מכות. רצח.

היום השתחררה דלאל דאוד לאחר 18 שנים מיותרות מאחורי הסורגים. ברכות על קיצור עונשה אך אין בזה די. משהו מהותי צריך עוד להשתנות באופן שבו המדינה מטפלת באלימות במשפחה

20/06/2019
סמדר שמואלי קבלו עדכונים מסמדר
  • RSS

יום אחד בשנת 1997, דלאל דאוד חנקה את בעלה, עטפה את הגופה בבד יוטה והשליכה לפח האשפה. מכאן שמו של תיק הרצח הקשה, שק יוטה. מערכת החוק עבדה על פי הספר וגזרה על הרוצחת מאסר עולם. הנשיא פרס קצב את עונשה לשלושים שנה ורק כמה שנים לאחר ריצוי העונש דלאל מצאה את המילים כדי להתחיל ולספר את הסיפור המטורף שקדם לרצח. תיאור מבעית של אלימות במשפחה שאתה מקווה שיש רק בסרטים ואין אף אדם בעולם האמיתי שחי כך.

הנרצח, בעלה של דאוד, היה אדם חשדן וקנאי. לימים הסתבר כי היכה אותה עד למצבי עילפון ואישפוז. בתחקיר ששודר בתכנית עובדה סיפרה לכתבת אורלי וילנאי כי פעם אחת כשהתעלפה ממכותיו אף אנס אותה והודה בכך בפניה כשהתעוררה לסיוט החדש. נשות מקצוע שליוו את דאוד בכלא במטרה להבריאה ולשקמה בדקו את גרסאותיה ומצאו, כי הגישה עשרים ושש תלונות במשטרה. היא נהגה לאשפז עצמה בבתי-חולים כאשר הבעל מתייצב במקום ותובע מהצוות הרפואי לשחררה. דלאל נלחמה. היא לקחה דם מהאצבע וערבבה בבדיקות השתן, כדי לקבל עוד כמה ימי מסתור בחדר האשפוז, כי הנורא מכל ממתין לה בחוץ. מכות כשקופץ לו הפיוז, בבטנה כשהיא בהריון, יושב עליה בכל גופו ומכה בראש בחזה ובעצם איפה לא.

דלאל ובן זוגה למדו בשנים ההן אמת אחת. קיים חוסר אונים מוחלט של המדינה בעניין. כשהאלימות בבית - המדינה אינה השוטר הגדול והחזק שבא לאסוף אותך ולתת לך גג והגנה ויותר מכך, בכל פעולות ההתערבות על פי חוק - הכף נוטה לצדו של הגבר האלים. על אישה הסופגת אלימות מבעלה לקבל החלטות קשות כאשר היא נמצאת במצב דיכוי מוחלט ואינה כשירה לכך בכלל. שנים של אלימות מערערות את מצבה הפיזי והנפשי, היא חיה בכאב, בושה ואשמה בלתי נתפסים וכאשר היא אוזרת אומץ לרוץ למשטרה כדי לשים לזה סוף, היא מבינה שאין למדינה גלגל הצלה בשבילה.

תחילה יחשדו בה שזהו אירוע חד פעמי או בדוי, ישאלו הרבה שאלות, אחר כך ירחיקו את הבעל או יעצרו וכעבור מספר ימים כשישתחרר היא עלולה לחטוף כפול. כשהמצב מסלים לאורך חודשים והאישה אמיצה דיה לדווח ולהתעקש, מגיעה האופציה הכי בלתי נתפסת. הזמנה למקלט לנשים מוכות. הרעיון הנוגד כל עקרון של מוסר וצדק טבעי, מציע לאישה בעצם כלא נשים הבנוי עבור הקורבנות, שעה שהביריון ממשיך ללכת לעבודה ולגור בבית הפרטי הנוח שהתרוקן מהאישה והילדים. הן כלואות, מנותקות, נמלטות והעבריין הוא אדם חופשי. עד למיצוי ההליכים המשפטיים מולו, אם ימוצו בכלל, אישה וילדים יגדלו בסתר, מצולקים ומוכי נפש.

דלאל דאוד, משתחררת אחרי 18 שנים מיותרות מאחורי הסורגים (צילום מסך)

היום השתחררה דאוד לאחר שמונה עשרה שנים מיותרות מאחורי הסורגים. ברכות על קיצור עונשה אך אין בזה די. אין סיבה בעולם שלא להכניס בעל מסוכן למעצר עד תום ההליכים המשפטיים, לזרז תהליכים במקרה של אלימות ונזקי-גוף ואם נוצרה בעיה כלכלית לתא המשפחתי, כי האב אינו מפרנס, תפנה האישה לקבל הכנסה מהביטוח הלאומי במקביל למסלול של העדפה בתעסוקה בעידוד המדינה. הטרגדיה היא שמדינת ישראל עוד לא הגיעה אל התובנה המאד פשוטה הזו.

דלאל מספרת את סיפורה המטלטל (צילום מסך)

 לא רק שהיא אינה מציעה פתרון סביר לאזרחית בסכנת מוות ברורה ומיידית, כאשר אדם עושה דין לעצמו (בגדר הקם להורגך השכם להורגו), החברה רואה באישה עוד רוצחת והשופט גוזר מאסר עולם על הצד החלש ללא התעניינות בנסיבות העניין. התרת הדם של נשים במצב של מצוקה ודיכוי דוחפת נשים חלשות שאינן אלימות כלל לקצה. רק במקרים בודדים מגלה בית המשפט חמלה ואני לא מבקשת כאן את חמלת השופט. ממש לא. אני מציעה ששופטים ושופטות יעשו סימולציה עם עצמם ויחשבו מה היו עושים תחת איום מתמיד על חייהם אחרי 26 תלונות שהפכו את הקורבן רק למוכר למשטרה ותו לא. כשבית המשפט יכיר בבאג המטורף במערכת, נשים כדאוד לא יחשבו לרוצחות ועונשן יהיה סימלי ובאגף שיקומי בלבד. שני נשיאים, ריבלין ופרס, הבינו זאת. הגיע הזמן שהמערכת תפסיק להתייחס לאלימות במשפחה כאל מלחמה אבודה. יש ים מה לעשות בעניין. תתחילו לזוז.

סמדר שמואלי צילום: ליאת מנדל

** הכותבת היא מאמנת למנהיגות אישית בתות תקשורת ותוצאות

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה