צו השעה למחאה הכי מאוחרת במדינה

רצח אישה הוא תוצאה סופית של תהליך ארוך שמתחיל הרבה לפני המכה הראשונה, זה מתחיל באלימות סמויה המגששת לזהות את גבולות המותר והאסור ומתפתחות לאלימות מילולית ואז לפיזית

04/12/2018
שרית שגב קבלו עדכונים משרית
  • RSS

הטור מתייחס לכל המגדרים.

בימים אלו כאשר הולכת וגוברת קולה של המחאה נגד הטיפול ברצח נשים אני תוהה מדוע לא מדברים על המקור האמיתי לבעיה, על מאיפה הכל באמת מתחיל. רצח אישה הוא תוצאה סופית של תהליך ארוך שמתחיל הרבה לפני שרשויות הרווחה נכנסות לתמונה והרבה לפני המכה הראשונה. זה תמיד מתחיל בבחינת גבולות בתוך הזוגיות. קשה לי לחשוב על מצב שגבר מכה לא 'בדק את השטח' לפני שהעיף את הסטירה הראשונה. זה תמיד מתחיל באלימות סמויה המגששת לזהות את גבולות המותר והאסור, הולכת ותופחת ככל שמתאפשר לה, מתפתחת לאלימות מילולית ואז לפיזית והסוף תמיד כואב ואכזרי כי המוות הוא ברוב המקרים נפשי כשלמרבה הצער הולכים ומתרבים מקרי הרצח החולניים. מחאת הטיפול ברצח נשים היא המחאה הכי מאוחרת שהכרתי, היא מחאה שמבקשת מזור לשלב סופי של מחלת האלימות. כן, זוהי מחלה. תפיסת האלימות הסמויה שקיימת בכל פינה והנטייה להתעלם ממנה כל כך חזקה בעוד הזיהוי שלה- היא היא התרופה המונעת!

תופעת האלימות הפיזית, הקשה והבלתי נתפסת בפני עצמה, גלויה לעין ובעלת יכולת הוכחה ודיווח לרשויות. כדי לרפא אלימות פיזית נצטרך להשתמש בקוביות קרח, פלסטר, יוד, תחבושת ומשככי כאבים. מאחר והיא גלויה לעין, הקרבן מודעת לסיטואציה ומבינה שקרה מקרה לא חוקי ואסור שפגע בגופה הפיזי הפרטי ויצר עלבון וכאב נפשי גדול מאוד. עצם הבנת האירוע והמודעות לסיבות ולהשלכות של תוצאותיו, לא הופכות את הריפוי ואת קבלת ההחלטות סביב המקרה ליותר פשוטים, אך כן להרבה יותר ברורים.

לעומת האלימות הפיזית, האלימות המילולית מתרחשת בצורת 'מכות' שלא משאירות סימן כחול בגוף אלא מותירות צלקת עמוקה בלב ובמוח- שני האיברים שסופגים את ההשלכות שלה. כדי לרפא אלימות נפשית, רגשית ופסיכולוגית נדרש תהליך מאוד ארוך של בניית האישיות שלנו כמעט מחדש, זוהי עבודה מאוד איטית הפועלת ליצור תפיסה עצמית חדשה ושיפור הערך העצמי שלנו בעיני עצמנו לפני הכל.

שרית שגב (אלבום פרטי)

ביחס לשני אלה, אין שום דבר המכין אותנו לאלימות הסמויה, המתעתעת ומטלטלת את הנפש מעצם הבלבול שהיא יוצרת בעיקר באמצעות מניפולציות רגשיות. היא מעולם לא קיבלה ביטוי ראוי או שיח ציבורי. כשמה כן היא, סמויה מן העין, מן ההכרה ומהמודעות העצמית. היא  איננה מתורגמת נכון ואינה נחשפת ומדוברת וקיים חוסר הבנה וחוסר עצום במודעות לתופעה, כל אלה יוצרים מבוכה ושתיקה גדולה סביבה. האלימות הסמויה נמצאת בכל פינה: בבית, במוסדות חינוך, בצבא, במקומות עבודה, בין שכנים, בקבוצות חברים, בין הורים לילדים, בזוגיות ובכל אינטראקציה המתקיימת בין אנשים.   כדי להימנע מאלימות סמויה אנו צריכים תחילה להבין שאנחנו נמצאים בתוך כזאת מערכת, או לזהות מראש סימנים שלה ולהיזהר מלהיכנס למערכת שאנו מרגישים כלפיה לא בטוחים ושלמים. ישנם סימנים רבים שבולטים ומהווים נורת אזהרה אך הדבר היחיד הקריטי ביותר שעלינו לשים לב הוא התחושה שמשהו לא בסדר ולא טוב לנו בסביבה מסוימת. הרבה פעמים לא נדע להצביע בדיוק על הסיבה, וזה אחד הסימנים המשמעותיים בזיהוי אלימות סמויה, מכיוון שכאשר אנו לא יודעים מהי הסיבה לבעיה קיימת נטייה להאשים את עצמנו. האשמה עצמית היא תופעה ידועה במערכת של אלימות סמויה שבתחכומה מוסיפה ומפנה אלינו אצבע מאשימה.

קחו רגע הפסקה מהמחשבות, צאו לרגע מהמערכת שאתם נמצאים בה, נסו להתבונן בה מבחוץ כאילו הייתם אדם זר שמסתכל על מערכת יחסים בין אנשים אחרים, כתבו בדף מה אתם מזהים שקורה שם, השתמשו בהיגיון שלכם יחד עם מחשבות אינטואיטיביות שעולות בכם. לכל אחד ואחת יעלו תחושות הנובעות מסיבות שונות. כפי שלכל אחד מאיתנו יש טביעת אצבע ייחודית משלו, כך גם הסיבות ייחודיות לכל מצב או אירוע שחוויתם, אך התחושה היא אותה תחושה, הדפוסים הם אותם דפוסים, לכן יהיה פשוט יותר לזהות אותם כשתכירו את דפוסי הפעולה של האדם שמולכם במידה והוא משתמש באלימות סמויה.

חשוב לדעת שאנשים המשתמשים באלימות סמויה לא תמיד פועלים מתוך רוע ובכוונה תחילה, רבים מהם לא מודעים להתנהגות ההרסנית הזאת והיא נובעת מתמהיל של סיבות שיצרו אצלם את הדפוס הלא מודע עוד מילדותם המוקדמת. אין זה אומר שצריך לקבל את זה בהבנה וסלחנות, כלל לא! חשוב לטפל ויש דרכים לטפל באלימות על כל סוגיה ומעל לכל- נולדנו לחיות בשמחה ובשלוות נפש המאפשרות צמיחה ואל לנו לקבל ולהסכים לשום סוג של אלימות בחיינו.

בעולם שמושתת על קבלת החלטות ובחירה בין חלופות, הגיע הזמן שתדענה הנשים כי המחיר אותו עלולות הן לשלם בסופו של יום גבוה במיוחד ביחס לביטוי האלימות אותו הן מחשיבות היום כפעוט וחסר משמעות, כי לא כך הדבר.

** שרית שגב עוסקת בכלכלה התנהגותית ארגונית בזמן החדש




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה