הכרזת טראמפ על ירושלים כבירת ישראל: השמחה מול הטרגדיה

האם הכרתו של טראמפ בירושלים הבירה היא הישג מדיני? האם ההישג הזה, שעיקרו סימלי ולא מעשי, שווה ערך לחזרה לשולחן המשא ומתן וחתירה להסכם מדיני שיסיים את הסכסוך?

07/12/2017
ענת סרגוסטי קבלו עדכונים מענת
  • בדואר
  • RSS

בשוך ההתרגשות הראשונה מהכרזתו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ על הכרתו בירושלים כבירת ישראל, אפשר להתפנות כדי להעיף מבט אל מה שקורה מזרחה מאיתנו. אחרי שעיכלנו ודיברנו וניתחנו ופירשנו ופירטנו וחגגנו את הנאום הקצר של טראמפ ובו ההכרזה ההיסטורית, אפשר להתפנות רגע כדי לראות מה קורה לשכנינו.

לשכנים האלה שממזרח לנו, שאיתם אנחנו אמורים, בסופו של דבר, לכונן הסכם מדיני ולצדם אנחנו אמורים לחיות.

כן, הפלסטינים האלה. העם הזה בן ארבעה וחצי מיליון בני אדם, שחי לצדנו, חלקו בגדה המערבית וחלקו ברצועת עזה. כי ההכרזה על ירושלים נוגעת גם לו. ולצד נחת הרוח שגרמה ההכרזה לצד הישראלי, היא מעידה על כישלון צורב של הפלסטינים. הפלסטינים, שמנסים כבר יותר מיובל שנים לשכנע את העולם להכיר בהם כעם, להעניק להם זכות הגדרה עצמית, לאפשר להם להקים ישות מדינית. הם מנסים כבר יותר מיובל שנים לסלול את דרכם למרכז הזירה המדינית הבינלאומית ולקבל סוף-סוף את זכויותיהם המלאות שיאפשרו להם להקים מדינה ריבונית משלהם, שתצטרף לשאר אומות העולם. הפלסטינים האלה נכשלים שוב ושוב.

הם נכשלים כי הם עוד לא הצליחו לשכנע את העולם בצדקתם. הם נכשלים כי הם לא הצליחו לשכנע את מעצמות העל ולא הצליחו לשכנע את הקהילה הבינלאומית הקובעת שיש חשיבות עליונה להקמתה של מדינה פלסטינית. דווקא בתקופה האחרונה נדמה היה שהפלסטינים נוחלים הצלחות בזירה הבינלאומית. הם התקבלו כ״מדינה״ בכמה וכמה ארגונים בינלאומיים חשובים ומובילים, ואף גרמו אי-נחת מהדהדת במסדרונות השלטון בישראל. הם יושבים עם האצבע על ההדק המדיני ומאיימים לבקש מהאו״ם להכיר בהם כמדינה, מצד אחד, ולהגיש נגד בכירים ישראלים תביעות בבית הדין הבינלאומי בהאג על פשעי מלחמה, מן הצד האחר.

אפילו ה-BDS לא שכנע (צילום: שאטרסטוק)

אבל לא האיום הזה, אף לא השני, ואפילו לא תנועת החרם BDS לא שכנעו את מנהיגי העולם בכלל, ואת מי שנחשב מנהיג העולם החופשי דונלד טראמפ בפרט לקדם אותם אפילו סנטימטר אחד קרוב יותר למדינה ריבונית משלהם.

אפילו הסכם הפיוס בין פת״ח לחמאס שנחתם לא מזמן ונראה שהוא אפילו מחזיק מעמד - אפילו הסכם הפיוס הזה לא שכנע איש להעניק להם תמורה מדינית כלשהי בזירה הבינלאומית. כלום ושום דבר.

ישראל, שתחגוג השנה 70 שנה להיווסדה, יכולה לציין עוד הישג מדיני. אבל האם זה אכן הישג מדיני? האם אפשר להתהדר בהישג שמרחיק אותנו עוד יותר מההסכם המדיני שיכול וצריך להביא לנו ביטחון? האם ההישג המדיני הזה, שעיקרו סימלי ולא מעשי, האם ההישג המדיני הזה שווה ערך לחזרה לשולחן המשא ומתן וחתירה להסכם מדיני שיסיים את הסכסוך הזה?

ישראל צריכה לחתור לסיים את הסכסוך בינה לבין העם הפלסטיני שנמשך כבר יותר ממאה שנים. ישראל חזקה מספיק, חשובה מספיק, מקובלת מספיק, בטוחה מספיק, מצוידת מספיק, מחומשת מספיק וחוסה בצל מטריה בינלאומית משפיעה, קובעת, ורחבה. ישראל לא נמצאת תחת שום איום קיומי. לישראל צבא מהחזקים בעולם, ישראל מחומשת במיטב הציוד המתקדם ביותר שיש לעולם להציע. ישראל מבוססת, חזקה - יחסית - גם מבחינה כלכלית.

מדינה מתקדמת ודמוקרטית יחסית (צילום: שאטרסטוק)

בשבעים שנותיה הצליחה ישראל בצורה מרשימה להקים מדינה מתקדמת (יחסית), דמוקרטית (יחסית), אלה לא הישגים מבוטלים.

ישראל הצליחה לחתום על שני הסכמים מדיניים אסטרטגיים בעלי חשיבות עליונה: הסכם השלום עם מצרים, שרק לאחרונה ציינו 40 שנה לחתימה עליו, והסכם השלום עם ירדן, שגם הוא מחזיק מעמד כבר שנים רבות, למרות קשיים ומהמורות בדרך.

מה שישראל צריכה עכשיו אינה הכרזה סמלית, מה שישראל צריכה עכשיו זה לעשות הכול כדי לחזור למשא ומתן עם הפלסטינים כדי לסיימו ולהגיע להסכם מדיני.

והפלסטינים, מצדם, צריכים סוף-סוף לעשות הכול כדי לקדם את המשא ומתן הזה. שריפה דגלים, צמיגים, והפגנות לא יקדמו אותם ולא אותנו לאופק התקווה המשותף הזה.

ישראל אופורית מדי, בטוחה מדי בצדקתה מכדי להושיט יד לפלסטינים ולחזור לשולחן המשא ומתן, והפלסטינים חבולים מדי ומוכים מדי מכדי להוביל מהלך מדיני.

ולכן, עם כל השמחה על ההצהרה, נראה שבסופו של יום כולנו מפסידים.

הכרזה סמלית אינה מספיקה (צילום: שאטרסטוק)




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה