היום שבו בחרתי להיות נאמנה לעצמי

לקח לי זמן לעכל שאני אישה מוכה, שאם לא אקח את עצמי בידיים יום אחד גם עליי יכתבו בעיתון, אבל בסופו של דבר הגיע היום שבו בחרתי בעצמי

"מה כשהתחתנת איתו לא ראית שהוא כזה?"

"אבל המשכת לעשות איתו ילדים?!"

"למה חזרת אליו?"

נשמע מוכר? אין אדם בעולם שלא נשאל או שאל את השאלות האלה, השאלה הגדולה באיזה צד אתם.

לי אישית לקח המון זמן לעכל שאני אישה מוכה, שזה לא משהו חולף, ושאם לא אקח את עצמי בידיים יום אחד גם עליי יכתבו בעיתון.

זה לא היה פשוט להתגבר על הבושה, להסתכל לאמת המרה בעיניים ופשוט לתת למפלצת שאוכלת אותי מבפנים לצאת החוצה.

יום אחד אזרתי אומץ וסיפרתי, ללא מסכות, ללא יפויי מציאות, פשוט הקאתי את הכל החוצה, ולמזלי היה מי שהקשיב לי, לראשונה מזה שנים לא הרגשתי לבד, הצלחתי למצוא חלון זמן מתאים, נעזרתי במעגל חברים קרוב והצלחתי לברוח.

"לי אישית לקח המון זמן לעכל שאני אישה מוכה, שזה לא משהו חולף" (שאטרסטוק / Vigen M)

הגעתי למקום מבטחים, ואז שוב המפלצת התחילה לכרסם בתוכי, ומחשבות עלו לראש למה אני? למה כאן? אני אחתום על עצמי ואחזור הביתה הוא ממילא בכלא.

ומנגד, מתוך כל ערפול החושים הזה נשמעו קולות הגיון: את צריכה להישאר, את בסכנה. יש לך ילדים, את לא יכולה לסחוב אותם ממקום למקום. ואז זה היכה בי, הילדים! בכל התופת הזאת שכחתי גם לחשוב עליהם, ההחלטה נפלה: אני נשארת!

כמעט שנה הייתי במקלט, מקלט שהיה לי לבית, ובית שהיה לי למקלט, סוף סוף ראו אותי, סוף סוף אני הייתי במרכז, גם כשהיה קשה תמיד הייתה שם כתף תומכת, ואפילו לריב ולהתווכח היה ניתן בצורה בטוחה ומכילה. עברתי קבוצות, וטיפול פרטני, החזרתי לעצמי צלם אנוש, הורדתי חומות של ניתוק רגשי מהילדים, קיבלתי את עצמי בחזרה.

חשוב לזכור שמקלט הוא אמצעי, אך לא מטרה, הוא נותן רוגע, כלים לחיים, הבנה שאפשר גם אחרת מגדלור בים סוער ועוגן ליד חוף מבטחים.

"מקלט הוא אמצעי, אך לא מטרה" (צילום: שאטרסטוק)

לאחר עזיבת המקלט, אני מודה שהיה לי קשה. עזבתי מקום חם ובטוח, נתנו לי לפרוש כנפיים ולנסות לעוף, אך במקום זאת בחרתי בדרך הקלה, חזרתי חזרה. לעולם לא אשכח כמה אנשים התאכזבו ממני, כמה ניתקו ממני את הקשר, אבל אני הייתי בשלי, החיים קשים לי מידי, אני עדיין חלשה, אני צריכה שיעטפו אותי ולא היה איכפת לי שזה היה רע והמוכר.

אז כן, האלימות אמנם נעשתה פחות פיזית, היא הפכה ליותר מילולית ורגשית, כנראה שהרתיעה ממאסר ארוך נתנה את אותותיה, והרבה יותר קשה להוכיח מילים מאשר סימנים כחולים. חזרתי לקונכייה, חזרתי שוב להיות כלום ושום דבר, עבד לפחד, עבד לבושה, כמו נרקומן בגמילה שעשה כברת דרך, ובאמצע נשבר והלך בחזרה למנה שלו.

וכך העברתי עוד 3 שנים, מטיילת בין הטיפות, דורכת על ביצים רועדת מפחד שמה יקרה משהו שיצית מחדש את פרץ האלימות, החיים במתח מתמיד, וחלומות בהקיץ שיום אחד אולי נהיה משפחה מאושרת, עם ילדים מאושרים, שאולי יום אחד הכל יעלם.

ואז זה קרה, רגע מכונן בחיי, רגע שטרף את כל הקלפים: הוא נעצר. הוא נעצר! ולא "בגללי" ,נעצר בעקבות עברה אחרת, לא קשור אליי, איזה כיף! סוף סוף לא קשור אליי.

"פה זה הסתיים. אני ניצחתי!" (צילום: שאטרסטוק / Alex Dutov)

והנה, בדרך אירונית "קודמתי" לתפקיד האישה התומכת, האישה שדעתה חשובה, אישה שאמורה להיות יד ימין. בדיחה, לא הייתי שום דבר מזה, הוא ניצל אותי, השתמש בי כבובה על חוט להשגת מטרותיו מול הרשויות. כן, הייתי עיוורת אבל למזלי המערכת לא. הם זיהו, זיהו שהיחסים היו יחסי תלות ומרות, שאם משהו לא בוצע כראוי הייתי חוטפת שטיפה בטלפון, והנה האונס הרגשי התחיל שוב מחדש, אבל הפעם זה היה שונה, הפעם הייתי מצוידת בארגז כלים, הפעם הייתי יותר חזקה, יותר נחושה, פחות פחדנית, לא מתביישת לבקש עזרה-החלטתי שאני עוזבת. הפעם זה סופי!!

הוא יצא מהכלא בביטחון מלא, שהאישה שדרך עליה תחכה לו ותקפוץ בשריקה הראשונה, סליחה אדוני לא הפעם, הפעם אני קובעת את הטון, אני לוקחת אחריות על החיים שלי ועל החיים של הילדים שלי, זה נגמר, מפרקים!

"את לא מתביישת", " כל החיים הפנית לי עורף", " חסרת נאמנות" הוא אמר והוא צודק, אני לא מתביישת, אני הפניתי עורף ואני חסרת נאמנות אבל רק כלפי עצמי, איך אתה מצפה ממני להיות נאמנה לך, כאשר אני לא נאמנה לעצמי? ופה זה הסתיים. אני ניצחתי!

מופע ההתרמה של ויצו ישראל "אף אחד לא קם" יתקיים ביום ב' ה-26 בנובמבר 2018 בשעה 19:00 בבית האופרה, המשכן לאומנויות הבמה

שדרות שאול המלך 19 תל אביב

מחיר כרטיס יחיד:
1,000 ₪ / 500 ₪ / 300 ₪ / 150 ₪
התרומה מוכרת לצרכי מס

להזמנת כרטיסים:

האגף לגיוס כספים ויצו ישראל. טלפון: 03-6923775

דוא"ל: polym@wizo.org / אתר 

משתתפי מופע ההתרמה של ויצו (ויצו)