החיים בבועה והחיים עצמם: גיחה קצרה לעוטף

400 שיגורים ביממה אחת, שוב יש הסלמה. אי אפשר לדעת איך ומתי זה ייגמר הפעם (עד לפעם הבאה), אבל דבר אחד בטוח: לנו, שחיים בבועה, פשוט אין מושג

05/05/2019
יערה די סגני קבלו עדכונים מיערה
  • RSS

השבת שלי, כמו כל שבת, התחילה עם האופניים. הפעם, מסלול רכיבה חדש: סינגל בארי. לפני שיוצאים, הנייד מצפצף עם התראות ביטחוניות, חסימת כבישים וסגירת מסלולים לא רחוק מפה. כאן הכל נראה שקט וחוץ מזה, אנחנו כבר פה, אז יוצאים לרכיבה.

רכיבה פסטורלית, שקט וכבשים (צילום: ינון בירן)

הסינגל מאתגר, הנוף מרהיב, פה ושם פרחים צובעים את הצמחייה היבשה ויש שקט פסטורלי. חולפים על פני פרות, עוקפים עדר כבשים ומדי פעם שומעים בומים מכיוון עזה. את הבתים של עזה רואים מפה בבירור, קרובים ורחוקים. בדרך אנחנו פוגשים תזכורות קטנות למציאות בלתי אפשרית: רכבים צבאיים ממוגנים, כבאית של קק"ל בהיכון, מיגוניות.

רכב צבאי ממוגן, תזכורת למציאות בלתי אפשרית (צילום: רוני הולנדר)

בתוך אחת המיגוניות אנחנו עוצרים לסשן צילומים, אני נכנסת עם האופניים, נותנת פוזה מחויכת ואז חוזרים לרכיבה.

השקט שלפני, פוזה מחויכת במיגונית (צילום: רוני הולנדר)

ברקע, הבומים מתחילים להיות קצת יותר תכופים, קצת יותר מאיימים ואז מתחילים גם יירוטים בשמיים ונשמעת בבירור אזעקה וכריזה, "צבע אדום, צבע אדום". אנחנו בשדה פתוח, מה אמורים לעשות? אין פה מיגונית או מרחב מוגן, בטוח פה יותר, באמצע שום מקום, או שאולי מסוכן? כמה פעמים שמענו נפילה בשטח פתוח? שטח פתוח זה כאן. עולים שוב לאופניים ומגבירים קצב. לאורך גדר קיבוץ בארי אנחנו רואים רכב ביטחון, חוץ ממנו אין נפש חיה. המפגש הבא הוא עם קבוצת חיילים. "כדאי לנו להתפנות מהשטח?" אנחנו שואלים, שאלת קיטבג, אולי. התשובה, כמובן, חיובית.

שטח פתוח ו"עננים"בשמיים שיוצרים היירוטים (צילום: ינון בירן)

בחניון אנחנו פוגשים עוד רוכבים שקיצרו מסלולים וחוזרים. פה יש מיגונית ויש גם בית קפה וחנות לציוד אופניים ואנחנו עוצרים פה לפני החזרה הביתה, לבועה שלנו בשרון.

בדרך הרדיו מספר לנו סיפור של הסלמה. כבישים חסומים, 100 שיגורים, תגובה של צה"ל, עוד שיגורים. אני חושבת על המשפחות שעוברות את השבת היפה הזאת בממ"ד עם הילדים. בלי נופים, בלי פסטורליה ובלי אפשרות להיכנס לאוטו ולנסוע הביתה לשרון השקט, כי הבית הוא כאן, במקום היפהפה הזה.

בונקרים בשטח, מזכרת מהבריטים (צילום: ינון בירן)

אחרי שעה ורבע אנחנו בבית, קרובים כל כך ורחוקים מרחק שנות אור מהחיים שם. ספירת השיגורים עולה, עכשיו זה כבר 200, אני מתקלחת, אוכלת, מסדרת ארונות, מבשלת, הם יושבים בממ"ד ואולי, בין צבע אחד אדום לשני, מספיקים לקחת משהו מהר מהמטבח, לרוץ לפיפי, על מקלחת ארוכה ומפנקת כנראה שאין מה לדבר. שעה ורבע נסיעה, עולם ומלואו. בינינו מחברות ומפרידות הרשתות החברתיות. בפייסבוק ובטוויטר אני קוראת על החרדות, על התסכול, על ההתלבטות אם להתפנות ומתי. שם אני קוראת את הפוסטים שמזמינים את תושבי הדרום להתארח וגם את הפוסטים המרושעים של אלה שמטיחים בפני תושבי הדרום "בחרתם ביבי, מגיע לכם". אני שואלת את עצמי למה בדיוק צריך עכשיו את השיפוטיות, את האשמת הקורבן ואת הזלזול בזכות הדמוקרטית לבחור במי שמרגיש לך נכון. מה זה נותן לאנשים, להתבטא כך כלפי אנשים שחיים כבר שנים ארוכות מדי במציאות בלתי אפשרית. באיזו זכות אנחנו יושבים בבועה הבטוחה שלנו ומבקרים אנשים שחיים תחת אש?

עזה, זה ממש כאן (צילום: רוני הולנדר)

בערב אנחנו נוסעים לגדרה למסיבת יום הולדת של חברה. השיגורים כבר פרצו מזמן את תחום העוטף ואזעקות נשמעו גם באשקלון ובאשדוד. החששות קיימים וביום כזה אין גם ממש חשק לחגוג ומצד שני, אולי לחגוג למרות הכל זה דווקא הדבר הנכון. לגדרה הגיעו האזעקות רק אחרי שכבר עזבנו, את הלילה הזה, גם הם יבלו בממ"ד.

הבוקר מלא בדיווחים על 400 שיגורים, על 90% הצלחה ביירוטים, על לימודים שלא מתקיימים ועל הרוג באשקלון. הפרשנים מפרשנים, נותנים הערכות, צופים, מנתחים, מדברים ומדברים. אני יוצאת לעבודה, מחבקת את הילדים ומאחלת הצלחה למתבגר שנבחן ממש עכשיו במתכונת במתמטיקה. אין לי הבוקר פרשנויות, הערכות או תחזיות, יש לי רק שאלות. מה עם הילדים שנשארים היום בבית, על אלה שניסו ללמוד למבחנים בממ"ד, על אלה שמבחני המתכונת והבגרות שלהם יידחו, מי יודע למתי ומי בכלל יכול ללמוד ולהיבחן כך? מה יהיה עם ההורים שלהם שלא יכולים לצאת לעבודה ומה יהיה עם המציאות המשוגעת הזאת?




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה