התמודדות עם סרטן בגיל צעיר

קשה להתמודד עם מחלת הסרטן והמאבק אף קשה יותר כשאתה הורה לילדים קטנים. מאיה דותן מסלר מספרת על הפחדים, הקשיים אבל גם על האור בקצה המנהרה

27/06/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת: מאיה דותן מסלר

אני מאיה, נשואה ואמא לשלושה ילדים, רופאת שיניים לילדים. אובחנתי בגיל 38, לפני שנתיים וחצי, עם סרטן שד. תוך זמן קצר מהאבחון התחלתי בטיפולי כימותרפיה, 8 טיפולים במשך חצי שנה. לאחר מכן עברתי ניתוח והקרנות, ובהמשך עוד ניתוחים. בסה"כ שנה וחצי של טיפולים, וכיום עם טיפול ביולוגי והורמונלי לעשר שנים.

הסרטן תפס אותי פחות משנה אחרי סיום ההתמחות שלי, אחרי עשור מטורף של לידות, גידול ילדים, לימודים ועבודה, בדיוק כשהגיע הזמן להתחיל לקצור את הפירות של מה שהתאמצתי כל כך להשיג ולבנות. כשהתחלתי את הטיפולים, ילדיי היו בני 6,8  ו- 3.

(צילום: אלבום פרטי)

היה לי ברור שאני רוצה עבור ילדיי מציאות יומיומית שפויה, לנרמל את החיים עד כמה שאפשר. אייל, בן זוגי, ואני שיתפנו אותם במה שעמד לקרות, הסברנו להם במושגים שאותם יכלו להבין במה מדובר ובטיפולים ותופעות הלוואי שהיו צפויים. מהר מאד הבנתי שנכון לי לצאת מארון המחלה ולספר על מצבי. שיתפתי את חבריי לעבודה, את הצוותים החינוכיים של הילדים, את ההורים של חברי הילדים וגם בחשבון הפייסבוק שלי. מרגע שהכל היה בחוץ, יכולתי להפנות את האנרגיות שלי למה שעובר עלי ועל בני משפחתי.

החלטתי להיאחז בשגרה שלי על מנת לשמור על שפיות, כך שבמשך חצי שנה של כימותרפיה, התאוששתי בבית שבוע ואז חזרתי לעבודה עד לסבב הטיפול הבא. במשך כל התקופה היה לי חשוב להיות אמא מתפקדת ולהעניק לילדיי תחושת בטחון בבית מתפקד, ועם זאת, הייתי זקוקה לעזרה יומיומית. בן זוגי שעובד במשרת היי טק תובענית, עבד ימים ארוכים.

(צילום: אלבום פרטי)

בני המשפחה הקרובה היו אצלנו מדי יום ביומו. עזרו לפזר ולאסוף את הילדים מהמסגרות, נשארו איתנו עד שעות הערב וגם היו עם הילדים בכל פעם שאייל ואני נעדרנו לצורך אינספור בדיקות, טיפולים ואשפוזים. גם אחרי טיפולים, בימים הקשים, השתדלתי לקום לקבל את פני הילדים בצהריים, לבלות איתם, לבשל, לצאת במידת האפשר לארועים, לטיולים בשבתות.

באותן שנתיים הילדים לא הלכו לחוגים ונפגשו מעט מאד עם חברים אחר הצהריים מכיוון שהלוגיסטיקה הייתה מורכבת והכוחות מוגבלים. בקיץ, כשהסתיימו הקייטנות הגיעו איתי הילדים לאיכילוב להקרנות. במקום חו"ל נסענו לנופש של עזר מציון. אני חושבת שהקושי המרכזי כשמחלת הסרטן וההורות נפגשים, הוא ההכרח לקום ולתפקד, אין אפשרות ואין זמן להיות חולה, לעכל את הדברים, וזו הייתה גם ההצלה שלי.

המחלה מאתגרת גם את הזוגיות שעוברת למצב השרדותי, העומס הרגשי על בן הזוג עצום. הבטחון הכלכלי המשפחתי מתערער, ובן הזוג של נדרש לנוע בלוליינות בין הצורך להיות שם עבור החולה ועבור ילדיו ובין הצורך לפרנס.

 (צילום: אלבום פרטי)

ברמה האישית, נעזרתי גם בטיפולים משלימים במרכז ע"ש יורי שטרן בירושלים, הצטרפתי לקבוצת הפייסבוק "גמאני חליתי בסרטן השד", קבוצת תמיכה לחולים צעירים ועוד. חיי החברה שלי עברו שינוי וכיום מרבית החברים שאיתם אני בקשר יומיומי, הם חולים/מחלימים מסרטן עם סטטוס דומה לשלי כי "זר לא יבין". בכל יום 10 צעירים מאובחנים בסרטן. 10 צעירים שצריכים להתמודד בדיוק עם אותן בעיות ודילמות משפחתיות נוסף למחלה. בעזרת קהילת חלאסרטן של עמותת מרכז טל נוצרה קהילה שמסייעת לנו להתמודד איתן יחד.

הסרטן שם לי ברקס על החיים, גם היום כשאני "מחלימה", החיים לא חזרו לעצמם. אחד הדברים הכואבים הוא אבדן התמימות, הידיעה שהחיים יכולים להתהפך עלי בכל רגע. הפחד מלהתחיל דברים חדשים או להתחייב, כי אני לא יודעת מה ילד היום, הצלקות הפיזיות והנפשיות, הפחד המצמית וחוסר הוודאות אם אהיה כאן בעוד שנתיים, חמש, עשר או עשרים ללוות את ילדיי, לחנך, להעניק להם את הכלים שלהם יזדקקו במהלך חייהם.

בדיקות ומעקבים תכופים, טיפולים מניעתיים ותופעות לוואי, נזק מטיפולים, בלבול ובעיות זכרון. וחרדות, חרדות שמלוות אותי בכל יום, חרדה מפני העתיד שלי, של חבריי. בכל יום עשרה צעירים מאובחנים בסרטן, ההתמודדות שלנו היא לא רק במישור הרפואי. אנחנו בשלב יצרני ועסוק בחיים; הקמת משפחה, לימודים, קריירה והמחלה פוגעת בכל אחד מהמישורים. במקביל, העיסוקים הרבים, המחויבויות, היקרים אשר תלויים בנו, הם הכח המניע והתשוקה לחיים שמציגים החולים הצעירים.

ללא רשת התמיכה המשפחתית, הטיפולית, החברתית ובמקום העבודה, היה קשה מאד לשרוד אז ועכשיו. ואני בהודיה על כל מה שיש לי.

** הכותבת, מאיה דותן מסלר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה