הסיפור הטרגי של אלי סבהט

לפני 22 שנה נעצר אלי בן ה-16 בחשד שהאופנוע שבבעלותו גנוב. המעצר וההתעללות הקשה שעבר במהלכו, טלטלו קשות את אלי ושבוע לאחר ששוחרר, הוא שם קץ לחייו

18/08/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת: אמיר סבהט

אני האח של אלי סבהט.

לפני 22 שנה הוא נעצר ע"י השוטר שמואל אילני, בלש שלא היה בתפקיד, כשרכב על האופנוע שקנינו יחד בזיעת אפינו וסיוע הורינו.

אלי נעצר במגרש חניה ריק סמוך לבניין המגורים. בהתלהבות של ילד הוא עשה "רונדלים'" בחניה ריקה. הוא היה בן 16 ועוד לא הוציא רישיון נהיגה.

השוטר שמואל אילני החליט לעצור את אלי בחשד שהאופנוע גנוב. אלי התחנן שהשוטר יצעד אתו רק מטרים ספורים לבית כדי להציג לו את רישיון הרכב, להוכיח לו שהאופנוע לא גנוב אלא שייך למשפחה, שהוא רשום בבעלות אחיו הגדול. שהוא לא גנב. הוא גם הודה מיד שאין לו רישיון נהיגה. אבל שום דבר ואף אחד לא עזר לו.

אלי סבהט ז"ל, שום דבר ואף אחד לא עזר לו  (אלבום פרטי)

השוטר שמואל אילני סירב בתוקף להגיע לבית, אסר על אלי לקרוא למישהו שיביא את הרישיון מהבית, קרא לניידת וגרר משטרתי ולקח את אלי ואת האופנוע לתחנת המשטרה. למרות שאלי היה קטין בן 16, אף אחד במשטרה לא טרח לעדכן את בני המשפחה על המעצר. לאלי לא היה שום רקע לא עם המשטרה ולא עם רשויות אחרות. אפילו לא קרוב לזה.

אלי שהה במעצר לילה ועוד יום. הוא חטף מכות רצח, ועבר התעללות פיזית ונפשית קשים לחלץ ממנו מידע אודות האופנוע ה"גנוב". כשהתברר לבסוף שהאופנוע בבעלות המשפחה, הם סוף סוף טרחו להתקשר למשפחה בדרישה שיגיעו לשחרר את אלי בערבות, לא לפני שהטיחו בו שוב ושוב בארסיות שהוא יכול רק להמשיך לחלום להוציא רישיון נהיגה על אופנוע.

אלי יצא משם כשגופו מלא חבלות אשר העידו על מה שעוללו לו שם בתחנה, מדדה ועם מבט מזוגג והלום ששיקף את האונס הנפשי שביצעו בו. הייתי האדם הקרוב לו ביותר. מעולם לא ראיתי אותו במצב כזה. גם לא שנים לפני כן כשהיה על ערש דווי במחנות המוות בסודן, בדרך לישראל, אז ניצל בדרך נס.

אלי היה ילד חברותי להדהים, נבון, חרוץ, הישגי. הוא קרע את עצמו בעבודה כדי להגשים את חלומו לרכוש אופנוע שטח, לטייל בישראל, להשתתף בתחרויות ברחבי העולם ולראות עולם. חלם רחוק, גבוה ובגדול. ילד מחונן שהצטיינות בלימודים באה לו בקלות, באופן קבוע. ילד שהביא הרבה מאוד נחת וגאווה להורים ולמשפחה.

אבל המעצר טלטל קשות את אלי, מהר מאוד נודע לנו עד כמה.

רק שבוע ימים חלף מהאירוע, כאשר בשעת לילה מאוחרת אימא שלי מצאה את אלי תלוי בחדר הכביסה, עדיין מפרפר למוות. פרפורים אחרונים. הוא מת לה בידיים.

אלי סבהט ז"ל וקורבנות אחרים מיוצאי אתיופיה(אלבום פרטי)8

אלי השאיר אחריו מחברת גדושה בתיאורים על המעצר, החקירה הברוטלית, ההתעללות הפיזית, האיומים וההשפלות, ההתעמרות וההפחדות שעבר במשך לילה ועוד יום מרגע המעצר ועד ששוחרר. האמירות הגזעניות מהשוטרים מצוטטים שוב ושוב במחברת שאלי השאיר. אמירות נוראיות שקרעו לו את הנשמה הרבה יותר מהמכות הקשות שספג בכל חלקי גופו.

כן. אלי התאבד. זו סיבת המוות הפורמלית. הוא נשבר וויתר על החיים שלו. הוא לא נרצח ישירות ע"י שוטרים. הם גרמו לו לשים קץ לחייו. לא יודע מה יותר נורא. ששוטר ירצח אדם או ששוטר יתעלל באדם עד שיגרום לו לשים קץ לחייו. התוצאה זהה. הוא מת. נשארנו עם עצמות יבשות ומצבה דוממת. אלה מהדהדים לנו את מחיר הגזענות, כל פעם מחדש. חוזרים ומהדהדים.

אחרי מות סלמון טקה ז"ל, עוד צעיר אתיופי שהתווסף בקיץ 2019 לרשימת המתים מהיתקלות עם שוטרים, המשטרה ושליחיה מנהלים קמפיין מקומם ברשתות החברתיות בניסיון לנתק את הקשר בין אלימות משטרתית זוועתית לבין מותם של צעירים יוצאי אתיופיה. הקמפיין הבזוי הזה רק מחזק את הטענה שהמשטרה לא באמת מתכוונת לקחת אחריות ולרסן את האלימות הקטלנית של שוטריה. גזרתי על עצמי שתיקה לאורך 30 ימי האבל על סלמון טקה. סירבתי לאינספור פניות להתראיין בתקשורת. בחרתי להתבונן היטב בשיקוף שהחברה הישראלית הכללית עשתה לעצמה בעקבות האירוע. הסתבר לי שלא קיימת אצלי איזה ציפייה דרוכה ממנה לחולל שינוי רדיקלי. הפנמתי סופית שאין לנו אלא את עצמנו ואת קומץ בני הברית שנמצאים שם בלי תנאים.

סולומון טקה ז"ל (אלבום פרטי)

הלו, ספרו לי עוד על שיקום יחסים ובניית אמון בין יוצאי אתיופיה למשטרה. דברו איתי עוד על שוויון בפני החוק, כשבאופן תדיר ופעם אחר פעם החוק נאכף סלקטיבית לנגד עיני, מנוצל לרעה ומופעל אגרסיבית כלפי אוכלוסיות מסוימות מאוד. אין בי שמץ של אמון, ולו הקלוש ביותר, לא במשטרה ולא בגופים נוספים שמכחישים מציאות אכזרית. עו"ד ציון אמיר התגייס לייצג את משפחת טקה. הוא התבטא פומבית (בפייסבוק) במסרים כנים ואמיצים. כולי תקווה שהיושרה הפנימית והמקצועית שלו יובילו לגילוי האמת - קשה ככל שתהיה - ובלבד שתהיה האמת המזוקקת, על נסיבות מותו של סלמון טקה ז"ל. אז אולי נתחיל לדבר על אמון.

כן. התאבדות היא סיבת המוות הפורמלית של אחי הקטן. זה מה שכתוב בדוחות ובמסמכים של הרשויות. זה ורק זה מובלט בתעמולה מרושעת ברשתות ע"י המשטרה ושליחיה. המחוללים האלימים שהפעילה המשטרה בשבוע שלפני מותו הועלמו ונעלמו מהפרסומים המגמתיים. נתק זדוני, מכוון וערל-לב בין הגורם לתוצאה, בין סיבה ומסובב, להכחשת הקשר בין אלימות המשטרה למוות של ילד בן 16. המשטרה עושה ספין על הדם של אחי המת. הדם שהיא עצמה גרמה שיישפך.

אלי מת לפני 22 שנה. הוא מת בטרם נולדו רבים מהצעירים שיצאו לזעוק על חייהם במחאה עממית וסוערת בקיץ 2019. למעלה מ-2 עשורים שהמשטרה מסרבת לקחת אחריות אמתית לתקן את עצמה, ממשיכה לכתוש להתעלל ולהרוג ביוצאי אתיופיה, ללא עכבות וללא רסן. מידי פעם מייצרת מצגי שווא של עשיה תוך גלגול "כשירות תרבותית" על יוצאי אתיופיה כאילו הבעיה מצויה אצל הקורבנות. אבל המחלה אצלכם. אנחנו התרופה.

אז מה יהיה הלאה ?

לרעייתי ולי יש 2 ילדים נפלאים. הבכורה בת 8 והקטן בן 6. הבן שלי כבר מתחיל להבין את המציאות המורכבת של יוצאי אתיופיה בישראל. אנחנו עושים מאמץ קבוע ומתמשך לרכך, להסביר, לפרש, להדריך ולכוון ובעיקר מקפידים שישתף אותנו בכל מה שעובר עליו. תמרונים עדינים בין הגנה מהמציאות הקשה לבין הכנה (קשה לא פחות) להתמודדויות של אדם שחור בחברה לבנה וגזענית. הכנה מנטלית ליום הרע ההוא שיבוא. היום ההוא שלא נהיה לידו. היום הזה בוא יבוא. הוא בלתי נמנע. אני לא יודע איך ייגמר אותו יום, אבל הוא יבוא.

אחרי שאיבדו בן בנסיבות אכזריות, ההורים שלי אספו את עצמם ועשו מאמצים על-אנושיים כדי ללקט את השברים ולשמור שהילדים הנוספים לא יתרסקו ללא תקומה. נלחמו עלינו. כל הזמן. הקדישו את נפשם ואת חייהם שהמשפחה תמשיך לצעוד יחד למקום חיובי. כפי שעשו לפני כן כשצעדו לעבר הגשמת הייעוד שלהם מאתיופיה, דרך סודן, לעבר ציון-ירושלים. שלושה דורות של מסע מתמשך לבית שלנו, לארץ שלנו. גופנו וגופותינו נמצאים בציון כבר דור וחצי, אבל הנפש נמצאת עדיין במסע שלא נגמר. אחינו האבודים מייסרים אותה להמשיך לנדוד.

ההורים שלי מעוררי השראה וגיבורים אמתיים, עם עוצמות אדירות של דור ההורים ההוא, זה שהביא אותנו לארץ כיסופיהם.

אבל לי אין החוסן ואת תעצומות הנפש ששיש להורים שלי. אין לי גם את שאר הרוח והאצילות שלהם להקריב קורבן נורא, כאילו היה זה חלק ממחיר הגשמת חלום ירושלים. חלום הבלהות הזה חייב להפסק. אני מסרב להקריב קורבן נוסף למולך הגזענות. את אחי כבר איבדתי. את הבן שלי אני ממש לא מתכוון לאבד. בכל מחיר. כבד ככל שיהיה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה