ד"ר אייל דורון: חייבים לנפץ את הבועה לרסיסים

הטיעון ש"אין למי להצביע" הוא שטחי ומתפנק. לא כל הסוסים לבנים, ולא כל הפוליטיקאים רעים ומושחתים. בחירה במישהו היא הוכחה שהפנמתם רעיון חשוב: אין שחור ולבן, אין צדק מוחלט

בחורה עם מחשב נייד

לפני שבע שנים נסעתי ללמד לראשונה בבית-ספר דתי תורני ברמת הגולן. התחלתי לחקור ברגליים את נושא פיתוח החשיבה היצירתית. לראשונה פגשתי מקרוב כיתות של בנים וכיתות של בנות. לא הייתי בטוח בקוד הלבוש המתאים, או בסוג הכיפה שעליי לשים. אחזה בי תחושה אקזוטית משהו שעה שנכנסתי בפעם ראשונה למקום אחר ושונה. כמה נוקשות מחשבתית ייצגתי אז אני, שהתיימרתי להקנות גמישות מחשבתית לאחרים.

שבע שנים ארוכות עבדתי מאז ברחבי הארץ, כמעט בכל סוג של בית-ספר, טווח גילאים וסוג קהילה. גיליתי לא פעם שאלה שנראים "שונים" ו"אחרים" ממני, הם לא פעם יותר דומים ושותפים למחשבות שלי מאלה שאמורים להיות "דומים" ו"כמוני". הבנתי לאורך השנים כמה חשוב היה עבורי "לצאת מהקופסא" באופן פיסי וממשי.

למרבה הצער (לא בחרתי לחינם במילה הטעונה הזאת), משקפת התפלגות ההצבעה בישראל תהליך פיצול מסוכן ואבסורדי המתרחש אצלנו: כולנו גרים בבועות שלנו. כל אחד והמיני מגזר שלו, הרחוב שלו, העיתון שכולם קוראים בו, המפלגה שכולם כמעט בוחרים בה. איש וחברו מחליפים זה עם זה דעות דומות, דומות מידי. זאת אסטרטגיית חיים דלה ומצומצמת. היא בעיקר פוגעת בסיכוי ובתקווה שלנו לפעול ביחד, לחשוב ביחד, להאמין ביחד. אינני עוסק בניתוחים היסטוריים, או במי "אשם". אני יודע דבר אחד: ללא בסיס משותף כלשהו, נתנפץ לרסיסים. הצעד הראשון כדי למנוע את הריסוק הזה הוא ללכת להצביע, או במילים אחרות: להמשיך להתווכח ולריב, במרחב שהחלטנו עליו.

אדם עם קפה צילום שאטרסטוק By Vagengeim

ג'ון גוטמן, חוקר הזוגיות הנודע, מסביר במחקריו מהם הגורמים המבשרים את מותה הקרב של מערכת היחסים. כשמגיעים האדישות, האפתיה והבוז, הכל מתייבש ומת.
אתם מתבקשים להגיע לקלפי ולשים פתק, גם אם "אין למי". הטיעון הזה ש"אין למי להצביע" הוא טיעון שטחי ומתפנק. אין מושלם, אבל יש תמיד למי. לא כל הסוסים לבנים, ולא כל הפוליטיקאים רעים, מושחתים ורשעים. בחירה במישהו היא הוכחה לעצמכם שהפנמתם רעיון חשוב לחיים: אין שחור ולבן, אין צדק אחד מוחלט. אין "בחירה מדויקת לי", או כלום ושום דבר. יש גווני ביניים, יש שטחים אפורים, ויש שטחים צהובים, אדומים, ירוקים וכחולים. יש מישהו שהוא כמעט ראוי, ויש מישהו שעשה לא מעט טוב. לכן בוחרים.

מה זה בכלל "אין למי להצביע"? התעניינתם באמת? יש לכם מושג אמיתי מה כל מפלגה מציעה, או עשתה? עד כמה אתם מכירים מועמדים מרכזיים במפלגות שאתם מהרהרים בהן? על מי אתם ניזונים: על שלושה כתבים שהחלטתם להקשיב להם? אתם סגורים על הפרטים הכי בסיסיים של החיים שלכם?  למה אין מיטות בבית חולים? למה החינוך תקוע? יש לכם עמדה משלכם? אג'נדה? תנצלו את הבחירות האלה כדי לדייק לעצמכם את הדברים האלה. רק תחשבו כמה זמן ואנרגיה אנחנו משקיעים לפני שאנחנו רוכשים שואב אבק. אולי נקדיש את אותו מאמץ גם לבחירת העתיד שלנו? היכנסו לרשת, הכל שם. תבלשו קצת, תחקרו טיפה.

אין אנשים טובים בפוליטיקה? חלקם מרשימים מאוד. אולי אין מצביעים מרשימים. אולי הבחירות הנוספות האלה הם בכלל באשמתנו ומשקפות בעיקר את הבלבול ואת חוסר הרצינות שלנו בתור בוחרים. אנחנו לא מאמינים לפוליטיקאים כי הם לא מתכוונים למה שהם אומרים, ואנחנו – מתכוונים למשהו? בודקים את עצמנו? יורדים לפרטים? שלא לדבר על המודלינג שאנחנו יכולים להעניק בבית לילדים של חשיבה עצמאית ושל דיוק עצמי. איזה כיף זה שתמיד יש מישהו שאשם: ההורים מאשימים את בית-הספר ואת הטלפון הנייד, אנחנו מאשימים את החגים בעלייה במשקל, אנחנו כמובן מאשימים גם את הפוליטיקאים, הפוליטיקאים מאשימים את התקשורת, כל משרד ממשלתי מאשים משרד ממשלתי אחר, ואני, באופן בוגר במיוחד, עדיין מאשים את ההורים שלי שלא נדנדו לי ללמוד באמת את המילים של השירים באנגלית ולא לשיר בג'יבריש או ב"לה, לה, לה". ולחשוב איזה אנגלית הייתה יכולה להיות לי.

ד"ר אייל דורון (צילום: עידו איז'ק)

כל מי שלא מגיע להצביע, שהולך לים, שמתבטל, שנופש, שמבלה ונח מבלי להצביע – מבטא אדישות, אפתיה ובוז. נתקו עם אנשים כאלה קשר במהירות האפשרית. אם זה עלול להיות אתם עצמכם, נתקו עם עמכם מתודית קשר ל-24 שעות, ותחשבו על הכל דחוף ומחדש.

עלולה להתעורר כאן שאלה: אם אני מטיף לגמישות מחשבתית, מדוע שלא אקבל דעות של אנשים שבחרו לא להצביע. ובכן, וזה חשוב, אי אפשר לנפץ כל בסיס ומסגרת. תגידו, לא תבואו לארוחת חג משפחתית רק בשם הגמישות המחשבתית שלכם? תבואו. וגם אם תקטרו כל הדרך, זה משרת לכם משהו יסודי עמוק.

אסור להתבלבל: כולנו זקוקים למסגרת, לתחום, למבנה, למרחב מוגדר, דווקא כדי לקבל את החופש, ואת הנחת ואת האומץ לחלום ולדמיין. נחזור לזוגיות, כמודל ודוגמא שהזכרנו קודם. מהי "זוגיות מאושרת"? או "מערכת יחסים מיטבית"? אני רוצה להציע ברשותכם פרדוקס מעניין: דווקא ככל שנקריב את עצמנו ונשעבד את עצמנו לטובת הזוגיות, או המשפחה, ככה נרגיש יותר חופש ואומץ לחקור את העולם ממקום בטוח ומוגן. כולנו זקוקים לנמל מבטחים כדי להפליג ממנו אל העולם הגדול, כולנו רוצים להרגיש בבית. אז בואו ב-17 לחודש לבחור בסוג החדרים, בסגנון העיצוב ובאופי הריהוט. אתם חיים בבית הזה, ומה שמחליטים עכשיו לא ישתנה בארבע השנים הבאות (טוב, אולי קצת פחות).

** הכותב הוא חוקר ומפתח חשיבה יצירתית מחבר רב המכר: הורות וחינוך במאה ה-21

ד''ר אייל דורון
יוצר טלוויזיה, חוקר ומרצה מבוקש באקדמיה ובעולם העסקים. יוצר הסדרות "איך להיות מאושר בשישה שיעורים?, ו"איך להצליח בשישה שיעורים?" (קשת, ערוץ 2). חוקר במסגרת הפוסט-דוקטורט שלו את סוגיית היצירתיות והחינוך האסתטי בקרב ילדים.