"ברקודה לארוחת בוקר" / עמליה ארגמן ברנע

הסופרת והעיתונאית עמליה ארגמן ברנע, הוציאה רומן נועז, "ברקודה לארוחת בוקר", על אהבה מאוחרת, בין שתי דמויות מתרבויות ומקומות שונים, המוצאות במקריות מוחלטת אהבה חושנית ומשוחררת הנקטעת בשיאה

במפגש מקרי בלב הקאריביים פוגשת אליענה, עיתונאית ישראלית וגרושתו של פוליטיקאי מפורסם, את גארי, רופא אמריקאי שנטש את חיי הבורגנות כדי לחיות על ספינה ולחצות אוקיינוסים. גארי מציע לה את הדרך שלא נבחרה ואליענה, שבאה מקצה אחר של העולם ושל החיים, לא מחמיצה את מה שהחל כהרפתקה ונמשך במסע לגילוי עצמי, עד להיותה אישה אחרת.

אך בעוד גארי ואליענה נאבקים לממש את אהבתם, מתרחש אירוע בלתי צפוי ומטיל אימה, המטלטל את מסעם המשותף ומשליך אותם מן הגאות אל השפל. האם אהבתם תוכל לשרוד? והאם הזמן והגורל המתעתעים גוזלים את השנים, או גם מעניקים לנו את מתנות החיים?

"ברקודה לארוחת בוקר" (הוצאת אגם) מספר על אהבה גדולה החוצה יבשות וימים, ומוביל את הקורא לנופים אקזוטיים, לסצנות ארוטיות ולתשוקה מהפנטת, אך גם למהפכי החיים ונפתוליהם, לטעויות אנוש מרות ולהכרה כי "יש סיפורי אהבה שמגיעים אל סופם, אבל לא נגמרים."

"ברקודה לארוחת בוקר" (צילום: כריכה)

כמו חלק מספריה הקודמים של עמליה ארגמן ברנע, שהאירו חוויות ומצבים מחייה הסוערים ומלאי התהפוכות, "ברקודה לארוחת בוקר" נכתב בהשראת סיפור אמיתי של הסופרת: רומן שהתרחש בעברה הלא רחוק, במהלך אחת מנסיעותיה מעבר לים במסגרת עבודתה כעיתונאית, שקיבל לבוש ספרותי מובהק של רומן אהבה ומסע.

עמליה ארגמן ברנע, עיתונאית וסופרת, הייתה כתבת בכירה בידיעות אחרונות. הספר הינו ספרה העשירי, וקדמו לו ספרי שירה, ספרי ילדים, ממואר מבית אמא, וביוגרפיה עיתונאית – הספר "ללכת שבי" (בשיתוף עם אהרן ברנע) שזכה לעשרות אלפי קוראים בארץ ובעולם.

עמליה ארגמן ברנע (צילום: אסנת קרסננסקי)

פרק 17

הוא הגיש לה את שארית היין שבתחתית הכוס ואמר, "יש לי חידה, פַּמְפְּקִין: מה ההבדל בין הרפתקה לאסון?"

"תגיד לי אתה." הערב הזה הוא תוכנית ריאליטי. בטוח יש בסביבה מצלמות נסתרות.

"האָטִיטְיוּד. תמיד תזכרי את זה."

הדייט שלהם קרב אל סופו. הוא לקח את ידה, שבה הכיר כל אצבע וציפורן, ושיחק בהן, כמו פורט על קלידי פסנתר. כן, אפשר היה להרוויח עוד מעט זמן, לגנוב עוד ימים, אבל לא למצוא פתרון. מרחק עצום מפריד בין חייה לחייו, חייו שרק עתה החל לחיותם על פי חלומו משנים. ולה היה גם את ספק חייה.

"אין לי, אין לי מה להציע לך, אלי, חוץ מאשר את העולם."

המשפט הזה נעדר דרמטיות בעליל. רק מי שאוהב כך את החיים יכול להציע את העולם, חשבה, עורק חיים.

היא התחילה להבין שהנסיעה הזו שלה לא הייתה מקרית. שיש לה יעדים סמויים ומטרות חבויות. אחת מהן היא לבדוק, כנראה, כמה חופשייה היא רוצה להיות וכמה היא יכולה. האם היא עוד זוכרת את הצירוף של לתת ולקבל, לקבל ולתת, האם כנפיה קוצצו או שעדיין היא מסוגלת להמריא, להתרומם, לעוף? בטבעיות שהפליאה אותה עצמה החל קצב הגלים לערסל את סדר יומה. היא הלכה וניטעה במקום החזק והשקט הזה, בהרמוניה של אמון ביקום, שלא ברור איך נשתמר בה אחרי טראומות האלמנוּת והגירושין. ואולי דווקא בגלל שבאה ממסע ארוך של שבירת אמון, כאן חזר העולם לקבל צבעי בסיס: הים הכחול, השמיים, האדמה, החול. בהרמוניה של פשטות…

* * *

באוויר הפתוח של המרחבים הלא־מסומנים ובחסותו, שהייתה כמו רחם שבו התפתחה לחיות מחדש, אכן נפלטו מתוכה פרצי משבים של חירות פנימית שלא הכירה. הנה היא הולכת לאן שמובילות רגליה, פושטת צורה, פושטת מלבושים, מחשבותיה מרחפות סביב ראשה כמו הילה, ולא מטילות את משקלן העודף עליה. האם נגעה בקלות הבלתי־נסבלת?

נראה שלא, כי החיים שחטפו אותם למקום הזה נעשו פרדוקסליים. הם חיברו עצמם לדופק הטבע, לדברים כפי שהם, בפשטותם, אך שניהם ידעו כי בעולמם מושלים גם גורמים אחרים, שלא נקבו עדיין בשמם.

בחסות הלוחש לסוסים שלה רחקה מאיומו של העולם הזוגי, ולאט כיסתה השמש את צריבת אירועי הקיץ האחרון שהיו מרים וקשים, ואת הכוויות. וללא קרם הגנה נמשח עורה בגוון זהבהב בריא ומבריק, כמו עור חדש שצמח אחרי היפרדותו מהנשל. ואולי בחסותו של המורה הזה תלמד להבחין בסכנות שייתכן כי עוד מאיימות עליה או יאיימו בעתיד.

אבל המורה הזה יעמוד לרשותה, וזה ברור כשמש, לתקופה של סמסטר קיץ אחד בלבד. גארי היה מתנה, מתנת הים, ושייך לים. היא לא השלתה את עצמה שיבוא בעקבותיה. את זאת אפילו לא העזה לדמיין או לבקש לעצמה…

הם שבו מהמלון אל הספינה באוטובוס מקומי, ובעצמה זכתה לנסוע־עם־תרנגולים, ובצחוק אמרה לעצמה, זו גרסתי ללרקוד־עם־זאבים. ולעת ערב התיישבו כרגיל על הדֶק, ממתינים לשקיעה. קונצרט הקולות היומי אופף אותם, שחפים צווחים וגאות של ירח מלא. שיא הגאות הוא רגע קצר והפיך. ואליענה עומדת עכשיו בין חייה הקודמים לבין חייה הבאים.

הוא מקלף לה מנגו, וידיו העדינות מסלסלות את הקליפה למחרוזת אחת ארוכה. הוא פוער את פיה להאכילה בפלח הפרי המתוק אבל תוחב את לשונו, לנשיקה שלא נגמרת.

והוא מושיב אותה עליו, מעיף את חזיית הביקיני ומצמיד את שני שדיה, תוחב פלח־פלח ביניהם — "די, גארי, זה דביק" — ומחלצם משם בעזרת פיו, ועסיס הפרי ניגר על זרועותיה, בטנה וירכיה והוא מגביה את אגנה ופושק את ברכיה ובא לתוכה. חדור בה, הוא תומך את גופו במרפקיו ובברכיו, ואוסף את נוזל הפרי ומביאו אל פתחת הדגדגן התופח ומלקק ומנשק ושואב, ועולה ויורד בתוכה עד שהיא נוהמת ומבעבעת. ואז היא נתלשת, וסומרת כחיה פראית, שולפת את איברו, חופנת אותו בשתי ידיה, מורחת אותו במרקחת נוזליה בתנועות עולות ויורדות, וכשהוא זקור להתפקע דוחקת אותו לפיה ומוצצת, נלפתת עד שהוא נחלץ, מטיח את גופה לספסל, לופת את כתפיה והולם בה שוב. דמעות זולגות מעיניה, נקוות בקונכיות האוזניים, והוא אוספן בלשונו, תר אחרי שפתיה ומנשק אותן בחוזקה ולא מרפה, ולא מפריד, עד ששאגה חנוקה, מתמשכת, עולה ממעמקי גרונו. והם נזרקים על גבם, והולם דמם מאט. וברגע הבא הוא מניח את ראשו על לחיה, ומפתל את אצבעות ידיו בכף ידה. חזק.

"אף פעם בחיים לא גמרתי פעמיים," אמר, חסר נשימה.

"ואף פעם לא הפסדת את השקיעה, איש. תראה, יש כבר ירח."

"את החבאת את השמש, אני יודע איפה."

"אבל השארתי לך את השמיים."

"בואי נכסה אותך, פַּמְפְּקִין, קר לך."

הוא הביא את שמיכת הצמר, וכשהתכופף אליה ראה שהיא בוכה.

"אני מתגעגעת אליך גם כשאני איתך," אמרה לו.

הוא השתחל מתחת לשמיכת הצמר והצליב את רגליהם.

"גאר, אנחנו רק סיפור של קיץ, נכון?" לראשונה שיתפה אותו במחשבות האלה.

הוא היסה אותה עם אצבעו על פיה. "שששש… נזרום…"

ולעצמה אמרה, גורל מקרי חיבר אותנו, גורל מקרי ישיב כל אחד מאיתנו למקומו. אנחנו מנצחים ומובסים, אמרה לעצמה בלי קול.

גם הוא היה שקט מהרגיל. הוא מזג כוס יין והגיש לה, הצית את המקטרת וטמן את ראשו בספר שבקריאתו החל באשמורת הבוקר.

והיא ניגשה לכיור והחלה לקרצף את הכלים מהצהריים.

גארי ירד מן הסיפון והספר שבידיו סגור. "בואי, שבי שם."

היא ניגבה את הידיים במגבת המסמורטטת. "חייבים לכבס את המגבת הזו."

"שקט, תשתקי."

היא התיישבה לידו.

"לא פה, שבי שם, מולי, על הכורסה."

"מה יש לך?"

"תשתקי, פַּמְפְּקִין, שבי, החלטתי," הוא אמר.

היא הרגישה שנוזלות לה הרגליים.

"החלטתי. אני בא אלייך. סעי לילדים שלך. אני אבוא אלייך."

"אתה מה???" שצף השמחה שפרץ ממנה לשמע המשפט הזה כמעט טלטל את הספינה כולה. היא קפצה עליו, וצרחה, ושוב קפצה, כמו פעוט שעדיין לא יודע לבטא את רגשותיו במילים. ואז התקפלה לתנוחת עובר ותחבה את האגודל לפיה ועצמה עיניים.

ברגע אחד הוא סיפק לה עתיד, הוא שלה לימים שיבואו. הזמן והסיבה שבזכותם הגיע לידי החלטה היו שמורים עימו.

בנמל התעופה בגרנדה, מתחבקים בעמידה, הם נפרדו לשלום. הוא תחב את ידו לכיס המכנסיים המשופשפים שלו והוציא משם צדף.

"ראיתי אותו כבר פעם."

"עכשיו תיקחי אותו."

זה היה הצדף שהשאיר בידה על האי הקטן, כששחה להביא את הסכין לחיתוך הדינגי שנתקע על העץ. בקודקודו היה חור קטן, ובו מושחל חוט שחור ודק.

"איך הצלחת לעשות את החור הזה?"

"בשביל זה למדתי רפואת שיניים."

וכשהצדף על צווארה היא הסתובבה וחצתה את מעבר הזכוכית. ביד אחת אחזה בצדף והרימה אותו לעברו. בשנייה נופפה לו לשלום.

פרצופו היה דבוק לזכוכית ובתנועות הפה הוא צייר את המילים אוהב אותך.

רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס ואולי תהיו בין הזוכות!