בית

שישה חודשים של נוודות מאחוריי, וסוף סוף יש לי בית. אבל האם זה מרגיש כמו בית?

בחורה עם מחשב נייד

שישה חודשים של נוודות מאחוריי. חמש דירות ושישה חודשים של נוודות.

סוף סוף יש לי בית. כלומר, יש לי חדר משלי, עם מיטה משלי. יש לי מטבח, עם סירים משלי, עם כוסות וצלחות משלי. יש לי אמבטיה משלי, עם מגבות משלי. וחלון משלי, עם נוף משלי (ועוד איזה נוף!). סוף סוף יש לי בית.

כן, כן, שלשום סוף סוף נכנסנו לדירה החדשה שלנו. וסוף סוף אפשר לקרוא לה בית.

המעבר הזה, וששת החודשים שקדמו לו, גרמו לי קצת לחשוב על המושג בית.

מעולם לא חשבתי שאייחס כל כך הרבה חשיבות למושג הזה, אני מודה. עד לרגע שבו אחסנתי את כל הציוד שלי בתוך מחסנים, אי שם בהרי ירושלים, ואמרתי יפה שלום לספה ולטלוויזיה שלי, לא הבנתי עד כמה אני קשורה לחפצים שלי.

ועכשיו, אחרי התקופה הארוכה הזו, למדתי את זה על בשרי. למדתי למה אנחנו צריכים בית. פשוט בית. מקום שהוא שלנו, מקום לחזור אליו.

ואני חושבת שפה העיקר – הייתי צריכה מקום לחזור אליו. מקום שהוא שלי. שהוא מחסה, שהוא רגוע, שהוא נעים, שהוא טבעי, שהוא אני.

וכבר הרבה מאוד זמן שלא הרגשתי את זה.

ועכשיו, אחרי שישה חודשים של נוודות, מוקפת ברהיטים שלי, אחרי האיחוד המרגש, אני עדיין תוהה. עדיין תוהה ועדיין מחכה.

כן, היה מרגש להתאחד עם המיטה שלנו. כן, גם עם הספה.

כן, התרגשתי למצוא את כל הבגדים שלנו והסדינים שלנו.

אבל עדיין, עדיין משהו חסר. משהו חסר עמוק בפנים.

אני יודעת, צריך לתת לזמן לעשות את שלו. אני חייבת ללמוד לתת לזמן לעשות את שלו!

לא מרגישים בבית תוך יומיים.

אני יודעת, זה מאוד שונה מכל מה שאני מכירה – מעולם לא גרתי בקומה ה31, מעולם לא היה לי דורמן בכניסה לבניין ומעולם לא דיברתי באנגלית עם השכנים במעלית.

צריך-לתת-לזמן-לעשות-את-שלו.

אז לקחת את הדברים קצת יותר בקלות, להירגע, לא לצפות שהתחושה של הבית תגיע תוך יממה. אפילו לא תוך שתיים. זה הכל עניין של זמן.

וכן, אני מתגעגעת עכשיו לבית של ההורים. לחדר שלי, של הילדות. למטבח. ולריחות. לירושלים.

אבל אני גם יודעת, אני נוסטלגית. ומה שאני עושה עכשיו זו אידיאליזציה.

יש לנו בית חדש, ויפה, והוא שלנו. של נעם, של אבא של נעם ושלי.

ולאט לאט, לאט לאט נגדל לתוכו. והוא יגדל איתנו.

נהפוך אותו לשלנו.

גם אם הוא רחוק, רחוק מאוד מכל מה שמוכר, רחוק מאוד מכל מה שהתרגלנו.

לאט לאט נצמיח פה שורשים ואולי בסוף אפילו יהיה לנו קשה להתנתק.

תני לזה זמן, שירה, תני לזה זמן…

בית.