הפנים היפות שלנו מאירות את האפילה

כשבנה החייל של יערה התקשר באמצע הלילה מבסיס נידח ומרוחק ודיווח שתיקו וכל ציודו אבדו לו, היא פנתה לעזרת חברים בווטסאפ וגילתה את הישראליות היפה במלוא עוצמתה

17/12/2018
יערה שילה קבלו עדכונים מיערה
  • RSS

בימים אלה, בהם ההרגשה היא ששעות החושך מתגברות, כאשר עדיין לא הצלחנו לעכל את מותו של תינוק בן 4 ימים ואת החדשות הקשות על אירועי טרור, כאשר בין הנרצחים והפצועים גם חיילים, שאת שנותיהם היפות מקדישים לביטחון המדינה ומאפשרים לנו להתקיים, אנחנו זקוקים נואשות גם לאור.

ויש גם אור. אור עוצמתי שמתגבר על החושך. גם בעידן שלנו, שבו האינדיבידואליות גוברת, שבו אנשים דואגים קודם כל לעצמם, עדיין ישנה גם סולידריות, תמיכה ועזרה הדדית. הישראליות היפה עדיין קיימת ומאירה לנו את החשיכה.

ביום שלישי ג' בטבת תשע"ט, 11/12/2018 בסביבות השעה 22:00, הטלפון שלי מצלצל עם שיחה ממספר לא מוכר. על הקו נמצא בני החייל.

"אל תדאגי, אימא, אני אסתדר!" (אלבום פרטי)

"אימא, במעבר מבסיס לבסיס לא העבירו את התיק לייעדו ואבד לי התיק. אין לי נייד (שהשימוש בו מותר בזמנים מאד מוגדרים), אין חוגר, אין לי ביגוד בקיצור אין לי ציוד" ואת השיחה הוא חותם במילים "אל תדאגי, אני אסתדר!"

כשנעלמת מזוודה בטיסה, לפחות יש לנו את האפשרות לגשת לחנויות ולהשלים את החסר, אבל בבסיס צבאי בדרום הארץ, סמוך לגבול מצרים, מה ניתן לעשות?

וכשאני אומרת לבני: "אני אגיע אליך, ילד יקר" הוא עונה לי נחרצות: "אימא, בפקודה, את לא עושה פדיחות!"

אני יושבת בבית, תוהה כיצד אפשר לעזור לילד/החייל שלי, בלי לבייש אותו.

אלה בדיוק הרגעים שבהם אני שמחה שאני חברה כבמה קבוצות ווטסאפ מעניינות ותומכת במיוחד. אחת מהן היא "החלוצות של פלוג" אותה הקימה העיתונאית טל שניידר.

אני שולחת הודעה במספר קבוצות, ומקבוצת החלוצות מגיעה תמיכה שאין שיעור לה. עד 3 וחצי לפנות בוקר אני עונה להודעות של אנשים שמבקשים לעזור. התחושה היא שעם ישראל ממש התגייס למען חייל אחד שאין לו ציוד.

אין לי מילים לתאר את ההתרגשות ואת הרגשת השייכות.

מאסלו, בפירמידת הצרכים, כותב על מדרג של צרכים, מהבסיסיים ביותר ועד הגבוהים ביותר. ורק כשיש את הצרכים הבסיסיים, ניתן לעלות קומה, ולממש צרכים גבוהים יותר בפירמידה. שלושת הקומות הראשונות הן צרכים פיזיולוגיים, צרכי בטחון, צרכי שייכות ואהבה. באותו רגע שקשה לתאר את תחושותיו, הבנתי את כל התייחסותו של התיאורטיקן מאסלו. הרגשתי את החוסר כשאין לך צרכים בסיסיים כמו לבוש או טלפון נייד, שהפך בחברה שאנו חיים למצרך בסיסי, במיוחד לאדם שלא חי בביתו. את צרכי הבטחון, ותחושת חוסר הבטחון, כשאין לאדם את צרכיו הבסיסיים, וכן את צרכי השייכות והאהבה, באותם הרגשתי מכל האנשים שפנו אלי והציעו את עזרתם.

ערן גיא הגיע לבסיס עם תיק מלא ציוד וכל טוב (אלבום פרטי)

הרגשתי צורך עז לשתף את ההתרגשות באמצעות פוסט הוקרת תודה לעם ישראל על הסולידריות הטוטאלית הבלתי ניתנת להסברה ובמיוחד לערן גיא מכמהין, האיש שנסע לבסיס של בני והשאיר לו תיק מלא בכל הציוד הדרוש, כולל פינוקים מעיל טוב. אפילו החזר הוצאות הוא לא היה מעוניין לקבל. הבקשה היחידה שלו היתה לקנות תוצאת הארץ ולחזק את החקלאות הישראלית. הוא גם לימד אותי שעגבניות ישראליות אפשר לזהות גם כשאין אריזה, כמו שרואים באיור זה:

איך מזהרים עגבניה ישראלית

פוסט התודה שפרסמתי בפייסבוק תפס תאוצה מעבר לכל דמיון. כרגע, נכון לשעת כתיבת שורות אלה, שותף הפוסט יותר מ-500 פעמים וזכה ליותר מאלף לייקים ולתגובות רבות ומרגשות.

אני כותבת מילים אלה כדי להזכיר לכולנו שיש לנו תקווה, שיש בנו אהבה והיא תנצח. שנזכה לראות רק נקודות של אור ונזכור כמו בשירו של לאונרד כהן

Ring the bells that still can ring
Forget your perfect offering
There is a crack in everything
That's how the light gets in.

מאמר זה מוקדש לכל החיילים והחיילות שלנו וכן לכל תושבי הדרום המתמודדים בגבורה בחבל ארץ זה

הכירו תודה, קנו תוצרת ישראלית (אלבום פרטי)




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה