"להחלים בזמן שלנו ובדרך שלנו"

האם אחרי המפגש עם הסרטן אנחנו אכן נרפאים ומבריאים? האם הנפש מצליחה לשכוח? האם הגוף מצליח להתגבר? יפית אלפרסון אלמליח שחלתה במחלה מספרת על התהליך שעברה ומבקשת מהסביבה – תנו לנו את הזמן להחלים

10/10/2019
גוף ונפש קבלו עדכונים מגוף ונפש
  • RSS

מאת: יפית אלפרסון אלמליח 

מרץ 2014, עוד יום רגיל ושגרתי. ההתחלה ידועה אך בהמשך העלילה מגיע גם הטוויסט הלא צפוי. כמי שנושאת היסטוריה משפחתית שבה סבתא שנפטרה מסרטן השחלות ודודה שחלתה בסרטן השד תמיד הייתי מודעת לבריאותי. ידעתי שישנן בדיקות שמאפשרות גילוי מוקדם ומציל חיים והקפדתי עליהן, אך הרופא הכירורג שבדק אותי כל שנה לא ראה בהיסטוריה המשפחתית שלי עניין מיוחד.

הטוויסט הלא צפוי הגיע כשאותו רופא הפסיק לקבל מטופלים והתחלתי לספר את ההיסטוריה המשפחתית לרופא חדש, אשר לעומת קודמו מיד שלח אותי ואת אמי לבדיקת נשאות גנטית של הגן BRCA. שתינו קיבלנו תוצאה חיובית, הבנתי כי אימת הסרטן מרחפת מעל ראשי. שלושה שבועות לאחר מכן כבר ביצעתי ניתוח כריתת שחלות כדי למנוע את הסיכוי לסרטן השחלות. לאחר הניתוח בצעתי בדיקת MRI שיצאה תקינה, אך חצי שנה לאחר מכן בבדיקה שגרתית נמצאו בשד שמאל שני גושים. אם קודם חשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי, כעת הבנתי שסוף העולם הגיע.

יפית אלפרסון אלמליח אלבום פרטי

יצאתי להרפתקה, 16 טיפולי כימותרפיה, עשרות בדיקות, דקירות ותופעות לוואי, נשירת שיער וכריתת איברים. סיימתי בהצטיינות יתרה את הטיפולים והגושים נעלמו, אך החלטתי להיפרד משני שדיי, זה הבריא וזה החולה, כדי להקטין את סיכויי לחלות שוב. לקחתי אחריות על חיי.

כל תקופת המחלה הייתי מוקפת ומחובקת על ידי בני המשפחה, החברים, קבוצות תמיכה, הרופאים והמחלקה. סיימתי את הטיפולים והניתוחים בהצלחה וכביכול "חזרתי לשגרה", והאמת? גם אחרי שנים רבות עוד אתמודד עם פגעי הטיפולים, היחלשות הגוף, הכאבים, האיברים שנכרתו והמחשבות שמגיעות בלילות ללא שינה והלבד. לבד כי הסביבה כבר מצפה מאיתנו לחזור לשגרה, לשכוח, אבל אצלנו זה כאן ועכשיו. כלפי חוץ הכול נראה תקין, השיער ארך, הנפיחות ירדה אבל... ויש הרבה אבל. או כפי שאמר אנדי וורהול "אומרים שזמן משנה דברים, אבל למעשה אתה צריך לשנות אותם בעצמך". רק אחרי ששרדנו אנחנו יכולים להתפנות ולהתמודד עם השאלות, להתאבל על הדברים שאבדו ולחפש את דרכנו בתוך הכאוס שנכנס אל חיינו.

יפית אלפרסון אלמליח_575

בתוך אותה שגרה מבורכת בחיינו יש את הזמן הלא שגרתי שהוא שלנו, והוא אחר – הוא איטי יותר, מתבונן וחוקר. זה זמן שבו מתרחשים תהליכים, זמן שבו אנחנו מחפשים אחר הדברים שעושים לנו טוב ומנסים להבין את היחסים שסביבנו, אלו שממלאים אותנו ואלו ששואבים מאיתנו את האנרגיה שחיונית לנו להחלמה. בזמן שלנו אנחנו רוצים לטרוף את העולם כי אנחנו יודעים שאי אפשר לדעת מה יביא המחר, אנחנו רוצים להיפרד מדפוסי התנהגות שתוקעים אותנו במקום ולהתחיל לשחרר ולזרום

עם מה שהיקום מציע לנו. הזמן שלנו הוא מבדיקה לבדיקה, מתוצאה לתוצאה, בזמן הזה אנחנו רגישים לכל תחושה ולכל כאב, לכל עליה במדדים. אנחנו מחפשים איך לעזור לגוף ולנפש הפצועה, מחפשים אחר התזונה החדשה, הספורט, התוספים, קבוצות התמיכה. אנחנו נמצאים בדרך חיים שמחפשת החלמה, ששומרת שהמחלה לא תחזור ומבקשים למצוא דרך ללא פחד מהישנות המחלה.

מחבריי "הבריאים" אינני מבקשת הרבה, אנו ה"מחלימים" מעריכים את הדרך שעשיתם איתנו, הרעפתם עלינו אהבה ותמיכה בזמן המחלה, כעת אנו מבקשים – קבלו את הזמן שלנו בהבנה, תנו לנו להחלים בקצב שלנו. אל תנמיכו את התחושות שלנו, תנו לנו להוציא אותנו החוצה, זו דרכנו להתמודד. ולחבריי "המחלימים" רק אומר – קבלו בסבלנות את התהליכים שאתם עוברים, חבקו באהבה את השגרה הלא שגרתית וקחו לכם את הזמן המיוחד הזה בקצב שלכם.

** הכותבת היא יפית אלפרסון אלמליח, ממנהלות קבוצת "גמאני- חליתי בסרטן השד"




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה