פסטיבל דוקאביב 2018: מה מצפה לנו?

במבט על, נדמה, שכל כותרי הסרטים בקטגוריות השונות של פסטיבל דוקאביב, מסקרנים וטומנים בחובם חוויית צפייה מעצימה וייחודית. מרלין וניג נותנת לנו הצצה ראשונה לחלקם

16/05/2018
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • בדואר
  • RSS

פסטיבל דוקאביב תל-אביב, מציין שני עשורים להיווסדו, ונפתח השנה עם יבול סרטים דוקומנטריים מסקרנים מהארץ והעולם.

תמיד סברתי, שבפסטיבל הזה יש גם פן אקטביסטי פעיל, שזה בעצם לא רק אירוע שמצופף לתוכנו, סרטי תעודה ואמנות נבחרים אלא גם סרטי סולידריות וסרטי מלחמה- אישיים בעיקר. הייתי אומרת בלי הגזמה, שדוקאביב הוא אחד הפסטיבלים החשובים בארץ, מהפסטיבלים שחושפים לנו רק עולם יצירה שלם אלא גם יוצרים עם תודעה, חזון ואמירה, מהארץ ומחו״ל, ואנחנו הרי יודעים, כמה קשה המסע המפרך של יצירה דוקומנטרית, אמיתית, כזו שתחולל שינוי, לא רק בנפש האדם אלא גם במציאות הקטנה והגדולה.

חירות נשית בעולם החרדי בסרט "מסכת פאה" (אביגיל שפרבר)

הפסטיבל שייפתח בסוף השבוע (17-26/5) ויימשך קצת פחות מעשרה ימים, הוא הזדמנות מצוינת להתמקד בכמה מהיצירות המעניינות שתפגשו כמבקרים שם, לצד ההזדמנות לפגוש אייקונים מוכרים מהתעשייה המקומית והבינלאומית וחשיפה לפעילויות שונות (כמו כנס פורום היוצרים הדוקומנטריים או סרטי סטודנטים או תחרות קצרים ואפילו הקרנת בכורה של יוצרת דוקומנטרית חרדית, רחל אליצור- שאני מנחה דו-שיח איתה ב-24.5, אחרי הקרנת סרטה מסכת פאה, יצירה מסקרנת בפני עצמה שעוסקת בחירות נשית בעולם החרדי, באמצעות אחד הדימויים הבולטים של האישה הנשואה: כיסוי ראש).

התא המשפחתי השמרני, המשפחה הבוכרית של ג'יין ביבי (צילום: ג'יין ביבי)

סרט קטן ומעניין בזירה הישראלית, שאפשר בהחלט לקבל ממנו תובנות על מסורת מול שינוי במעמד האישה במשפחה המודרנית, הוא אישה של בית סרטה של ג׳יין ביבי, שיצאה עם מצלמה, בהריון מתקדם, לפצח את התא הגרעיני האשדודי, השמרני והדתי של המשפחה הגרוזינית בה גדלה. ג׳יין מפגישה אותנו עם נקודת התצפית שלה כיום, כאישה תל אביבית ועצמאית, שמורדת בתפקידים המצופים ממנה כאישה, מול אמה, סבתא לילי והגברים המתגוננים עד כדי אלימות, על שימור הקיים. זהו סרט מרגש בייחוד בשל המבט האישי, שמקפל את הצופה לתוך עולמה האישי ביותר של היוצרת. הסוד הגדול של היצירה הזו, היא שהיוצרת הלכה עם הלב, תוך רצון לבקר ולסלוח ויש בה מן הריגוש והאותנטיות שמצליח לקבל צורה וקול באמצעות המצלמה.

שף פלין, מחונן בתחום הקולינרי (צילום: Will McGarry)

אם נמשיך בקו המשפחתי, נמצא זווית שונה לחלוטין, אך מעניינת לא פחות בסרט האמריקאי שף פלין (יס-דוקו). הקולנוענית מייגן מקגארי תיעדה את בנה פלין, לאורך שנות ילדותו בה נחשפת תשוקתו לבישול, היצירתיות המפתיעה שלו, עידוד כישרונו המיוחד שמצליח לקבל ביטוי בזכות תמיכתה הבלתי מסתייגת של האם והיותו מחונן בתחום הקולינרי (בגיל 15 בלבד פתח מסעדת פופ-אפ משגשגת בניו יורק). השנים שתועדו על ידי האם, כולל מערכת היחסים בינה לבין בנה, נחתכו לרצועה מרגשת בת 80 דקות שיצרה ביחד עם הבמאי פול ייטס.

מריאן פיית'פול, יפהפייה עד היום (Cineteve)

יצירה נוספת, מומלצת מאוד ורבת ממדים בסגנונה, היא פיית׳פול, סרט בריטי שמשרטט את דיוקנה של הזמרת והשחקנית הבריטית היפיפייה (גם כיום, בבגרותה) מריאן פיית׳פול. הסרט עוקב אחרי האישה והקריירה הלא שגרתית שפיתחה לאורך עשרות שנים (החל משנת 1964, מי שגילה אותה היה האמרגן של הרולינג סטונס, אנדרו לוג אולדהם, חברי הלהקה אף כתבו עבורה את הסינגל הראשון ובהמשך אף ניהל רומן מתוקשר עם סולן הלהקה מיק ג׳אגר). עבודתה כללה בין השאר, עבודות מוזיקליות משותפות עם דייוויד בואי, מטאליקה וניק קייב. בהמשך מתגוללת לצד פריצתה הגדולה וחותמה על עולם המוסיקה, אישיותה, הקריירה ההפכפכה, סמים, חיים ברחוב, נתק וקאמבק. נדמה שעם כל קליפה שמתקלפת, מתגלה פיית׳פול הדעתנית והעוצמתית. היצירה שבוימה על ידי השחקנית סנדרין בונאט, היא אסופה של קטעי ארכיון, לצד תיעוד הזמרת כיום. הסרט נפתח בראיון ארכיוני שלה בו היא מתוודה בין השאר שהיא מרגישה, שלו הייתה יודעת... והיא מודה שהיא שהכל משחק; מעין נבואה אל הלא נודע של חייה המסעירים ובהמשך בבגרותה, עשרות שנים מאוחר יותר, היא מודה, במבט לאחור, שעשתה כמיטב יכולתה. ״הייתי כנה וזה הטוב ביותר שיכלתי לעשות״. בונוס נפלא לסרט הוא ביצועים של שיריה היפים לאורכו. דו השיח בין הבמאית לזמרת (בל נשכח ששתיהן שחקניות), מצליח להעניק הצצה לרגעים נדירים בעוצמתם. זהו סרט שטומן בתוכו הרבה נוסטלגיה, לתקופה היסטורית משמעותית במוסיקה ולצדה, רצף נע של בשלות ותוכחה של אישה כריזמטית, נוכח השנים שחלפו. התוצאה היא יצירה אסתטית ורגישה בעלת מסר עמוק.

חדר הקריאה על שם מילשטיין בספרייה הציבורית בניו יורק (Zipporah-Films)

סרטים נוספים שטרם צפיתי בהם אך נראים מסקרנים ביותר וסומנו אצלי במרקר הם: אריק קלפטון: החיים ב-12 תיבות ואקס ליבריס: הספרייה הציבורית של ניו יורק. במבט על, נדמה, שכל כותרי הסרטים בקטגוריות השונות של הפסטיבל, מסקרנים וטומנים בחובם חוויית צפייה מעצימה וייחודית.

תוכנייה המלאה ולוח הזמנים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה