת קרקעי משתנה עם כל תוספת בניה חדשה או הרחבת מנהרה. אם היה אפשר להפוך את העיר, היא הייתה הופכת לאזור פראי מעשה ידי אדם. ״אני רק רוצה שהמוות שלי יהיה יותר הגיוני מהחיים שלי״ היא משאלה כאובה, כי המוות מסמל את העיר בהיפוכה- את התת מודע, שמדגימה שאנשים שצוחקים בכוח, לא רק מחריבים את המימיקה הדינמית של פניהם, אלא מסתירים את הפראיות התת קרקעית. אילו אפשר היה להפוך את האדם, כל אדם, במאה שמונים מעלות, הייתה נגלית פנימיותו וסיכויים רבים שהוא לא היה האדם המוסרי שאנחנו מכירים כלפי חוץ.

כל מה שנראה מעל פני השטח, מטשטש את ה״אני״. או אם תרצו, המראה, המסכה, האיפור, מסך הטלוויזיה ומסך הקולנוע, הם עוד שכבות של איבוד הזהות והדעת הבסיסית. הסיגריה שכמעט ולא משה מזווית הפה של ארתור, והאקדח, הם רק אביזרים, סימבולים וציניים, לרציחות ולעיר שתעלה באש ההמון. ואולי, לכן, ג׳וקר, שהצחוק שלו בלתי רצוני, הוא הבדיחה האנושית שגורמת לנו, לאורך הסרט, לרצות לבכות. אנחנו מתמלאים ברחמים שלא רחוקים מרחמים עצמיים. הקו בין שליטה לחוסר שליטה, הוא הקו המפריד בין ההגיוני ללא הגיוני, בין המוסר לפשע. לו ידענו כמה הקו הזה רופף, היינו מתמלאים חלחלה אבל אנחנו צופים בג׳וקר ומתמלאים ברחמים ויש כאן גאונות אמנותית, בלהלביש קרקס שלם על בן אדם אחד.

ג'וקר ברחוב צילום יחצ

הגוף הווירטואוזי, הוא רק הקו השברירי של לוליינות הנפש, בין הפנימי לחיצוני. הקהל, הוא התפאורה המשתנה ברחוב ובכל רגע יכולה לבקוע, מתוך נסיבות החיים, של כל אחד ואחת מהאובייקטים הנעים בחלל הרחוב, האלימות. וכך, במרבית הסרט, קיים מתח וחרדה, שהביטוי להם היא מנוסה. זהו אינו אסקפיזם פילוסופי, אלא מנוסה אמתית מפני התרחשויות המציאות בסרט, חוסר האונים והיכולת של הגיבור לקחת אחריות על מעשי ה״אני״ וה״נפש״ כמו גם על התוצאה הישירה של מעשים אלו. אז הוא בורח (אפילו ברגעי הסוף האחרונים של הסרט). תמונה דינמית מפעימה בסרט, היא הרגע בו הוא בורח ומוצא מפלט בשירותים ציבוריים. בשירותים (כמה סימבולי) הוא יכול לקחת נשימה, ולסגור את הדלת בפני העולם. שם מול המראה ואור הפלורסנט, הוא רוקד. זהו התרגום הפואטי ושובר הלב של ריקוד החיים... בשירותים. הריקוד של מי שחייהם אינם אלא אובססיה וחרדה, על בסיס יומיומי, מעצמם. את הפנטזיות של ארתור, מזינה המציאות עצמה. השכנה החד הורית (זאזי ביטס) או תכנית האירוח הפופולרית של מורי פרנקלין (בגילומו של רוברט דה נירו).

ג'וקר עם דה נירו צילום יחצ

בהדרגה כמו קצב ההשפעה של סמים פסיכודליים, הסרט פועל עלינו כצופים. ארתור, מאבד שליטה לא רק על הצחוק, עליו איבד שליטה מזמן אלא גם על הפנטזיות ואנחנו כצופים, מאבדים אחיזה במציאות של הסרט. באותה הדרגתיות, מצטייר פרופיל של רוצח בדם קר שהופך למוקד השראה לתנועה המונית.

לסיכום, בעיצומה של תקופה עולמית, בה כמעט ולא ניתן למצוא את ה״אני״ האמיתי, אנשים חוזרים לחיפוש עצמי ונדמה כי ג׳וקר קורא תיגר על העולם הנראה. אם תרצו, הרבה פסיכופתיים מעולם לא חשבו שהם פסיכופתים. הם חשבו שהם חולי נפש ״רגילים״ עד שהבלתי נשלט, שלט בהם באופן מוחלט והוביל אותם למעשה לא צפוי. לכן, ג׳וקר בעידן מסיס ולא ברור של ה״אני״, הוא אחד מסרטי הבריחה התודעתית הכי משמעותיים שנעשו בזמננו, סרט שמעניק מבט נוקב על ההיררכיה הכלכלית-חברתית, שליטים ונשלטים ועל השאלות הקיומיות, שמעצבות את הפסיכולוגיה החברתית. ככזה הוא אחד מהפנינים הקולנועיים שנעשו בתקופתנו ויוצא דופן מכל סרטי גיבורי העל שנעשו עד כה, כשלא מפתיע לגלות בתסריט (שכתב פיליפס עם סקוט סילבר) את גילויי ההשראה של מרטין סקורסזה ("נהג מונית", "מלך הקומדיה"). הסרט כבר הפךל לשובר קופות ברחבי העולם וזה אחד מהמקרים הנדירים בהם סרט איכותי מצליח לכבוש את ההמון.

ג'וקר רוקד צילום יחצ

כוכבים- 5. מותחן פסיכודלי חכם.

מרלנה- עדיין צריכה לפענח את מערכת היחסים הלא מוכרת וההרסנית של ארתור ופני- דמות האם- האם כולנו לבסוף מחקים את מה שראינו והאם החיקוי הוא שיוצר את חוקיות הגורל? מצריך עוד עבודת פיענוח או מינימום סמינריון אם מישהו/י מחפש נושא.

הטריילר:




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה