ביקורת הסרט: "ימים נוראים"

סרטו של ירון זילברמן, מצליח ללכוד את אחת הטראומות היותר עמוקות של החברה הישראלית ולפסל את מי שרצח בשנת 1995 את ראה״מ יצחק רבין, ברגע אחד של שאננות ושיר לשלום, לכדי סיפור עשוי היטב

מתוך: "ימים נוראים"- באדיבות סרטי יונייטד קינג

לא רציתי לכתוב על ימים נוראים. אבל הימים הנוראים חלפו, הסרט קטף את פרס אופיר וככל ששקע הדיבור סביבו, שמתי לב, איך במרבית הדברים שנכתבו עליו, הצליחו להתעלם מנקודה דומיננטית ושברירית שלא מטופלת בסרט נכון. כן, אולי גם אתם או כל מי שדתי שם לב לכך.

ימים נוראים סרטו של ירון זילברמן, מצליח ללכוד את אחת הטראומות היותר עמוקות של החברה הישראלית ולפסל את מי שרצח בשנת 1995 את ראה״מ יצחק רבין, ברגע אחד של שאננות ושיר לשלום, לכדי סיפור עשוי היטב. על מנת לספק את אמינות העדות של הרצף הסיפורי, בוחר זילברמן במהלך אמנותי, ייחודי- שזירת קטעי ארכיון טלוויזיוניים של האירועים האמתיים. הלישה הזאת מצליחה להיות קוהרנטית ואף באופן שובת לב במיוחד, בזכות מפגן המשחק של יהודה נהרי הלוי, שמגלם את יגאל עמיר. אחד מרגעי השיא היפים בסרט, הוא הדיאלוג הנוקב של האב שלמה עמיר (אמיתי יעיש בן אוזליו) עם בנו יגאל, דיאלוג שבאמצעות מוסבר לנו כמה דרכו סוטה מדרך הישר, וכמה היא לא דרכה של תורה. הדיאלוג הזה כמעט מקפל לתוכו את כל האידאולוגיה המפצלת בין הציבור החרדי (כיפה שחורה) לציבור הדתי לאומי (כיפה סרוגה)- (כשמאז התחזק מאוד זרם הביניים, המכונה- חרד״ל- חרדי לאומי). הדיאלוג הזה נכון. הרפליקות מדויקות והדיאלקטיקה מיילדת את הסבטקסט, שמזרז את מהלך העניים באופן טעון אל האל חזור. אבל זו סצנה מאוד יוצאת דופן ביחס למכלול, ולכן לוכדת אותו רק בעפעוף. נקודת החוזק של הרצף, טמון בריבוי הייצוגים ומרקם הגוונים, שנדיר לפגוש על מסך הקולנוע הישראלי; התימני, המתנחלי והבר-אילנסטי. אך יחד עם זאת, שהסרט מנסה להעניק לנו הצצה אל התת מודע של הטראומה או בניסוח אחר, מספר לנו את הסיפור שלא סופר, הסיפור של עמיר ומה שהוביל אותו לרצח רבין, קיים כשל לוגי בלתי נמנע, שיוצר חוסר נוחות במהלך הצפייה בו.

מתוך: "ימים נוראים"- באדיבות סרטי יונייטד קינג

להגדיר את הז׳אנר, למשל, ״מותחן פסיכולוגי״ זו יומרה גדולה ללא כיסוי. מותחן זה לא, כי כולנו יודעים את הסוף ולכן נקודת המתח של הסרט חלשה. ומהבחינה הפסיכולוגית, הסרט מאוד לא מעמיק ונשען על הבעות העמדה של הדמויות. יתרה מזאת, אנחנו מצליחים להאמין להתרחשויות כי ברור לנו שהן קרו, חלקנו זוכרים אותן היטב ולכן, מרבית הטיפול של הבימוי פונה לדמויות עצמן ולא מעמיק בהן. אתם מבינים עכשיו מה קרה? הסרט הפך לחשוב, כי הוא מקיים במבנה התסריטאי שלו, מהימנות שיא- בסיס נתונים אותנטי, שהופך את הצופים עצמם לעדים ממקור ראשון להתרחשויות שנבצרו בקולקטיב הלאומי. הוא הפך לחשוב בזכות זה ועל הדרך, הפך את מה שלא חשוב לחשוב. הסינדול הגדול בזה, הן דמויות הרבנים. לצד הדמויות העגולות, הם קריקטורות. גם הניסיון להתחשבן, לכאורה, עם שלטון נתניהו, מובן, אך כחלק מהריטואל הכללי, צורם אף הוא. הסתה קיימת כל הזמן. נסיבות פוליטיות, קיצוניות ומופרעות קיימות כל הזמן. אך ככל שמעצימים את הקול הקיצוני בסרט, קיימת התייחסות עודפת לנתניהו, שנותנת תחושה מלאכותית של האשם המיידי והאשם האמתי (והאשם שכולנו נשמח להאשים ואולי בגלל זה גם נאהב את הסרט). והסחרור הזה, על אף הניסיון לנמק אותו, מגמתי ומרגיש בהחלט עודף ומלאכותי.

