אמילי מואטי: ישראל עומדת על סף תהום

בישראל גדל דור שלישי לעוני ואנחנו עומדים על סף תהום שמתוכה שום אקרובטיקה לא תאפשר לבני אדם לעבור מהשוליים למרכז, כאשר הכוונה היא לא רק לגיאוגרפיה אלא למהות

12/09/2019
אמילי מואטי קבלו עדכונים מאמילי
  • RSS

הימים האלה של לפני בחירות 2019 מועד ב' הם ימים קריטיים למדינת ישראל, לעתידה ולקיומם של אזרחיה. אם לא הייתי אופטימית לא הייתי נענית לפרויקט, אבל לא על הפוטנציאל אני רוצה לכתוב, אלא על החשש והוא שאם לא יתרחש שינוי מהותי גם בחלוקת העוגה התקציבית וגם בגודל העוגה – ישראל של 2029 תהיה מקום קודר לחיות בו. מקום בו ההזנחה רבת השנים של אזורים מוחלשים תתנפץ לכולנו בפנים.

 גדל כאן דור שלישי לעוני, זה אומר שבצד השני גדל דור שלישי לפריבילגיה, פערים שנפערו ולא תהייה אפשרות לאחותם. אנחנו נמצאים על סף תהום שמתוכה שום אקרובטיקה לא תאפשר לבני אדם לעבור מהשוליים למרכז וכשאני מדברת על שוליים לא מדובר אך ורק בגיאוגרפיה אלא במהות.

עוני בתל אביב (שאטרסטוק / ChameleonsEye)

בישראל, תחת שלטון הימין, העשירים התעשרו והעניים נעשו עניים יותר, שלא נדבר על מה שקרה למוביליות החברתית, כך שהיכולת של אדם שנולד לעוני לחיות חיים שיש בהם בחירה, כמעט ולא קיימת. בודדים מצליחים לשבור את המעגל אך כידוע סטטיסטיקה לא מתבססת על מקרים בודדים, הסיכויים שילד להורים עובדי כפיים יגיע לעמדה ניהולית הם מזעריים. משמעות הדבר היא שלילדים בעשירונים הנמוכים יש סיכוי נמוך יותר משהיה להוריהם לשפר את מצבם.

בתנאים כאלה, הכנסת ההורים תהיה אחד הגורמים העיקריים שיסבירו את ההכנסה שצפויה לילדים או בשפה פשוטה יותר, הילדים שיהפכו למבוגרים מוקמו מראש בגולדן רינג לחיים שהם שיעתוק של חיי ההורים, בהם סטייה מהשוליים היא סכנה כי עוני, גם אם יש שרואים בו עדות לפשטות וחום, הוא סכנת חיים, הוא הופך אדם עם חלומות לאבק ואני רוצה לחיות במקום שבו אדם יכול לקום בבוקר ולשאול עצמו "מה אני יכול לעשות" או "למה אני מסוגל" ולא רק מה נדרש כדי לשרות את הקיום הבלתי אפשרי הזה.

העשירים עשירים יותר, העניים עניים יותר (שאטרסטוק / Stanislav Samoylik)

אני חוששת שישראל של 2029 תהייה מקום שבו נראה אנשים מצוינים בתחתית הסולם החברתי רק כי איש לא זיהה אותם או נתן להם יד ולא אפשר להם שוויון בסיסי במערכת ציבורית איכותית שדואגת לכולם. אולי הגיע הזמן לדבר עליהם, על המוחות האבודים שנרמסים תחת הנטל, על היוצרים שהחברה מפספסת, על המתמטיקאים המזהירים ועל ההוגים, הרופאים והחוקרים שיכולים להעשיר את החברה אבל איש לא אפשר להם להפוך לכאלה אלא דאג להשאירם בשוליים המסוכנים.

נכון שלא רק מי שהכיר עוני מקרוב מסוגל לטפל בו, אבל אני בטוחה שלמי שהתלבט בין נסיעה באוטובוס לכיכר לחם יהיה יותר עניין להילחם במערכות שמשמרות עוני ומזינות אותו, אך לצערי כפי שזה נראה היום, הסיכוי של ילד או ילדה שגדלו בעוני להגיע אל הזירה בה מתקבלות ההחלטות היא קלושה עד לא קיימת.

למי שהתלבט בין נסיעה באוטובוס לכיכר לחם יהיה יותר עניין להילחם בעוני (צילום: אלבום פרטי)

בחברה בריאה, בני אדם לא מחכים לניסים אלא מקבלים הזדמנויות שוות בדיוק כמו אלה שנולדו לפריבילגיות המובנות מאליהן. אין סיבה מלבד אטימות השלטון שלסיים תיכון, שלא נדבר על בגרויות או תואר אקדמי, הם לא חבילת הבסיס שמובטחת לכל ילד. מדינת ישראל תחת שלטון הימין הפקירה את האחריות כלפי האזורים המוחלשים והפקידה אותם בידי עמותות וארגונים.

הוכח שחינוך הוא הכלי המשמעותי ביותר ביצירת מוביליות חברתית על המדינה לפעול לשבירת הזיקה בין השכלת ההורים להישגי הילדים, לשבור את העוול לפיו עתידו של אדם הוא פועל יוצא של הסביבה אליה נולד ושם משפחתו.

איש מאתנו, גם החזקים שבנו, לא רוצה לחיות במקום בו המובן מאליו הוא נס ועל כן חייבים לפעול ולתקן את הטעון תיקון.

אמילי מואטי (צילום: אורי פרל)

** הכותבת היא מועמדת לכנסת מטעם מפלגת העבודה-גשר, מגישת טלוויזיה, פובליציסטית ופעילה חברתית בישראל




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך