איך הפכתי בגיל 58 לסופרת של רומנים?

מצבה המתדרדר של אמה, מערכת היחסים הבעייתית איתה והביקורים התכופים בבתי חולים ובתי אבות, הובילו את אביבה סרור בייגל לברוח לקריאה ומשם לכתיבה וכך בתוך 10 חודשים הוציאה לאור שני ספרים

24/04/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת אביבה סרור בייגל, מחברת הרומן החדש "הקופסה" שיצא החודש לאור. 

בעשרת החודשים האחרונים הוצאתי לאור שני ספרים "ההחלטה שלי" ו-"הקופסה", שניהם ב"יהלומים הוצאה לאור". איך ייתכן שאישה בגילי (58!), שמעולם לא כתבה דבר (אפילו לא רשימת קניות), מוציאה שני ספרים בתקופה קצרה כל כך?

אביבה סרור בייגל (צילום: יח"צ)

לדעתי, התשובה טמונה אי שם בחורף 2009, עת פטירתו של אבי. אימי, שלא הייתה יכולה לשאת את האובדן, הפכה כעוסה, מרירה ותלותית, בעוד אנחנו, אחיי ואני, היינו עסוקים בטיפול בה. עברנו איתה מרופא לרופא, ליווינו אותה באשפוזים חוזרים ונשנים והשיח בינינו הפך להיות אך ורק בנושא אחד – אימא. "מי מגיע לאימא ומתי?" "מי לוקח את אימא לבדיקת עיניים/ לב/ סוכר?" כל ניסיון שעשינו במטרה לערב עזרה חיצונית כמו מטפלת או מנקה נתקל במילה אחת בלבד: "לא!" אימי עמדה על דעתה שאנחנו צריכים להיות שם כל הזמן, לכרכר סביבה למרות שיש לנו משפחות ועבודה.

השיא היה כשלפני שלוש שנים אימי נפלה ושברה את עצם צוואר הירך. שבר לא סימפטי, בלשון המעטה, אך ניתן לטיפול. היא עברה ניתוח לאיחוי השבר בבית החולים "אסף הרופא" ומשם הועברה לשיקום בבית האבות "נווה עמית". אימא סירבה לשתף פעולה ונמנעה מטיפולי הפיזיותרפיה שנקבעו לה. למעשה, היא סירבה לקום מכיסא הגלגלים.

ביקוריי אצל אימא הפכו להיות קשים מנשוא. הייתי מגיעה אליה אחרי יום עבודה ארוך ומתיש והיא הייתה יושבת על כיסא הגלגלים כשראשה שמוט, נושאת אליי עיניים עייפות ואומרת: "אוי, יופי שהגעת, נורא משעמם לי".  כן, הייתי חושבת במרירות, צוות הווי ובידור הרגע נכנס לחדר. "אז תקומי על הרגליים, את יכולה" הייתי עונה ומרגישה כיצד הכעס מפעפע בעורקיי.

בכל ביקור, ללא יוצא מן הכלל, היינו רבות. היא הייתה מסרבת לעשות משהו למען עצמה ואני הייתי יוצאת מדעתי לנוכח המראה שלה, שוקעת יותר ויותר לניוון פיזי ולאפתיה מנטאלית. 'תעשי משהו', היו חולפות המחשבות בראשי, 'קומי כבר מהכיסא, את לא משותקת', אבל היא, שהייתה אישה עקשנית במיוחד, סירבה לשתף פעולה. מצבה הלך והתדרדר וכך גם מערכת היחסים בינינו. השיחות התנהלו תוך כעסים עצומים, הייתי מגיעה אליה כדי לנזוף בה, מנסה לשנות את הבלתי ניתן לשינוי, והכישלון שיגע אותי.

בימים שקדמו לביקורים אצלה, הייתי מנסה להתעשת ולשנות גישה, אך בכניסה לבית האבות, כשהריח הנורא ששרר באוויר ומראה הקשישים הישובים בכיסאות גלגלים בעוד ראשיהם שמוטים וריר נוזל מזווית פיהם הכו בי, התפוגגו גם ההחלטות הטובות ביותר והעלימו איתן גם את טעמו המתוק של השוקולד שהייתי לוקחת איתי לדרך. חוסר האונים שחשתי מולה ליווה אותי לכל מקום. הוא הפריע לי בעבודה, גרם לנדודי שינה והפך להיות הדבר היחיד שעליו דיברתי עם כל מי שהיה מוכן לשמוע. לאחר שהבנתי שהסביבה כבר עייפה ממני, שקעתי בקריאת ספרים. אפשר להגיד שברחתי לספרים.

ערב אחד, תוך כדי קריאה, החלטתי שגם אני יכולה לכתוב. הודעתי למשפחתי הקרובה שאני מתחילה לכתוב ספר והם, מתוך אמונה בי או מתוך חיפוש אחר השקט שלהם, התלהבו."אבל איך כותבים?" שאלתי את נטע, בתי, שהשיבה בקלילות ששמורה לצעירים: "כותבים" כשנעצתי בה את מבטי היא מיהרה להוסיף בטון קצת דידקטי: "תכתבי, אימא, תכתבי בכל מקום ועל כל פיסת נייר או שתפתחי קובץ במחשב" וכך עשיתי.

פתחתי את המחשב והתחלתי לכתוב. מאותו רגע ניצלתי כל דקה פנויה וכל לילה של נדודי שינה. הייתי כמעט אובססיבית, מצאתי שהכתיבה מהווה מרפא לכל מכאוביי וגיליתי שהיא טובה יותר מהפסיכולוג הטוב ביותר שכן הכתיבה הוציאה אותי לגמרי מהעולם הפיזי ושלחה אותי למחוזות הדמיון, עד שפתאום, במקום לדוש ולדון במצבה של אימי ולטחון כל דבר עד תום, הייתי עסוקה בלחפש את האקדח המתאים שבעזרתו ראלף, הנבל מ"ההחלטה שלי", יסיים את חייו או לבדוק כמה זמן בדיוק נמשכת הנסיעה מקריית שמונה לצפת כדי לשמור על אמינות בספרי "הקופסה".

הקופסה - אביבה סרור בייגל

בינתיים, מצבה של אימא המשיך להתדרדר. הטיפול בה הפך להיות קשה יותר ויותר והיא עברה מבית אבות אחד למשנהו, נשלחת בדחיפות פעמים אין ספור לבתי חולים שונים. הבדיחה העצובה שלי ושל אחיי הייתה: "אוי, ברמב"ם אימא עוד לא הייתה. אולי שווה לקפוץ לביקור..." וכמובן, הביקורים אצלה לא הפכו נעימים, אבל אני הפכתי להיות רגועה יותר והביקורים אצלה הפסיקו להיות זירת קרב.

באחד הביקורים היא ישבה בראש שמוט. הבחנתי בעיניה העצומות והחלטתי להציץ בקובץ שהיה שמור בטלפון הנייד שלי. פתאום, בהברקה של רגע, אמרתי לה: "אימא, כתבתי ספר. את רוצה שאקריא לך?" היא הזדקפה בכיסאה, פקחה עיניים נוצצות, כמו שהיו לה פעם, ואמרה את המילה שחיכיתי לשמוע מזה זמן רב: "כן!". מאז אותו יום, הייתי מקריאה לה את כל מה שכתבתי והיא היית מקשיבה בערנות מפתיעה, מגלה עניין, שואלת שאלות ומתערבת בכתיבה.

"אני לא מבינה. למה היא מתקלחת כל הזמן?" היא שאלה כשהקראתי לה מתוך "ההחלטה שלי". לא רציתי לדכא אותה בהסברים על אודות תסמינים האופייניים לנפגעות תקיפה מינית ולכן מיהרתי לעבור נושא. כשהגעתי, לאחר היעדרות של שבועיים בעקבות נסיעה לחו"ל, במקום 'שלום' או 'איך היה?' היא מיד שאלה: "הבאת את הספר?" היו פעמים ששכחתי איפה היינו או באיזו סצנה הפסקנו והיא למרות שכבר סבלה מבעיות של דמנציה קלה הייתה אומרת: "את זה כבר הקראת לי."

ב-30 במרץ 2019 אימא עצמה את עיניה בפעם האחרונה. אזכור אותה בדרכים רבות ואוקיר לה תודה על דברים רבים, אך את אותם רגעים קסומים, כשהקראתי לה, בין אם היינו בבתי החולים ובין אם בבתי האבות שבהם "בילתה" את שנותיה האחרונות, אזכור יותר מכול כי בהם מצאתי חיבור ייחודי ביני ובין אימא שלי, חיבור שאני לא בטוחה שאי פעם היה שם באמת.

את הרומן החדש של אביבה סרור בייגל "הקופסה" שיצא לאור בימים אלה בהוצאת יהלומים, ניתן לרכוש בחנויות הספרים ובאתר https://bbooks.co.il/?ref=si

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה