שמאלני, ציוני, ישראלי ואוהב את המדינה

ארז תדמור הדהד בדבריו רגש אמיתי של אלה שמאמינים שלהיות שמאלני אומר לאהוב את המדינה פחות. זה משגע אותי לא כי הם מאמינים בזה, אלא כי אנחנו נופלים בזה

07/11/2019
עידו דמבין קבלו עדכונים מעידו
  • RSS

הסיפור עם ארז תדמור לא עוזב אותי במנוחה.

כי אתם מבינים, ארז תדמור, בין אם באופן עצמאי ובין אם בתפקידו החדש כשופר שלטונו הגווע של המסית הראשי - רק תשאלו את יצחק רבין ז"ל - הדהד בדבריו רגש אמיתי של ציבורים רבים, שמאמינים באמת ובתמים שלהיות שמאלני אומר לאהוב את המדינה פחות. שאם דעותיך בשמאל, אתה פחות ציוני. שאם אתה לא דתי, או מתנחל, או לפחות 'בצד' שלהם, המכונה בימינו 'הבלוק', אתה לא ישראלי מספיק. ומכאן שהסיכוי שתילחם למען המדינה, שתקריב למענה, או שסתם יהיה לך איכפת ממנה אפילו בפרומיל מכמה שאיכפת להם - לא קיים. וזה משגע אותי לא כי הם מאמינים בזה, אלא כי אנחנו נופלים בזה.

אני זוכר מצוין את החבר'ה מחפ"ק המג"ד בגדוד 13, בחודשים האחרונים בהחלט של השירות שלי, מקניטים אותי. בכל זאת, מ"כ לשעבר, סמל לשעבר, קצין מודיעין (וקמב"צ לעת מצוא) בהווה קו שכם, היחיד בחפ"ק המג"ד שאינו חובש כיפה. 'אז מה דמבין, מהשווארמה של 'אח שלי גיבור' ישר לשוברים שתיקה, אה'? הם היו אומרים ומוסיפים חיוך וטפיחה חברית על השכם, ואני התמים אפילו לא ידעתי אז מה זה שוברים שתיקה, אבל ידעתי שמצופה ממני כקצין במדים לדבוק במשימה ולחתור לניצחון, גם אם זה אומר לחייך ולבלוע את זה בדרך, ורק אח"כ בתחקיר הייתי מסביר שדעתי הפוליטית נשארה בבית בסופ"ש ושאני מצפה שהם יעשו אותו הדבר - והם היו מתנצלים ואומרים שהכל בצחוק, ושתכל'ס אני גבר-גבר, למרות שאני אשכנזי וחילוני ושומע פול סיימון בזמן שהמסייעת, שפרגנו לי כיסוי מדונדש לדיסקית, שומעים ראובן המלאך.

עידו דמבין, שמאלני, לא פחות ציוני (אלבום פרטי)

אני זוכר היטב את אותה השיחה שלי עם חייל במדים (שחלק עם תדמור, אגב, את דרגתו ביום שחרורו: רב"ט) שקנה סיגריות בקיוסק מתחת למטה 'המחנה הציוני' ברעננה, שעה קלה לפני סגירת הקלפיות, כשניסיתי לשכנע אותו לצאת להצביע. אני זוכר איך אמר ש'תכל'ס, מחורבן, אבל אם הייתי מצביע - אז רק ביבי. כי השמאל לא אוהב את המדינה'. ואני זוכר איך היה מופתע כשסיפרתי לו ששירתי בקרבי 4.5 שנים, בערך שנתיים מתוכן כקצין, ואז אמר 'טוב, אבל אתה לא כמו שאר השמאלנים'. ובסוף הוא בכלל לא הלך להצביע, למרות שהצעתי להסיע אותו ברכב הפרטי שלי. שיצביע ביבי, העיקר שיצביע. כי זה חשוב.

אני זוכר בבהירות אדירה את השכן של ההורים שלי ברעננה, גבר חובש כיפה עם שלט עצום של הבית היהודי על שער הכניסה לחניה, מתחקר אותי בארוחת שישי אליה הזמין אותי כדי לדבר על הבחירות, שבועיים אחרי. אני זוכר איך סיפרתי לו על השירות: על הגולן שהתאהבתי בו, על דרך מבוא השמש ממזרח לאיתמר ואלון מורה, ועל קבר השייח' שמשקיף על מזבח יהושע, על חברון. על הקיבוצים והשדות של עוטף עזה וגם על החברים שלי שלא חזרו איתי משם לישראל כשהגיע הזמן שלנו לצאת אחרי כמה שבועות של 'עופרת יצוקה', כי הם כבר היו עטופים בדגל ישראל, בירושלים. אני זוכר את התגובה שלו: 'שמע, לפי מה שאתה אומר לי, אתה לא באמת שמאלני. אין שמאלני שאוהב את ישראל ככה.' העובדה שאבא שלי התחנן שאעלה לתורה ואגיד 'הגומל', וכשסירבתי עלה בעצמו והחניק שירה בין הדמעות, ובכן, היא רק חיזקה את תחושותיו. אבל אני לא שוכח את הבת הצעירה שלו שהישירה מבט ואמרה 'אבל אבא, זה נשמע שעידו צודק'.

אני זוכר את הסיפורים של אבא שלי על אבא שלו, מהאצ"ל. ושל אמא, שההורים שלה הקימו בית כשרעננה הייתה פרדס אחד גדול ועבדו עם הידיים כדי לבנות מחדש קריירה שאבדה באירופה. אני זוכר את נפלאות השירות של אבא בנ"מ בחצי האי סיני. את הסיפורים של אחי מהשירות בלבנון, כשעוד ישבנו עמוק בפנים, ויש לי עדיין את התמונה של עצמי בן החמש מחבק אותו בן ה-18 בטקס ההשבעה. זוכר את הגאווה של אחותי, הקצינה הראשונה בשבט דמבין, כשקיבלתי את הסיכה ואת המחלקה הראשונה שלי. איך לא תהיה גאה, אחרי שניהלה מלחמת חורמה כדי שלמרות הפחד ששיתק את הילד הנמוך מרעננה שהיה בטוח שילך לעתודה ומצא עצמו עם זימון לגיוס קרבי, ארים את עצמי ואת הפרופיל 97 שלי ואתגייס לקרבי כמו 55% מצעירי העיר רעננה, עם כל הדימוי השמאלני העשיר והמנותק שלה. וכמה שהיא צדקה אז, כמו תמיד. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה אני ואשתי דיברנו על כמה שאנחנו סחים: הקצין במיל' מגולני והקצינה במיל' מחיל האוויר שמתחתנים בחתונה בטבע הארצישראלי ומתעקשים להכתיב לדי.ג'יית 90% מהפלייליסט כדי שיכלול מה שיותר עברית, ובנדרים שלנו מצטטים את התנ"ך אבל גם את טשרניחובסקי, ושהמקום האחרון שבו בחרנו לטייל רגע לפני שנסענו ללמוד בניו יורק לכמה שנים, היה נחל צין וספציפית, קבר בן גוריון.

עידו ושי מצטטים בחתונתם את התנ"ך וגם את טשרניחובסקי (צילום: רווית תורקיה)

ואז אני חוזר למציאות ורואה אנשים כאלה: כמו חבר'ה מהחפ"ק. כמו החייל ההוא. כמו השכן. כמו תדמור. חלקם לא מבינים, חלקם לא רוצים להבין, חלקם פשוט כל-כך מלאים ברעל ששום דבר, כולל ממשלת 'אחדות', כבר לא יציל אותם. ורגע לפני שאני נכנע לכעס, לתסכול, לזעזוע שדברים כאלה יכולים לייצר, אני מדבר עם חבר, פעיל פוליטי אחר, שמספר שהוא מתפלא על איך שאני, הגולנצ'יק, שותק. ואני מבין שהוא צודק. כי אם אני שותק, אז ארז תדמור - לא עשב שוטה, אלא נציג אותנטי של מחנה פוליטי ששכח שהוא רק צד אחד בעם כולו - דווקא הוא, מ'אם תרצו' ומגניבת האמל"ח ומדוברות הליכוד, מנצח. ולא מתאים לי שהוא ינצח, כי לא מתאים לי שישראל תפסיד.

אז אני מדפדף הכי הרבה שאפשר באלבומים הדיגיטליים שעוד נותרו מ-שנת 2009, קצת אחרי שנתניהו (המעסיק של תדמור) שב לראשות הממשלה, ושולף תמונה ברזולוציה מחורבנת למדי של עצמי ושל חבר - רענני בעצמו - שנגזר כי לא ביקשתי את אישורו לפרסם, באמצע תרגיל אי שם בצפון. כשהוא כבר במילואים ואני בהפסקת סיגריה, ובקבע, עם הדרגות והשיער הקצוץ והכומתה החומה והנשק שהרבה יותר מדי כדורים נורו ממנו. ואני חושב לעצמי שלא תדמור ולא השכן ולא ראש ממשלה, אף אחד אחר לא מחזיק בשטר בעלות על הציונות, על מדינת ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל ואפילו תורת ישראל. אני - ועוד מאות אלפים ואפילו מיליונים - מחזיק בשטר הזה. ואני לא צריך ולא מעוניין לשמוע מה שיש לשקרנים מסיתים להגיד. אנחנו העם, לא פחות ממנו.

ובעצם, יודעים מה? אני לא צריך דרגות, כומתה או גלח"צ בנעליים כדי להוכיח את זה. בטח לא לארז תדמור. אבל אמרו לי שמדי ב' הולמים אותי, אז שיהיה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה