ביקורת הסרט: "המוסד"

נדיר מאוד למלא אולם קולנוע ירושלמי, בשעת צהרים עייפה, בקהל רב גילאי, מגוון ואוהד, שמריע וצוחק בקולי קולות, מהרגע שהסרט מתחיל, לאורכו, ועד סופו

03/07/2019
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

נדיר מאוד למלא אולם קולנוע ירושלמי, בשעת צהרים עייפה, בקהל רב גילאי, מגוון ואוהד, שמריע וצוחק בקולי קולות, מהרגע שהסרט מתחיל, לאורכו, ועד סופו. יש לציין שמצאתי בהתלהבות הקהל ובאופן בו היה מרותק וקשוב למתרחש על המסך, תופעה מרתקת ונדירה, שאני כמעט בקושי פוגשת באולמות הקולנוע, לא פחות מהצפייה בסרטו של אלון גור אריה המוסד.

 ובעוד הקהל גומע בצמא את הקומדיה שעושה שימוש בקלישאות קולנועיות וישראליות ומעירה אותן לחיים, פתאום קלטתי עד כמה הוא בעצם מתגעגע, לסרטים שמתרחקים מחנופה והתיימרות, סרטים שפשוט עוזרים להם כצופים, לצאת מעצמם ומהישראליות בדרך קלילה. קומדיות אמריקאיות לא יכולות לרדת כל כך נמוך עד אלינו, הצופים הישראליים. וכשסרט מקומי מצליח לעשות את זה, זה הישג שמלמד שאוצר האינפורמטים, נמצא אצלנו בבית.

 (צילום:יח"צ)

ובהקשר לחוויית הצפייה, גילוי נאות. זו פעם שנייה שאני צופה בסרט. בפעם הראשונה צפיתי בו לבד במסגרת תפקיד אחר (סודי כמו המוסד) והייתי די צינית כלפי השימוש האמנותי בדיגיטליות והחפצתן הסימבולית של הבלונדיניות והשלאגרים הקולנועיים שמשפריצים מכל עבר. אבל בצפייה שנייה, לצד הקהל, שבאמת אהב כל רגע והתמוגג, השתנתה לי לחלוטין חוויית הצפייה. וכך נגררתי עם למעלה ממאה זרים, לפרצי צחוק משתלחים, על הנושאים הכי רציניים שהכי מפחיד להפוך אותם לבדיחות. הקהל ניצח אותי ואת הרצינות התהומית איתה אני מגיעה, כמבקרת, לקולנוע. בצפייה שנייה, הייתי צופה קלילה וזה עזר למפלס ההומור והכוכבים, לעלות למעלה, ככל שהסרט נע קדימה.

המוסד, לכתחילה עשוי מחומרי גלם נדושים וזה האפקט שבאופן מפתיע ואותנטי כאחד, גורם לקהל להרגיש בבית. לא סרט שמרכיב בלה בלה מתנשא על הצופים. אלא סרט שמרכיב בלה בלה, בגובה העיניים. בלה בלה שאפשר לחבק. לקט של בינאריות מחושבת על קצה קרחון הביטחון המדיני ועל קצה הקרחון הקולנועי שביחד מעלים את אינפלציית הצחוק. אנשי המוסד טיפשים לתפארת אבל כל טעות, מובילה אותם להצלחה במשימה ובונה אותם כדמויות מגוחכות עם נוכחות.

(צילום:יח"צ)

גיא מורן (צחי הלוי) הוא סוכן מוסד בחוליית שוקי (דביר בנדק), שנכשל במשימה מבצעית בטוניס ומאבד את מפקדו. אחרי הכישלון, הוא יורד בסולם הדרגות, לדרגה הנמוכה ביותר והופך, למאבטח ג׳יימבורי. כעבור שלוש שנות ייאוש, הוא נקלע לאירוע קבלת פנים לג׳ק סטאלברג (ניצן זיצר) שמגיע עם רעייתו שרון (עדי הימלבלוי). סטאלברג הוא יצרן פלאפונים אמריקאי עם הון טכנולוגי, שתומך בישראל, כאשר במסגרת האירוע סטאלברג נחטף, האקשן מתחיל. שרשרת האירועים, מחזירה את גיא לפעולה, במסגרתה הוא כמעט מאבד את חברו אהרון (טל פרידמן), שבניסויי ייחודי של מדען המוסד (וריאציה ישראלית לקיו מסרטי בונד, בגילומו של תומר שרון)  הוא הופך לאהרון-מן. במקביל לינדה האריס (אפרת דור, הנפלאה ממש), היא סוכנת CIA שמצליחה במבצע באפגניסטן ונשלחת משם באופן מיידי לישראל.

בתוך בלבולי תפקידים, אהבות ואמירות, נוצרת מערכת דינמית של סיפור ,כשמעל הכל, הצלחתו של המוסד בכך שהוא מלכד תופעות אנושיות וישראליות שגרתיות, לצד מצבים ביטחוניים רגשיים, ומגיש לנו סלט צונן. השילוב הזה דורש מאיתנו לקבל אישור לקונפליקטים מגוחכים, שככל שהם מטומטמים הם הרי גורל וגם מצחיקים יותר. וכשזה בז לאתיקה של נימוס כפוי, זה מצחיק אפילו יותר. התוצאה היא ההבחנה הידועה ש״קומדיה היא לאנשים חושבים״ וככל שהיא מגוחכת יותר, היא כנראה לאנשים שחושבים יותר.

 (צילום:יח"צ)

הסרט מערבב דמויות כמו הסימפסונס ואיש הפח מהקוסם בארץ עוץ, מערבב תקופות, עושה שימוש בווריאציות טכנולוגיות ודיגיטליות, מזריק נושאים כבדים כמו ״סוף העולם״, ״בגידה״ ו״נאמנות״ וגורם לנו להתבונן על האנושות מבעד למסכים, להבין את הטמטום שלנו, לצחוק, לא רק בגלל הדמויות אלא בעיקר בגללנו. אנחנו אלו שדוחפים את עצמנו לקצה האנושי, לסף של העולם ורק אנחנו יכולים להציל את עצמנו מעצמנו. זה יפה כשזה בצלחת סלט, שמוגשת ככה בשיא הרצונית, בתוך קרנבל האי רצינות. כמו בסצנת מרדף המכוניות בירושלים, כשמהלכו גשר המיתרים, קורס ומיתר אחרי מיתר, גורם לנו להבחין בו ובפוטנציאל הקולנועי הענק שלו.

מי שיעץ לסרט ואולי סייע לו להיות כזה אחר ואהוד, הוא הבמאי והתסריטאי של הלהיטים ״טיסה נעימה״, ״סודי ביותר״ ו״האקדח מת מצחוק״, דייויד צוקר, שטביעת אצבעו מורגשת והוא אף מבליח אלינו לכמה שניות, לפני שהעולם והמסכים קורסים. מאחורי ההפקה, ניצב גם הבמאי, אהוד הקהל בארץ, אבי נשר. אם לא די לכם בפרטי האינפורמציה האלו, כדי שיעידו על מפרט קולנועי מחושב היטב, הרי שקאדר השחקנים שאת חלקו ציינתי לעיל, לא יאפשר לכם לפספס את הסרט הזה.

 (צילום:יח"צ)

ועכשיו לגור-אריה עצמו. מה שהופך את המוסד לסרט עם פוטנציאל עצום להפוך לקאלט (והוא כבר התחיל ככזה, עם למעלה מ25,000 צופים ישראלים בסופ״ש הראשון לצאתו), היא היכולת לשלב כתיבה נגישה ומרגשת, שיוצרת שילוב מדויק בין צורה לתוכן ולהגיש אותם באופן קומי סוחף. גם בניתוח צורני של אופני בימוי, מביכים לעיתים או מוגזמים לסירוגין, אין רגע אחד של קריאת תיגר או ציניות. המבט גרוטסקי ככל שיהיה, הוא פשטני ואת הענווה הזאת, בתוך השואו הגרנדיוזי, הקהל כנראה אוהב, לה הוא מאמין.

כוכבים - 4.5 מגוחך להפליא.

מרלנה - שיואו. זה טקסט אחר לנתח את מופע הבלונדיניות הווירטואוזי- יש לו שני צדדים, חפשו בהן ובייצוגים שלהן, למה הן מרפרפות ומובטח לכם להתבלבל או לצחוק כהוגן.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה