סלונה » מיכל איסט-אלון http://saloona.co.il סלונה Tue, 11 Aug 2020 11:09:44 +0000 he-IL hourly 1 http://wordpress.org/?v=3.8 ביטול חזקת הגיל הרך: הזדמנות לעורר את הגברים להתבוננות פנימית חדשה http://saloona.co.il/blog/%d7%91%d7%99%d7%98%d7%95%d7%9c-%d7%97%d7%96%d7%a7%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%99%d7%9c-%d7%94%d7%a8%d7%9a-%d7%94%d7%96%d7%93%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%92/ http://saloona.co.il/blog/%d7%91%d7%99%d7%98%d7%95%d7%9c-%d7%97%d7%96%d7%a7%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%99%d7%9c-%d7%94%d7%a8%d7%9a-%d7%94%d7%96%d7%93%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%92/#comments Wed, 08 Jun 2016 12:01:56 +0000 http://saloona.co.il/?p=324989 בעקבות הבאז המחודש בסוגיית ביטול חזקת הגיל הרך, כמה נקודות חשובות שצריכות להילקח בחשבון בתוך הדיון הזה.

גילוי נאות, אני מתומכות ביטול החוק והמעבר להורות שוויונית בגירושים ובנישואים.

רבים הם האבות הגרושים שליוויתי בתהליך בניית הזוגיות החדשה, כחלק מייעוץ זוגי או פרטני ולפני שנתיים גם כחלק מסדנה ממוקדת לאבות בגירושין, אשר בניתי בשיתוף פעולה עם ״המרכז לאבהות״ בתל אביב. בשנים אלה ביססתי כמה עמדות על אבהות בגירושין אבל בעיקר על אבהות בפרק ב׳.

אבות היום יותר מחוברים לילדיהם ואבהות לא מתחילה ומסתיימת בטיולים של סופי שבוע כבעבר. אולם אנחנו יודעים ששוק העבודה לא עשה שינויים משמעותיים לספק את צרכי ההורות היום. בנוסף אנחנו יודעים שהמסרים החברתיים הם, לצערנו, עדיין, שפרנסת המשפחה היא תפקידו של הגבר ועל כן נראה שבפועל, את השינויים הפנימיים, המנטליים, בנוגע לשוויון בהורות גברים עוד מתקשים לעשות. כאשר השינוי הדרמטי ביותר שצריך לקרות עבורם הוא מעבר מנפרדות טוטלית באספקטים שונים של חייהם אל עבר יצירת חיים יותר הוליסטיים.

כך למשל, מצאתי שאבות גרושים רבים מפרידים בין פרק א׳ לפרק ב׳ שלהם וכתוצאה מכך הם מתקשים לחבר את בנות הזוג החדשות שלהם לילדיהם וגם את הילדים החדשים שלהם עם ילדיהם מפרק הא׳. בדרכים שונות הם מפרידים בין המפגשים עם הילדים מכל משפחה שהקימו. גם כאשר הם לוקחים את הילדים מפרק א׳ פעמיים בשבוע או יותר באמצע השבוע, הם לא תמיד מנהלים את הזמנים שלהם יחד עם משפחתם החדשה בפרק ב׳, ובמקרים רבים המפגשים עם ילדי פרק א׳ מתנהלים מחוץ לבית, בחוגים, במסעדות, בפארקים או אצל הסבתא. הסיבה העיקרית היא שגברים לא מעוניינים להתמודד רגשית עם בנות הזוג החדשות ולהסביר את החשיבות והצורך שיש להם ביצירת קשרים קרובים עם ילדיהם. 

אבא וילדים (צילום: שאטרסטוק)

ישנן לדעתי כמה נקודות שצריכות לקבל תפנית חשיבתית בקרב אבות גרושים, במקביל כמובן לשינוי המציאות החוקתית:

1. חשוב להתחייב לזמני השהות המשותפים בעת הגירושים עצמם וגם עם הכניסה לפרק ב׳ ובניית משפחה חדשה

2. חשוב לקחת זמן לחשוב, לפני שממהרים לעשות ילדים נוספים כאשר אין את היכולות הכלכליות או רצון אמתי לכך. [לא כדאי להיכנס לקשרים עם רווקות כאשר אתם לא מעוניינים באמת בעוד ילדים]

3. רצוי ללמוד לאחד את משפחת פרק א׳ עם פרק ב׳ גם אם בת הזוג החדשה לא תמיד תאהב את הרעיון.  [לפגוש את הילדים מפרק א׳ אצל הסבתא פעמיים בשבוע זה אמנם פתרון יצירתי אבל לא מתמודד באמת]

4. חשוב להיות בבית לפחות בחלק נכבד מזמני השהות ולא למהר לחזור לעבוד יותר שעות כאשר נכנסים לזוגיות חדשה והשאיר את הילדים באחריות בת הזוג החדשה. לא לכך התכוון המשורר בהורות משותפת אחרי גירושים

5. בבחירת בת הזוג בפרק ב׳ חשוב לזכור את צורכי הילדים ולקחת בחשבון שהם עלולים לראות באישה החדשה איום. באחריות האבות לייצר התמודדות רגשית ותקשורתית עם בת הזוג ולא להתעלם מהבעיות על מנת שילדיהם לא ירגישו אורחים לא רצויים בביתם

6. חשוב לקבל גם עזרה מקצועית כי במקרים רבים זה פשוט מתבקש. אחרי הכל, מדובר על הצורך להרגיש בקרבה וליצירת קרבה אינטימית . יש עולם שלם של תקשורת שלגברים כאדי מאוד ללמוד.

חוק חזקת הגיל הרך הוא חוק מיושן שפוגע בנשים אף לפני שהוא פוגע בגברים, וראוי לשנותו לאלתר, אבל על אבות לדעת שהמחויבות הרגשית שלהם כלפי הילדים ובעיקר כלפי עצמם תגדל.

המציאות מוכיחה שהבעיות ביציבות הקשרים עם הילדים מפרק א' מתחילות כאשר הם נכנסים לקשרים מחייבים עם אישה חדשה שמתקשה לקבל את חוזה הגירושים השוויוני של האב.

למען הסר ספק, אני רוצה להדגיש שאת השינוי על גברים לעשות בתוך עצמם. זו אינה יכולה להיות האחריות של הנשים. כאשר החוקים ישתנו תשתנה גם החשיבה התודעתית. הכי קל זה לזרוק סיסמאות כמו: "אני לא לוקח את הילדים בגלל גרושתי הממורמרת" או "אני לא לוקח אותם בגלל אשתי החדשה החורגת המפלצת״, לא ייתכן שמכל צד שנסתכל על פני הדברים נשים תהיינה האשמות.

האחריות לשינוי פני המציאות במקרה הזה, מונחת על כתפיהם של הגברים.

.

כתבות קודמות של מיכל איסט-אלון:

משמורת משותפת היא חופש לאמא

רעות או מבולבלות? נשים בתהליכי גירושים

.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%91%d7%99%d7%98%d7%95%d7%9c-%d7%97%d7%96%d7%a7%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%99%d7%9c-%d7%94%d7%a8%d7%9a-%d7%94%d7%96%d7%93%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%92/feed/ 0
רעות או מבולבלות? נשים בתהליכי גירושים http://saloona.co.il/blog/%d7%a8%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%aa%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9b%d7%99-%d7%92%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d/ http://saloona.co.il/blog/%d7%a8%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%aa%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9b%d7%99-%d7%92%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d/#comments Sun, 04 Jan 2015 09:10:51 +0000 http://saloona.co.il/?p=239804 בהליך גירושים מתעורר הפחד מפירוק הקשרים הזוגיים וההוריים שלנו. בחברתנו, המקדשת את העצמאות, קשרים ובוודאי התלות בקשרים אינה מוערכת. אבל האמת היא שאנחנו יצורים הניזונים מקשרים וזקוקים לקשרים. זה נכון לגברים ונשים כאחד.

אמנם הקשר הזוגי בגירושים חייב להתפרק, אבל הקשר ההורי שלנו יכול להשמר, אם נדע לצאת מהמשבר הזה נכון. כיועצת לגרושים, אני מבחינה כי לעיתים, בהליך גירושים, נשים פועלות ממניעים סמויים של בלבול רגשי ונפשי גם אם הן עצמן יזמו את הגירושים.

נשים בהליכי גירושים. צילום: שאטרסטוק

אני מוצאת שתופעה זו אינה קשורה למעמד סוציואקונומי או להשכלה. ישנן נשים המבולבלות בכל הקשור לזהות הנשית-אימהית שלהן. עבורן, בעת גירושים ובשל ערעור הקשר הזוגי, הפחד מאיבוד הקשר עם הילדים הופך להיות מאבק עיקרי על זהותן. אני מאמינה שכאשר האישה מבולבלת, היא עלולה להשתמש בכוח הקשר שלה עם הילדים לרעה כנגד האב. הסיבה היא שהיא זקוקה לקשר ההורי גם במחיר ויתור על החופש שלה, שאותו היתה מקבלת אילו הסכימה לבקשתו של האב להיות עם הילדים.

התוצאות של הבלבול הזה יכולות להיות תלונות שווא כנגד האב או סירוב מוחלט של האם לאפשר לו קרבה אמיתית לילדיו, שמשמעותה ויתור מנטלי שלה על אחיזה רגשית בילדים, ואפילו חוסר יכולת לנהל חיים תקינים בימים שבהם הילדים לא אצלן. אלו מקרים שפגשתי מקרוב והוכיחו לי שעבור אותן נשים, הפחד לוותר על האחיזה הטוטאלית בקשר עם הילדים, אינו מאפשר להן לראות את עצמן מחוץ לקשר ההורי.

אבל מדוע מלכתחילה מגיעה האישה הגרושה למצב של בלבול פנימי? יש שתי רמות עיקריות המסבירות זאת:

הרמה הפנימית-רגשית

1. למרות כל השינויים שחלו במעמד האישה, באפשרויות שלה לממש את עצמה בחיים הפרטיים והציבוריים ובעצמאותה - נשים יכולות לעבוד, להיות עצמאיות מבחינה כלכלית, להביא ילדים לעולם ללא בן זוג ולהתגרש - ישנן נשים שעדיין מתקשות למצוא את הכוח שלהן מחוץ לקשרים. עבורן, האפשרות לדאוג לאחר ולהיות בתוך קשרים היא המהות של חיים תקינים וראויים. העצמי שלהן מוגדר בעיקר מתוך זהויות של קשרים.

כדאי לזכור שתלות בקשרים יכולה להיות דבר נפלא ומעצים והדאגה לאחר נותנת סיפוק, אבל עליה להיות מאוזנת עם היכולת לדאגה עצמית, מפני שדאגה עצמית היא סמל לבגרות. אדם יתקשה לדאוג לאחר, אם לא יצליח לדאוג לעצמו ולבסוף גם האחר ישלם על כך מחיר.

2. קשרים זוגיים יוצרים אלמנט של תלות הדדית. המהפכה הפמיניסטית עשתה את שלה ונשים מאמינות היום שתלות כלכלית או מנטלית בבן הזוג היא דבר רע, לכן עם הזמן הן הלכו וחיזקו את התלות שלהן בקשרים שלהן עם ילדיהן. הקשר עם הילדים מאפשר להן להרגיש בטוחות ויציבות וקובע את התפיסה שלהן לגבי עצמן כנשים טובות. הן שואבות את עיקר כוחן מקשרים האלו, ובמצבים קיצוניים הן מפחדות לאפשר לאב להיות באותם קשרים על מנת שכוחו, הגבוה גם כך בשל השליטה בכסף, לא יעלה על שלהן.

ברגע שהסיפוק הגדול שאמהות שואבות מהיחסים עם ילדיהן הופך להיות כלי במאבק של יחסי כוחות מול האב, נשבר מעגל "נתינת החינם" של הקשר הורה-ילד, וקשר זה הופך להיות "דאגה לעצמי" (ניסיון למהלך של התבגרות שסופו להיכשל) במקום "דאגה לאחר".

הרמה החיצונית

1. בישראל משדרים לאישה מסרים כפולים היוצרים בלבול. מצד אחד המסר הוא "תהיי עצמאית", ומצד שני - "תמיד תראי את עצמך קודם כל כאמא". קיים גם לחץ מצד המשפחה. אמהות לבנות משדרות להן לא פעם שאמהוּת היא מקור האושר של האישה ואם היא לא מוצאת בה את האושר שלה, משהו בה לא בסדר ועליה לטפל בכך.

2. במקום לעודד נשים לראות את עצמן בהקשרים רחבים יותר של נתינה והשפעה על העולם, השיח הפמיניסטי הנלחם על מזונות ומשמורת דוחף אותן להתחזק רק בתוך הקשרים שלהן עם הילדים. התוצאה היא שנשים אלה אינן רואות את עצמן תלויות בגבר, אבל הן תלויות בילדיהן.

מחשבות על אפשרויות לשינוי

1. על נשים להפסיק לעודד נשים אחרות להשתמש בכוח שיש להן מעצם הקשרים עם ילדיהן. כאשר כוח זה אינו מאוזן, הוא עלול לפגוע באישה מבחינה רגשית גם אם לכאורה המטרה היא הגנה כלכלית. בעת הידוק ואחיזה של הקשר הרגשי עם הילדים עלולה להיווצר תלות רגשית לא מאוזנת הפוגעת גם בילדים.

2. כאשר נשים לא מאזנות את ה"דאגה לאחר" שלהן באמצעות פעולות חיים של "דאגה לעצמי" כגון עבודה, לימודים, חלומות ושאיפות שלהן לעצמן, הן למעשה מתכחשות לתהליכי התבגרות החיוניים להתפתחותן. לכן הן עלולות למצוא את עצמן בבוא היום בתחושת תסכול והחמצה.

3. לנשים כדאי לראות באימהוּת סוג אחד של קשרים מתוך מכלול רחב יותר של הקשרים שאותם הן בונות בחייהן. אם הן ירחיבו את מעגלי הנתינה שלהן, הן לא יצטרכו להיאחז בקשרים עם הילדים.

4. על גברים לדאוג, כבר מתחילת הנישואים, לשמור על הקשר עם ילדיהם גם במחיר של ויתורים בקריירה. הכוח שיכול להינתן להם מעצם השמירה על קשרים עם משפחתם גבוה לעין שיעור ממעמדם הכלכלי.

5. שוק העבודה בשכר חייב להתחיל להכיר בחשיבותם של קשרים רגשיים, דאגה לאחר ונתינה במסגרת המשפחה ולאפשר לנשים ולגברים להשתלב בשוק העבודה מבלי שקשרים אלה ייפגעו. כך נשים יוכלו להשתלב טוב יותר בעבודה, וגברים יוכלו לאזן את קשריהם עם הילדים כבר בנישואים.

בבואי לכתוב מאמר זה, ראיתי לנגד עיני נשים מדהימות שהיתה לי הזכות לעזור להן להשתחרר מכבליהן. אני מאמינה שבתהליכי גירושים ובשל המשבר הלא פשוט שנוצר, יש לנו אפשרות אמיתית לצמיחה מנטלית, כל אחת במקום בו היא צריכה. אנחנו תמיד צריכות לחשוב על שני תהליכים במקביל, נפשי וחברתי.

 אני קוראת קריאה חברתית לכל היושבים והיושבות במקומות ובדרגים היכולים להשפיע, לעזור לנשים לשחרר קצת את כבלי האימהות שלהן. במקביל, אני קוראת לנשים שמרגישות מבולבלות, שמרגישות לא שלמות עם הצעדים שבהם הן נוקטות בהליכי גירושים, לפנות לקבלת עזרה מאנשים העוסקים בתחומי הטיפול ויכולים לכוון אותן לדרך האמת שלהן.

.

* מיכל איסט-אלון היא יועצת לזוגות בפרק ב' ומשפחות משולבות.
לעמוד הפייסבוק של מיכל

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%a8%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%aa%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9b%d7%99-%d7%92%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d/feed/ 0
איך נגיע לשוויון? בזכות האהבה http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%a2-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%96%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94/ http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%a2-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%96%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94/#comments Sun, 22 Dec 2013 06:41:52 +0000 http://saloona.co.il/?p=177964 השבוע היינו צריכים בן זוגי ואני לקחת את שני הקטנים לבדיקת עיניים. בדיקה שאורכה כשעתיים וחצי עם טיפות עיניים להרחבת עישונים. המתנה של שעה וחצי ואז בדיקה נוספת ומטרידה. בן זוגי היקר תיכנן את זמנו כמו תמיד על הדקות, כך שפגישת העבודה שלו שלאחר הבדיקה נקבעה על הקסקס.

כשהגענו לבדיקה, הרופאה הרגישה את הלחץ שלו ושאלה אותו מדוע הוא נגרר אחר אישתו לבדיקה. הוא מצדו, הרגיש לענות לה ואני לא מאשימה אותו - ״כן אני באמת לא יודע״... ולא שהוא לא ידע אלא שהוא ענה לה את מה שהרגיש שמצופה ממנו לענות בעולם שבו האידיאולוגיה השלטת היא אידיאולוגיית הספירות הנפרדות.

הורות שיוויונית (צילום: Shutterstock)

בעולם כזה הפרטי והציבורי לא נפגשים. העבודה היא לא הבית והבית לא זולג לעבודה. בעולם כזה נשים עדיין יותר מחוברות לילדים וגברים הם עובדים ומפרנסים ולכן מצופה מהם לא להיות קשורים לילדים ולבדיקות שלהם, בוודאי אם יש אמא שמרוויחה פחות (אז מה אם גם לה יש קריירה לטפח?!).

אז למה באמת היינו צריכים להגיע שנינו?

כי הגענו עם שני ילדינו שאת שניהם אנחנו כהוריהם מכירים היטב. היות וגם אני וגם האבא נכחנו, הצלחנו להשתלט יחד על הבכי והצרחות, שרדנו יחד את זמן ההמתנה ונתנו מענה, יחד, להתמודדות שלהם. בכל הכנות אם הייתי צריכה להגיע לבד עם שניהם זה היה גדול עליי. ברור שיכולתי ללכת לבד ובכל זאת זה היה נראה לי מובן מאליו ששנינו צריכים להיות שם. כן שנינו צריכים!

לא אל תקלו על עצמכם ותמהרו לבקר אותי. לא מדובר כאן בפריבילגיה לעשירים, מדובר כאן בהורות משותפת. הורות שבה שני אנשים שהביאו ילדים לעולם מחליטים לפי הצרכים האישיים שלהם ושל ילדיהם - מתוך הכרות והקשבה לצרכים אלו - כיצד לגדל אותם יחד. ואם בסיטואציה מסויימת שניהם נזקקים להיות עם הילדים אז הם צריכים לדאוג שזה יתאפשר.

ואל תגידו לי שאי אפשר. הכל אפשרי. אפשר תמיד לדאוג להסביר למעסיק למה אתה צריך להתעכב קצת בבוקר. נשים עושות זאת כל הזמן. הטירוף הזה שבו שוק העבודה אינו מכיר בצרכים של אבות להיות נוכחים בסיטואציות מסויימות שקשורות לילדים שלהם הוא טירוף שיכול להשתנות רק כאשר מספיק אבות יפסיקו לשתף עמו פעולה.

עכשיו תשאלו אותי מה התמריץ של אבות להתאגד לשינוי הזה? שהרי כל זמן שהשכר בין גברים ונשים לא שווה מדוע שגברים יתאמצו נכון? כל שעה שלכם שווה יותר מכל שעה שלנו ובגלל זה התשובה הלכאורה לגיטימית היא - תלכי את, תישארי את, תסתדרי את.

אז אני אגיד לכם למה. וכדאי שתקחו דקה לחשוב על זה. התשובה היא שהמשוואה שעה של אב לעומת שעה של אם, היא לא המשוואה הנכונה. המשוואה הנכונה היא שפיות הנפש של אבות לעומת שפיות הנפש של אמהות. במשוואה הזו יש שיוויון מוחלט. במשוואה הזו כל שעה שאני מתמודדת יותר עם כל הלחצים של ילדים ועבודה שווה לכל שעה של בן זוגי.

אם שאלתם למה כדאי לחתור להורות שיוויונית יותר שבה אבות דורשים ממעסיקיהם יותר זמן להיות עם ילדיהם תדעו שהתשובה טמונה באהבה. כן כן באהבה של גברים לילדים ולנשים שלהם. אמהות היום אינן יכולות לעמוד בעומס הרגשי והפיסי שיש עליהן. לרוב הן עושות הכל לבד. הן עובדות בשוק העבודה בשכר, חוזרות למשמרת שנייה עם הילדים ומטלות הבית וצריכות גם לדאוג לבריאות נפשן.

אמהות משלמות מחיר

שום עבודה בחוץ לא משתווה לגידול הילדים. גידול ילדים זו עבודה עם גמול ראוי ומספק לצדה (לפחות חלקנו יסכימו עם הנחה זו), אך היא גם העבודה שהכי מנטרלת אותנו מהעיסוק בעצמי שלנו ומעבירה אותנו לעיסוק כמעט טוטלי באחר. בגלל עובדה זו יש קושי רב להצליח לשמור על מאזן נפשי תקין לאורך זמן, כאשר כל הנטל הוא רק על אדם אחד- האם.

אמהות שצריכות לעשות הכל מהכל ולמצוא כל הזמן את המענים והתמרונים גם בעבודה וגם בהתנהלות מול הילדים משלמות על כך מחיר. לרוב זהו מחיר במצב רוחן הירוד, בעצבים המעורערים שלהן, שלא פעם יוצאים על הילדים, ובביקורת עצמית גבוהה שפוגעת בהן.

רק השבוע סיפרה לי אחת מהמטופלות שלי ש״הבת הבכורה שלי כבר מזמן לא בוכה בבדיקות, היא מבינה שהיא צריכה לעזור לי. הפכתי אותה לכלי העזר שלי ואני אמא נוראית״. וזה בדיוק העניין, הילדים משלמים מחיר, האמהות משלמות מחיר וגם האבות שרוב הזמן לא נמצאים ולא יודעים מה היה ואיך היה משלמים מחיר, מחיר רגשי גבוה.