מתוך: "ימים נוראים"- באדיבות סרטי יונייטד קינג

אבל הנקודה הדומיננטית והרגישה אליה כיוונתי בפתיח, היא לא זו. עמדה פוליטית יכולה לקבל תיעדוף נרטיבי. הנקודה השברירית בה כושל הסרט היא האמונה הדתית של עמיר. אם תרצו, הסרט אינו מאשים את יגאל עמיר ברצח אלא את הרמב״ם, הדת ורבני הציונות הדתית. עמיר לשיטת המחברים (ירון זילברמן ורון לשם), היה כמו מריונטה מחוממת, שמוחה קדח, בשטף הסתה בלתי פוסק, מהכתובים עצמם. וכך מוחו קודח, בביהכ”נ, בלימוד התורה ומכתבי הסת״ם של אביו. לפני ביצוע הרצח הנורא, הוא נוכח בקידושין (מה ששובר את ליבו) והולך לבית הכנסת להתברך מ… ספר התורה. הקדושה לא משפיעה עליו אלא מזינה את יצר הנקמה והמילים ״לא תרצח״ לא משמעותיות ביחס לפלפול של דין רודף ודין מוסר. וכך יוצא שיגאל עמיר, בכלל לא אשם, הוא קורבן. ו/או אם תרצו את זה באובר, הוא קורבן מדקלם. וכאן, איבדתי את הסרט הזה לחלוטין והוא כמו הלך והתגלגל במדרגות התודעה שלי, כמו אלף עזאזלים שיכלו להפעים. כי מי שאשם ברצח רבין זה יגאל עמיר. הוא ואך ורק הוא. לא נסיבות חייו ולא ציטוטים מהמקורות ואפילו לא רבנים חמומי מוח. אלה יכולים אולי להוות רקע להבנת עולמו, אך לא להסיר ממנו את האשמה והדם מהידיים (גם הרמז המטרים לדם על הידיים- היה אובייס בערך כמו משמעות השם המטאפורי- יגאל גאולה שלמה- שמו של עמיר לצד שמות הוריו, כסימבול טרומי לקנאות הדתית הנבערת) התיאוריה של האשמה, כפי שהיא מוצגת בסרט, לוקה, לא מטפלת נכון באמונה הדתית ומסתמכת על החוויה הדתית כראיה וודאית. בכך הסרט מסמן מאות אלפי איש כרוצחים פוטנציאלים בשם היהדות ומשניא את הלך הרוח של אותו ציבור, ממנו צמח, הציבור הדתי לאומי – ״מתחנפים לפריץ ועושים מזה אידאולוגיה״. ולא, לא מאשימה את מי שלא שמו לב לזה. הדמויות העשויות היטב של משפחת עמיר, נאוה ומרגלית, ממש מסיחות את דעתנו.

מתוך: "ימים נוראים"- באדיבות סרטי יונייטד קינג

לסיכום, לקחו את הטראומה הלאומית מהמציאות הנושכת, טיפלו בה אמנותית נכון, לקחו דמויות נפלאות ועגולות שלוהקו לעילא, ודווקא במקום הכי חשוב, טיפלו ברשלנות שקצרה שבחים.

נ.ב. ואני לא שופטת את מצביעי אופיר. הסרט הזה שופע פולקלור, הוא מעצים את הנרטיב של השמאל והוא מזקק לתוכו רבדים אמנותיים רבים. זה קולע בול לפרמטרים שכולנו מחפשים בסרטים, לרבות קורבנות ואשמים אבל כשזה מגיע למניפולציה ברמב״ם, עיוות הסמכות הרבנית, והטלת האשמה על אותיות הסת״ם, אפילו אני מתחלחלת.

אז נפלא שהסרט עבד על רובכם. איפה שאצלכם כנראה הוא עבד, אצלי הוא אבד.

[youtube IhyWCupf-sw]

כוכבים – 2.5 כי עדיין קיימות בסרט איכויות אמנותיות שקשה להתעלם מהן והמשחק נפלא.

מרלנה – עובר+. הדמויות הנשיות מאוד מדויקות, עגולות וממחישות הלך רוח דתי –נשי. שאפו למעצבת התלבושות.

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי