ביקורת הסרט: "ברלין סיפור אהבה"

"בין הסרטים שהיו רשומים לי על פתק קטן לא לשכוח לראות גם אם בטל זמנם ובטל קורבנם, הוא ברלין סיפור אהבה. רציתי לראות את הסרט מתוך אהבה לברלין שהתגלתה לי במלוא עוצמותיה בגיל מאוחר יחסית"

בין הסרטים שהיו רשומים לי על פתק קטן לא לשכוח לראות גם אם בטל זמנם ובטל קורבנם, הוא ברלין סיפור אהבה. רציתי לראות את הסרט מתוך אהבה לברלין שהתגלתה לי במלוא עוצמותיה בגיל מאוחר יחסית. הסרט נשמע מאתגר גם במובני הבימוי שלו- סט תסריטאים ותסריטאיות לצד במאים ובמאיות (דיאנה אגרון, פיטר צ׳לסום, פרננדו אימבקה, ג׳סטין פרנקלין, דניס גנזל, דני לוי, דניאל לואווסקי, ג׳וזף רוזנק, טיל שוויגר, מסי טדג׳דין, גבריאלה טצ׳רניאק) שארגו כקולאז׳ קולנועי, סיפורי אהבה ממבטים שונים שמתרחשים בברלין.

אבל הסרט הזה התגלה כטעות בהרבה מובנים, מהשנייה הראשונה. למעשה, ייתכן וגם לא הייתי מטריחה את עצמי לכתוב עליו טקסט אבל בגלל שבכל אפיזודה שהתחילה ונעלמה, היה נדמה שהסרט סופסוף נגמר ובמקום זה, הוא פשוט רק התחיל… והמשיך והמשיך, באופן שהרגשתי שאני מתפוצצת, אני חשה מחויבת לכתוב עליו. ובכלל, לסרט הזה הקדשתי את שעותיי היפות ביותר, לשווא. ואלמלא הייתי מבקרת קולנוע, ברור לי שהייתי קמה ויוצאת מהאולם אחרי שעה (אורך הסרט שעתיים). אז עכשיו אני מוכרחה לכתוב כדי לומר שברלין סיפור אהבה הוא אחד ממקרי המבחן לגזל זמן בתרבות- נושא שלא נחקר וזוכה למעט מאוד התייחסות, אם בכלל… אולי כי בסופו של דבר קיים ערך גם לזמן צבירה על דרך השלילה? כך או כך חבל. חבל על שעות יפות שלא ישובו.

ברלין סיפור אהבה צילום מסך

אז מה לא עבד בסרט? כמעט הכל. הפתיח שמתרשל בבחירה בדימויים ווארציות מעולם האנימציה ללא הקשר או נימוק. הסקירה הלכאורה היסטורית שמסתכמת בלא יותר מרפרוף. המתודה הרעיונית אך חסרת הביסוס. עד כאן בקילומטראז הדקות קיים עוד איפוק קל מצד הצופה. לא רק כי ״ברלין שגשגה למרות ואחרי הכל…״ אלא מהסיבה הפשוטה שהרבה פעמים התחלות מאכזבות הן פתח להמשך מתגמל. ובכן… זה לא המקרה. במקרה שלפנינו, אוסף של סיפורי אהבה קצרים, שלא קשורים זה לזה, נפגשים ברחובות ברלין ומתאגדים לכדי סטוק-מיקס של קלישאות מיותרות. הסיפורים עצמם לא מטופלים לעומק, הם מופיעים כסכמות גראפיות. בכל פעם כשנדמה לנו שנכנסנו לסיפור או חברנו לדמות, היא ממהרת להיעלם. כך ג׳ארד הוא גבר צעיר שחושבת להתאבד בגלל שאהובתו נטשה אותו לטובת אחיו ומכונית עם תוכנת בינה מלאכותית בשם ואנסה משנה לו את התכניות, ג׳ארד שפותח את הסרט נעלם מהר מאוד ברגע שהוא מתאהב מחדש. דמות אחרת וללא הקשר היא אנגליה שעובדת במקלט לפליטים ואוספת ילד ערבי בשם ניזאר לביתה… אפיזודה שבמרכזה מערכת יחסי אם-בת (הלן מירן בתפקיד האם וקירה נייטלי בתפקיד הבת) לצד בחינת יחסי הניכור-שייכות וזרות- שברגע שמעט מעמיקה, נעלמת והופכת לרעש רקע לא ברור.

ברלין סיפור אהב ה צילום מסך

גם האופן השובניסטי בו בפאב מקומי מתחיל גבר מזדקן עם צעירה יפהפייה שיכלה להיות הבת שלו והיא אכן הבת שלו- לא מצליח להתרומם לכדי הברקה ומשאיר את הדמויות נבוכות. שרה הישראלית שמתאהבת בדמיאל מצליחה עוד איכשהו להביא אנושיות לתרכובת הלא מוצלחת אבל גם הקשר הזה, שבמרכזו מוטיב חסר ביסוס של כנפי מלאך שוב כמעין אמירה סמי מקורית על ״מלאכים בשמי ברלין״, הופך לבסוף לעקר וחסר הקשר. וכך גם טרנסג׳נדר אבוד שמנשק את בן ה16 הופכת לסצנה חסרת נימוק או מחבל שמסתתר בבית בושת או הבמאי שמתאהב במפעילת תיאטרון בובות לילדים ברחוב או התיירת שנסחפת לפנטזיה מוזיקלית…. נשמע לכם הרבה ומבולגן? אולי כי זה פחות או יותר מה שזה. הרבה, מבולגן, מיותר.

נקודת האור היחידה בסרט, היא סצנת המכבסה. המכבסה שאוספת אליה פגיעות נשית מצליחה ליצר אחדות דיאלקטית שובה לב וחן בין נשים זרות ושונות שהופכות את המקום התפל לכאורה לקברט ססגוני ומרשים של כאב מול ניצחון. הנגיעות התאטרליות בסצנה הזאת מדויקות להפליא באופן שמחפה על שטחיות הדמויות. האדם השוכב כחפץ- ללא תנועה- היא אלמנט אקזיסטנציאלי מובהק שמושחל במינון נכון ואומר הרבה על המקום. גם במהלך הסצנה כשנכנס הבמאי שהורשע בהטרדות מיניות, עם חולצה רטובה מיין, הנשים מצליחות ליצר דינמיות ולהבנות סצנה משעשעת, כמעין מפגן קטן, סוג של קמפיין מי טו מקומי.

berli_634

לצד זה הסרט מצליח במעברים, להעביר את נופיה האורבניים של ברלין לצד הצבעוניות הרב- תרבותית שלה. אבל כל זה חלקיק קטן, שצריך לחפש היטב בערימת השום דבר שקורס לתוך מבנה לא קוהרנטי, שאורג את הסיפורים באופן פרום ונשען על דמויות חסרות נפח ודלות השראה.

כוכבים: 1

מרלנה- השתלשלות סצנת האימים של הבת בפאב מבטלת את סצנת המכבסה הצבעונית. חבל.

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי