הייתי רק בת 7, אבל שמחתי שזה נגמר

ביום ההוא, אמא ישבה על הספה חבולה וכואבת, אבל הפעם לא רק אנחנו ראינו את זה, זו היתה ההתחלה של סוף הסיוט, זה היה היום שבו זה נגמר

29/11/2018
ויצו קבלו עדכונים מויצו
  • RSS

זה היה אמור להיות יום רגיל, כשסבתא שלי באה לקחת אותנו. היא אמרה שנבוא אליה כי אמא לא מרגישה טוב. זה היה קצת מוזר, אבל אהבנו להיות אצל סבתא – אז בלי לשאול שאלות, הלכנו.

בדרך החוצה ראיתי את אמא שלי יושבת על הספה עם מגבת עם קרח על הפנים.

היא לא רצתה שאראה אותה כך, אבל ראיתי.

היא ישבה בפינה של הספה, חבולה וכואבת – והפעם, בשונה מהפעמים האחרות – לא רק אנחנו ראינו את זה.

זו הייתה ההתחלה של סוף הסיוט הזה.

זו הייתה ההתחלה של סוף הפחד מהצעקות.

זו הייתה ההתחלה של סוף הפחד מהריבים.

זו הייתה ההתחלה של סוף הפחד מהאלימות.

זו הייתה ההתחלה של סוף הפחד מהרגע שאבא יחזור הביתה.

זו הייתה ההתחלה של סוף הפחד להזמין חברים.

זו הייתה ההתחלה של החיים החדשים והטובים שלנו.

 ילדה עצובה (שאטרסטוק / Lesley Rigg)

הייתי רק בת 7, אבל שמחתי שזה נגמר.

ראיתי את אמא שלי כל כך סובלת לאורך השנים.

לא הבנתי מה קורה ולמה זה קורה, אבל בתור ילדה האשמתי את אמא שלי שהיא מכעיסה את אבא ובגלל זה הוא מרביץ.

כעסתי שהיא חוזרת מאוחר, כי ידעתי שהוא לא אוהב את זה.

כעסתי שהיא לא הכינה אוכל היום, כי ידעתי שהוא יחזור רעב מהעבודה והוא לא אוהב אוכל מאתמול.

ואפילו כעסתי עליה בלילות שהוא לא היה ישן בבית, כי השוטרים לקחו אותו למעצר, למרות שידעתי שבאותו הלילה נישן טוב.

אנחנו לעולם לא "חטפנו", אם כי המכה הנפשית כואבת הרבה יותר מהמכה הפיזית.

כילדה, לראות את אמא שלך במצבים האלה, לדעת שאמא שלך עצובה, לראות שלאמא שלך כואב, ואפילו ממש כואב – כאב שהביא אותה לא פעם גם לבתי חולים עם חבלות חמורות, להבין שהחיים שלנו שונים משל יתר החברים בכיתה והכי קשה – להתנהג כאילו הכל טוב ורגיל – כי ככה הם מתנהגים כשאנחנו ליד אנשים.

כל אלה קשים הרבה יותר מאשר כל מכה פיזית.

עד היום, מעט מאוד אנשים יודעים שאלה היו החיים שלי.

אני לא יודעת אם זה מבושה, אם זה כי אני עדיין משחקת במשחק ה"אצלנו הכל בסדר" או כי פשוט אני לא מרשה לעצמי להישאר חשופה ופגועה בפני אף אחד – כי אני שומרת על עצמי, כדי שלי זה לא יקרה.

את ההשפעות של המכות האלה אני סוחבת איתי עד היום – פעמים רבות, גם מבלי לשים לב, אני בוחרת בצד הקשה, רק לא להיות בצד שקשה לו.

וזה לא נעים.

כי אני רוצה להיות אדם טוב יותר, אבל החיים לימדו אותי שאם אתה לא "מקרבן", אתה "קורבן" – ושם פשוט אסור לי להיות.

עברו הרבה שנים מאז.

אמא שלי במקום אחר וטוב היום.

אבא שלי, האמת, לא השתנה מידי מאז.

ואני? אני חושבת מי יכולתי להיות אם אמא שלי הייתה נשארת ואיזה מזל היה לי שסבתא שלי באה לקחת אותנו באותו יום.

#שבועהמאבקבאלימותכלפינשים

#נקודת_יציאה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה