ביקורת הסרט: "הפרוטוקול של גלעד"

סרטה התיעודי העצמאי והקצר של דבורית שרגל, הוא סרט נעדר גימורים שמזכיר במובנים רבים, יציאה לשטח עם מצלמה ביתית. אבל ניכרת בו תכונה רבה בכך שהוא מצליח להביא את השטח אל המצלמה

17/10/2019
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

״המוות שולל מאדם צעיר את העתיד, ומאדם זקן את העבר״ (ז׳אן דוטור)

מתישהו, אני לא זוכרת מתי, הבטחתי שאכתוב על סרט של דבורית שרגל. אולי זה היה בגלל שהיא צמחה מתוך עולם העיתונות וביקורות הקולנוע ועניינה אותי הצמיחה שלה כאישה בתעשייה הזו או אולי זה היה, בגלל שאין כמעט יוצרות ישראליות ועצמאיות ששורדות בתחום ומאחוריהן רשימה פילמוגרפית שהולכת ותופחת. ואולי זה היה בכלל, כשהיא פנתה אלי בניסיון לעניין אותי. גם אמרתי לעצמי, שמתישהו אציע לה חברות בפייסבוק. מפה לשם, אף אחד מהדברים האלו לא קרו. אבל אז בערב החג, היא שלחה לי את הפרוטוקול של גלעד, סרטה החדש שיוקרן בסוף החודש (30.10) בסינמטק הרצליה ומשם במקומות נוספים ברחבי הארץ, וידעתי, שהגיע הזמן.

הפרוטוקול של גלעד הוא לא סרט קל לצפייה ולא קל לכתוב עליו ביקורת, משום שהוא מעמיד במרכזו נער שחלה במחלה סופנית ונפטר ממנה והוא עושה זאת בהכי אנושי ופרופר מציאותי שאפשר, עד שהתחושה הנוצרת היא, שזה כמעט לא אתי לכתוב ביקורת מסוג כלשהי על סרט כזה. אך ככל שמתקדמות הדקות בסרט וקשה יותר ויותר לצפות בו, ולעיתים בלתי אפשרי, השאלות העולות מתוכו, והתשובות שמגיעות בעקבותיהן, נוקבות ומצמררות. מעבר לזה שעלינו להודות על כל בוקר בריא, אנחנו נקשרים לדמותו של גלעד והאוצרות המתועדים מרגעי חייו, מזדקקים לתובנה שגם עשור וחצי, הם אוסף רגעים וזיכרונות של חיים שלמים שהיו כאן ואינם. סרטוני וידאו ותמונות מנציחים את שעבר והתיעוד של גלעד המת, חי על המסך, מצמרר וממחיש את הטרגדיה באובדן.

הפרוטוקול של גלעד צילום יחצ

סרטה התיעודי העצמאי והקצר של דבורית שרגל, הוא סרט נעדר גימורים שמזכיר במובנים רבים, יציאה לשטח עם מצלמה ביתית. אבל ניכרת בו תכונה רבה בכך שהוא מצליח להביא את השטח אל המצלמה, באמצעות שאלות שמצליחות לפתוח נושא כאוב במיוחד, בתנועה מעגלית, מהמשפחה הקרובה, החברים והחברים למחלה שמתמודדים עם אותם קשיים, אנשי ונשות מקצוע. מה עושה משפחה שעולמה מתמוטט עליה באחת והלא נודע פוער מולה את לועו המאיים? מהסרט משתמע, שלאהוב ולחבק ולהיות שם, הם רק חלק מהאפשרויות.

בעקבות המחלה של בנם, הוריו, רונית ודניאל, מדברים על מסע של כאב ותיקון.

גלעד קאהן, מצטייר כנער שובה לב עם עתיד מובטח כשחקן כדורגל. אלא שמחלת הסרטן שמתפרצת בהיותו בן 13, מכריעה את הכף והוא נפטר בדמי ימיו והוא בן 15.5 בלבד. קריירת הכדורגל, וחלומות הנעורים, נגדעים באחת. כשחקן כדורגל, בלב ובנשמה ובכל מהותו, כפי שמעיד אביו, התובנה הזו שברה אותו. נשות המקצוע מסבירות כי מדובר בגיל הנעורים, תקופה סוערת, שבה כפי שפני הדברים והאירועים מקבלים פרופורציות מופרזות, כך ההתחלקות של התאים בגוף היא התחלקות סוערת. גלעד ממיר את הכדורגל בעבודת ההרכבה ואמנות הלגו, אולי כחלק מניסיון לא מודע, להבין את הלוגיקה של החיים.

הפרוטוקול של גלעד צילום יחצ

הטרגדיה של משפחת קהאן מקבלת עוצמה ככל שהמצלמה חוזרת לעברה של המשפחה.  ובאמצעותה גם המסר, שמכל קושי ניתן לגדול. דרך החברים הבריאים והחברים החדשים, החולים אף הם במחלה, מתגלם המאבק בכאב. חוסר האונים של המשפחה, לצד התושייה מגוללים את האופן בו הקנאביס הצליח לשחרר את גלעד מהכאב הגופני. הסופניות חוללה שינוי וגלעד התבגר מהר. השאלות הופכות לשאלות של חיפוש משמעות ואהבה, חיפוש של תמורה לסבל. סרטוני וידאו ותמונות משלימים את החסר. התיעוד של המת החי מצמרר וממחיש את שאבד כשבהדרגה, מתגבש פרוטוקול מתועד של השנתיים האחרונות בחייו של גלעד. את הסרט יזמו הוריו, רונית ודניאל, שמופיעים בסרט כמסגרת נרטיבית, לא כדי שישמש כסרט זיכרון אלא כדי שיסייע להורים וילדים אחרים להתמודד עם המצב הקשה של גילוי המחלה, חוסר הוודאות וכן הדילמה לגבי השימוש בקנאביס רפואי. על הדרך הסרט מעביר את המסר, שלכל רגע בחיינו יש ערך רב משמעות.

לסיכום, ניכר שעל אף שהפרוטוקול של גלעד, דל תקציב, בחרה שרגל להתמקד בחשיבותו, לא לוותר עליו ועל המסרים הטמונים בו ולגבש סיפור באמצעות החומר האנושי, התוצאה מזקקת עצב עמוק וכנה, בפשטות, באופן שכמעט לא קורה בצפייה בסרטים רגילים.

כוכבים- לא שייכים כאן. ריספקט כן.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה