ביקורת הסרט "האשמים"

האשמים, זוכה 7 פרסי רוברט של האקדמיה הדנית לקולנוע, אינו עוד מותחן, סדור היטב לפי כללי הז׳אנר, אלא דרמה מסוג אחר שמתנהלת דרך עיניים, הבעות פנים וקול

11/02/2019
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

גוסטב מולר, הבמאי השוודי, יצר סרט דני במתכונת שלא רואים הרבה, כשלמעשה הוא מצליח לפענח את הסודיות של הרגע הבאנלי וליצר מצבי צבירה מותחים, למהלכים הסמויים מהעין. האשמים, זוכה 7 פרסי רוברט של האקדמיה הדנית לקולנוע, אינו עוד מותחן, סדור היטב לפי כללי הז׳אנר. למעשה, לעיתים קרובות, הוא חורג מכללי הז׳אנר במוצהר.

יש להעריך יצירה קולנועית שיוצאת מהשמרנות הקונבנציונלית של הציפייה מצד הצופה, בכך שהיא מעזה להתכתב עם מובניה הספרותיים (טקסט שמקבל משמעות ומקבל ערך בפני עצמו) והתיאטרליים (שימוש מושכל בתאורה, במימיקה ובקול- באמצעות שחקן יחיד).

"האשמים", מותחן שחורג מכללי הז׳אנר (באדיבות סרטי נחשון)

האשמים מתמקד בחלל אחד - מקום אחד - שמייצר וואקום אנושי בדחיסות מירבית- כשלמעשה, הגיבור הראשי, מוקדן במשטרה, מצליח לדרוך אותנו וללכוד את תשומת לבנו למתרחש, באמצעות מילים. מעמדת מוקד החירום של המשטרה, התאורה המשתנה והנקודות הגאוגרפיות שמרצדות על צג המחשב, אנו חשים באשליה של תנועת לוקיישנים שמתחלפת אך זו אותה תפאורה כל הזמן. התפאורה עצמה, מצליחה אף היא להעביר אותנו חוויה מדויקת, משום שחלק מהשחקנים הניצבים, משמשים כתפאורה חיה. האפקט של החוץ לפנים, נותר במרחב הפנימי המפעים של הדמות ולא של המרחב. כך גם הכניסות והיציאות מחדר אחד לשני, תוחם את הצופה לשאלות של ״עיצוב פנים״ ועד כמה החוויה מעוצבת מתוך נקודת מבט והדופק הרגשי (המייסר, המצפוני, הלא שקט).

הסיפור מתרחש מעמדתו של אסגר הולם, מוקדן טלפוני של המשטרה, שנקלע לדיווח חטיפה מאת אישה בשם איבן. הדיווח והניסיון להתחקות אחרי החטופה והנסיבות שהובילו לחטיפתה, פותחים פרשיית מתח שכולה מצליחה לעבור דרך הסיפור המילולי. כל האלמנטים של ההתרחשות ותיאורי הדמויות, עוברים באמצעות הקול.

המוקדן אסגר הולם, הפנים ונהקול של הסרט (באדיבות סרטי נחשון)

התעלומה שמתרחשת, מעברו השני של הקו, מצליחה לחלחל לצופה וליצר מתח דרמטי, באמצעות מבעים ועבודה פיזית ומנטלית. יאקוב סדרגרן שמגלם את אסגר, מצליח בעבודת המשחק שלו, כשחקן יחיד, להעצים את התעלומה באמצעות מבע עיניים ופנים ומחוות גוף, שמשתנות בקצב מופתי כמו ריקוד לקצב הזמן, שהולך ונדחס מרגע לרגע. מעבר לקו ג׳סיקה דינאגה, מגלמת את איבן, ומוכיחה שהקול יכול לקבל חזות באמצעות הרגש והעיתויים הווקאליים, שמצליחים לדייק חוויה ולצייר סיטואציה. איבן שלא נראית על המסך לאורך הסרט, ומככבת לאורך הסיפור באמצעות הקול, מצליחה להביא את ה״פנים״ של אסגר לשיאים ואת הסיפור ל״מתח פעולה״. בהדרגה ובאמצעות פסקול שמתזמן את הרצף, החוטים סביב הפרשה מתחילים להיקשר ולהיפרם בו זמנית, ולמעשה אסגר, מתפקד כבלש מוגבל, בטווח הפעולה שלו, ולכן, הווירטואוזיות המחשבתית שנדרשת ממנו, בטווח פעולה מוגבל שכזה, מייצרת מותחן מסוג אחר. הסיפור האישי של אסגר, יצליח להיכנס לסיפור הפעולה, והרצח שעומד בבסיס הסיפור, יתגלה באופני אה-צפייה מרתקים.

מולר עצמו, אמר ״תמיד האמנתי שהדימויים החזקים ביותר בסרט, הם אלה שנשארים איתך לאורך זמן, הם לא אלה הנראים לעין, אלא אלה שהצופה לא רואה״ ואכן, אתגר פרשנות הדימוי, מצליח לפעול היטב ולהגביר את אינסטינקט הצופה. את האופן בו כל אחד ואחת מצופי הסרט יכולים לדמיין את הקולות אחרת, מכנה מולר ״דמיון נפשי״. התוצאה ניכרת בהאשמים שהופך לחוויה אישית ושונה של כל אחד/ת מהצופים/ות.

האשמים הופך לחוויה אישית ושונה של כל אחד/ת מהצופים (באדיבות סרטי נחשון)

מעבר לזה, בעוד שהיצירה הנרקמת מראשיתה, מקבלת טוויסט היפוכי, מטלטל, במהלכה, אנו נדרשים לשאלות פילוסופיות עמוקות כיחידים. שאלות כמו מהי אשמה? או כיצד אנו תופסים את הברור מאליו? ועד כמה אנו נדרשים למושג אם? או כיצד קול של ילדה בת 6 ותשעה חודשים, לוכד את מבט הקשב שלנו. ובכלל, מבטנו על הקול, הוא מבט שטרם נחקר מספיק באפיק הקולנועי והאשמים מספק הזדמנות נדירה למחקר.

המבנה המפונק של אשמים מידיים, מתפרק לנגד עינינו ולסרט נוצקת משמעות, מכיוונים טעונים נוספים, כגון, פגיעות גברית מול פגיעות נשית, פואטיקה שבורה ומובנים של בית.

הסרט ממחיש את הכוונה שבמילים, את אופני הדיבור, את הטיות הקול, ובכך למעשה מעניק נראות חדשה לז׳אנר ולסבטקסט הקולנועי.

כוכבים- 5

מרלנה- עובר. למרות שרק גבר במוקד הפריים, האישה מאחורי הקול, היא לפעמים הכל.

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה