"לא על המפיות לבדן": על האפשרות להתחתן אחרת

ט"ו באב בפתח, עונות החתונות בשיאה. ובשניהם, פעמים רבות במקום להתעסק בזוגיות עצמה אנחנו מתעסקים בכל מה שמסביב. החדשות הטובות הן שאפשר גם אחרת

מאת: הרבה תמר גור- עורכת חתונות שוויוניות

הרבה תמר גור(צילום: קובי מהגר)

זוג מחליט להתחתן, עורך את האירוע הכי פומבי וגדול בחייו. מוציא עליו המון אנרגיות, וכספים וכוחות ומחשבה- אבל לרוב, רובה ככולה, לוגסיטית.

אנחנו עסוקים המון באיזה צבע יהיו המפיות, מה יהיה סדר המנות, כמה מנות יהיה בפתיחה ואם יהיו בעמדה או מסתובבות, ועם איזה שיר נכנס לחופה. וכל אלו חשובים אל תטעו, גם כותבת שורות אלו חשבה על כל אחד מהפרטים האלו לקראת חתונה.

אבל מה עם התוכן  עם החופה? הרי היא הרגע שלשמו התכנסו היא מה שמפריד את זה מלהיות מסיבה טובה ללהיות החתונה שלכם. היא ההזדמנות להכיר אתכם, את עולם הערכים הזוגי שלכם את מי שנמצא סביבכם, את הסיבה בגינה אתם מתחתנים והזמנת את כולם.

אך החופה היא לרוב הרגע השולי, הדבר הזה שאנחנו מחפשים אליו רב ש"יתקתק" אותה. ואנחנו נעמוד שם, זרים לה. לא מחוברים או מבינים מה שנאמר, אחת מאתנו תעמוד שותקת מכוסה ואחד יגיד מה שאומרים לו באוזן. והקהל? יעמוד ויחכה (במקרה הטוב בשקט, ברוב המקרים גם זה לא) כדי שיגיע הקטע שבו הם שרים "קול חתן וקול כלה".

חתונה שוויונית, זה נראה אחרת: טליה ודניאל מתחתנים (צילום-Love & Marriage)

אז מה אם אנחנו לא מבינים כלום.

אז מה אם הטקס לא באמת שייך או מובן לנו.

אז מה אם הדברים שהרב אומר או הטקס פעמים רבות סותרים את הערכים הכי מקודשים שלנו, כמו שוויון והדדיות. אותם הערכים של הזוגיות שלנו אותה התכנסנו כדי  לחגוג.

אז מה אם אנחנו, הזוגיות שלנו והאורחים שלנו לא באים לידי ביטוי בכלל בטקס.

 אז מה אם בסוף זה בעצם הרבה יותר שלו מאשר שלנו.

אנחנו נתעסק בשיר כניסה ושיר יציאה.

וחבל, כי אפשר אחרת.

יותר ויותר זוגות לוקחים אחריות ובעלות. ליאור ויבגני מתחתנים (צילום: נמרוד פישר)

יש היום יותר ויותר זוגות שלוקחים אחריות על הטקס שלהם, מבינים אותו, בוחרים את החלקים השונים בו. מייצרים טקס אישי, שיוויוני, מחובר אליהם, וגם- מסורתי. לא מאוד שונה מהטקס הרגיל. כן גם בו יש "קול ששון וקול שמחה..", וכוס, ויין, וטבעות. אבל אנחנו יוצאים ממנו וגם יודעים משהו על הזוג איתו באנו לחגוג. הטקס חוזר להיות מרכז הערב, חוזר להיות בעל משמעות. והוא מורכב מחלקים מסורתיים ויחד איתם גם חלקים אישיים ושיוויונים, והדדיים, כמו הזוגיות אותה אנחנו חוגגים.

 ויש לי סוד, בחופות האלו יש גם שקט מוחלט.

אני עורכת חופות כאלו פעמיים שלוש בשבוע, וכל פעם בסופם ניגשים אלי אנשים, שונים ברצף שבין "אני לא יכול לסבול כבר חתונות" ועד אנשיים דתיים ומסורתיים לומר לי כמה הטקס היה יפה, כמה זה נכון שכך זה יראה, כמה זה עושה חשק להתחתן שוב, כמה מדהים לראות שאפשר לעשות טקסים אישיים ורלוונטים ושלא תאבד גם המסורת והשייכות.

אז לקראת יום האהבה, ועונת החתונות.

קחו עצה- בתוך כל ארגוני החתונה, תזכרו גם בלמה אתם עושים את כל זה. תעסקו קצת בזוגיות שלכם, במה זה אומר להתחתן, במה היינו רוצים שהקהל שלנו ידע עלינו ולמה אנחנו מזמינים אותו בעצם.

שאלו שאלות על הטקס, תבינו אותו- אל תעשו משהו שאתם לא מבינים.

ותייצרו טקס אישי, שמדבר את שפתכם, ואתם יכולים להרגיש בו בעלי בית. וגם לא פחות שייך למסורת אבותינו ואמותינו.

אפשר אחרת.

או כמו שאמר לי זוג שחיתנתי השבוע "אנחנו לא מבינים איך לא כולם עושים את זה, זה הפך את הכל לכל כך בעל משמעות אישית וזוגית, והרי זה העיקר לא?".