נחזור לרגע לסיפור הדבילי שלי. אם הייתי צריכה להתמודד לבד עם שני הילדים (אלו הספציפיים שלי) עם בדיקת העיניים הזו לבד, עם הצרחות, ההחזקה על הכיסא, החלפת הקקי בתוך חדר צפוף וחנוק והסחת דעתם למשך כשעתיים, סביר להניח שהייתי מצליחה, אבל זה היה גובה ממני מחיר ובטח גם מהילדים.

כשבן זוגי הצטרף אליי הוא עשה זאת מאהבה לילדיו ומתוך הבנה שזה הפועל היוצא של ההורות שבה הוא בחר. כמו אבות רבים אחרים גם בן זוגי נקרע היום בין הצורך להתמודד עם הזהות האבהית שלו ובין הצורך להצדיק את היותו עומד בסטנדרטים המקובלים של ׳עובד אידיאלי׳.

אבל אם יותר ויותר גברים יתנגדו לאידיאולוגיה המשוגעת הזו, שגובה מהם מחיר, יש סיכוי שנצליח לשנות אותה. לבד, אנו הנשים, לא נצליח במאבק הזה - אנחנו חייבות אתכם ואתם חייבים לאהוב את הילדים שלכם ואותנו כל כך, בשביל להוביל שינוי מהותי.

______________________________________

מיכל איסט אלון היא יועצת זוגית ומשפחתית מתמחה בפרק ב׳, מנהלת פורום למשפחות מורכבות.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%a2-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%96%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94/feed/ 0
משמורת משותפת היא חופש לאמא http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%aa%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%a9-%d7%9c%d7%90%d7%9e%d7%90/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%aa%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%a9-%d7%9c%d7%90%d7%9e%d7%90/#comments Mon, 14 Jan 2013 12:22:56 +0000 http://saloona.co.il/?p=125795 כיועצת ל'משפחות מורכבות', היינו משפחות שבונות פרק ב' וג' בחיים, השאלה האם ילדים בגיל הרך יכולים לגור בשני בתים ולשהות חלק נרחב מהזמן במחיצת אביהם' פוגשת אותי לא מעט. כדי לעזור למשפחות מורכבות לבנות את חייהן מחדש בפרק ב׳, עלי לכוון אותם לעבר התמודדויות לא קלות מול הילדים, האירגון מחדש של חייהם, ומול עצמם בתפיסת הזהות החדשה שלהם.

אני מאמינה שעל ההורים הגרושים להיות מעורבים בחיי ילדיהם כמה שיותר וללמוד לשלב את פרק ב׳ בתוך המעורבות הזו. לצערי, המציאות מראה שלרוב אלו אבות, בשל חזקת הגיל הרך והחוקים הנהוגים כיום, שנמצאים פחות עם ילדיהם מפרק א', בין אם מבחירה ובין אם לאו, ויותר קל להם להיכנס לפרקי ב' ולהמשיך הלאה בחייהם.

לשמחתי, אני פוגשת יותר ויותר אבות המבינים שאם 'יפנו גב' להתמודדות עם הילדים מפרק א', הם לנצח יסחבו על גבם משקעים שיחלחלו גם לפרק ב' של חייהם.

לכן אני בעד ביטול חוק חזקת הגיל הרך ובדיקה מחודשת של התפיסה ההורית העומדת מאחוריו:

האב האימהי כבר כאן

בעיניי אבות אינם טובים פחות מאימהות ויש להם ערך מוסף והכרחי בחיי ילדיהם. הפסיכולוגיה מבחינה היום בין "אמהות" ו"אימהיות". הבחנה חשובה זו מדגישה ש'אימהיות' היא מכלול תכונות אנושיות כגון: היכולת להכיל, להקשיב, לגלות אמפטיה ובכלל להיות במודעות של 'נתינה לאחר'. מכלול תכונות זה נדרש להתפתחות תקינה של ילדים, ואני מוצאת שיש גברים שמלאים ב'אימהיות', בדיוק כשם שיש נשים שחסרות אותה.

הסטטיסטיקות מוכיחות, שנשים רבות אינן מתחתנות לאחר גירושין. לרוב זה קורה בגלל שאמהות הן משמורניות "בלעדיות" על הילדים. חלקן בוחרות "לוותר על זוגיות בשביל הילדים" וחלקן לא מצליחות להיכנס לקשרים בגלל שהן לא מצליחות לפנות לכך זמן. בפועל השנים עוברות, הילדים גדלים, והן נשארות לבד.

אחת הביקורות המושמעות ע"י המתנגדים לביטול החוק, ובראשם ארגוני הנשים, היא שבישראל הפטריאכלית, גברים יעשו שימוש לרעה בביטול החוק ויגרמו לנשים לוותר על רכוש במאבק הגירושין ולבסוף גם יפילו את האחריות לילדים על האמהות.

דעתי היא כי סביר להניח שבשלב הראשון לאחר ביטול חזקת הגיל הרך, סחיטות מעין אלו יקרו, כיוון שיהיו אבות שינצלו לרעה את ה"פירצה", אך לא לאורך זמן, כי ביטול החוק יאפשר בניית שפה חדשה ובניית נורמות חדשות שעיקרן הוא הורות משותפת.

כל זמן שהחוק והנורמה החברתית מניחים כי לאם צריכה להיות עדיפות ושהיא בעלת האחריות הבלעדית על הילדים, הרי שהם אינם מאפשרים לה כינון זהות בריאה כבר במהלך הנישואין (ואף לפני כן). זוהי תפישה שבלא מודע מכריחה נשים להאמין שהן "באופן טבעי" מתאימות יותר לגידול ילדים. בעיניי, זוהי פגיעה חמורה יותר מהפגיעה במצבן הכלכלי.

שינויים בזהות ההורית

שינוי הנורמות הקיימות לנורמות של אחריות הורית משותפת, יחלחל, ללא ספק, גם לתקופת הנישואין, כאשר המסר יהיה: אמהות לא חשובות יותר מאבות. אם נפסיק לחשוב כך, נגלה שגברים יודעים משהו על גידול ילדים, בדיוק כשם שנשים יודעות לא מעט על פרנסה. ואז נשים לא תהיינה חייבות לבנות את כל הזהות שלהן סביב אימהות, וגברים לא יבנו את זהותם רק כמפרנסים.

כשזו תהיה הנורמה, אמהות לא תרגשנה מאויימות כשהאבות שלצדן יהיו יותר מעורבים בגידול, וגברים לא יפחדו להיות מעורבים, כי הם לא יחששו לטעות. הם ירגישו ביטחון, מעצם הלגיטימיות החברתית.כאשר נצליח לכונן חשיבה כזו, סביר להניח שבעת גירושין, אב שטיפל בילדיו לא ימהר לברוח מאחריות ולא ישתמש בילדיו ככלי להתנגח בגרושתו. במקרי הקיצון, החוק והמשפט יגנו על כל הצדדים.

טענה נוספת שנשמעת רבות היא שקל לחשוב על הורות משותפת במעמד סוציואקונומי גבוה, אולם במשפחות מעוטות יכולת הגבר ינצל את כוחו בבית הדין הרבני עד תום.

את העמדה הזו הזדמן לי לסתור רק בשנתיים האחרונות, כאשר החלתי בפרוייקט התנדבות בייעוץ לאמהות המגיעות ממשפחות קשות יום. בכל המקרים מדובר באבות עם היסטוריה של פשיעה ומצב כלכלי קשה. אמהות אלו (חלקן גרושות חלקן היו רוצות להתגרש) וסיפורי החיים הלא פשוטים שלהן, הוכיחו לי שגם עבורן, ביטול חוק חזקת הגיל הרך יהווה דרך חדשה.

האמהות מגלות את עצמן מחדש

כשלימדתי נשים אלו שמגיע להן "לרצות יותר מהחיים", שמגיעה להן זוגיות ושהן כן יכולות לסמוך על האב, שללא קשר להיסטוריה שלו (כל זמן שהוא לא מכה או אונס את ילדיו), הוא ראוי מספיק כדי לבלות זמן איתם, גיליתי שהן מסוגלות לגלות את עצמן מחדש. כשהסברתי לאחת האימהות, שזה שהיא התגרשה לא ימנע את הדמיון של הבן לאביו, לא יגרום לילד להפסיק להתגעגע אליו ולהישמע כמותו, לקח לה זמן, אבל לבסוף היא הבינה. היא הבינה שגם אם היא תרחיק את אבי ילדיה אוקיינוסים מהם, זה לא יגרום לה שלווה, לא יאפשר לה רווחה כלכלית ולא יאפשר לה לבנות חיים חדשים.

מעבר לכך, היא ראתה שדווקא גישה חיובית תקדם אותה אל עתיד טוב יותר. היא הפסיקה לחכות למזונות ויצאה לעבוד בשכר גבוה יותר. היא פתחה פתח לקשר עם האב וגילתה שבזמן הזה היא יכולה למצוא זוגיות. היא הבינה שהאבא אולי פושע ודוגמא "לא מדהימה" לילדיה, אבל כאשר היא עצמה עצבנית, מרוטה, כועסת וממורמרת גם היא לא דוגמא ומופת עבורם.בנקודה זו היא יכלה להודות שהיא לא טובה יותר ולעיתים אף טובה פחות, ולכן יכלה ל'שחרר', בעיקר לעצמה.

והכסף? כשהיא לא נתנה לו לראות את הילדים, היא לא קיבלה את מה שרצתה ממנו. דווקא כשהבינה שאת הילדים הוא אוהב ובשבילם יהיה מוכן להשקיע, את הכסף שהוא השקיע בהם, היא הצליחה לחסוך.

לדעתי, יקרו גם שינויים נוספים. לדוגמא, שינוי בתפיסת ההורות יתכן ויביא לירידה באחוזי הגירושין, מפני שכל המודעות סביב מה מצופה מנשים ומה מצופה מגברים בתוך קשר תעלה למבחן מחדש.

עניין נוסף הוא שאבות יתחילו לקחת יותר אחריות בעת גירושין, מה שיגרום להם בהכרח למהר פחות לפרקי ב'. התקווה שלי היא שהם ישלבו את העתיד שלהם עם העבר שלהם, מבלי לנתק את עצמם מהילדים ובכך הם ימנעו סבל רב מהילדים, אבל בעיקר מעצמם ומהדחקת הרגשות שלהם.

ואחרון, אבל עבורי ראשון במעלה, נשים תוכלנה להסתכל על אימהותן קצת אחרת. לראות שעם הגישה הנכונה גם הגרוש יכול לעזור להן בהורות, והן יכולות להמשיך לפרק ב' בחייהן מבלי להתייסר על כך ומתוך מודעות שמותר להן ושמגיע להן.

זה לא תהליך שיקרה ביום אחד, אבל התודעה הפרטית בשלה לכך היום.

הכותבת הנה יועצת (M.A), מתמחה במשפחות מורכבות ומנהלת את הפורום ל'משפחות מורכבות' בפורטל המשפחה, פעילה בעמותת הורות משותפת= טובת הילד וחתומה על עצומת הנשים הקוראת לביטול חזקת הגיל הרך.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%aa%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%a9-%d7%9c%d7%90%d7%9e%d7%90/feed/ 0
כשילדים מקנאים http://saloona.co.il/blog/%d7%9b%d7%a9%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a7%d7%a0%d7%90%d7%95%d7%aa/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9b%d7%a9%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a7%d7%a0%d7%90%d7%95%d7%aa/#comments Sun, 18 Mar 2012 14:58:28 +0000 http://saloona.co.il/?p=78516 קנאה מתחילה בגיל צעיר. היא נמצאת אצל כולנו במידה שונה. היא קיימת גם אם לא נודה בה. גם אם לא נכיר בה. היא מה שנקרא: "טבעית". אך מה שטבעי לנו לא בהכרח טוב לנו. ההיפך, אני מוצאת בעבודתי, שבכל פעם שאנחנו משתנים ומתפתחים לטובה, זה רק מפני שאנחנו יוצאים כנגד "הטבע" שלנו.

אחד הדברים הבעייתיים בקנאה המתפתחת לאורך השנים ומלווה אותנו כאנשים מבוגרים, זה שהיא מעכבת אותנו ממסלול ההתפתחות האישי שלנו. קנאה גורמת לנו להיות עסוקים באחר ובמה שיש לאחר, במקום להיות עסוקים במה שיש לנו ובמה שאנחנו באמת רוצים וצריכים שיהיה לנו. אני פוגשת אנשים שרודפים אחרי חלומות לא שלהם, רק בגלל שהם מאמינים שלמישהו אחר יש משהו טוב יותר ממה שיש, או שיכול להיות להם.

אישית, אני מאמינה שכבני אדם, לכל אחד מאיתנו יש ייעוד. כל אחד מאיתנו נולד עם מתנות שיש רק לו, גם אם הוא עבר חיים שלמים מבלי להיות מודע להם. לצערי, בגלל שהרבה הורים לא מודעים לכך בעצמם, הם לא מצליחים להעביר לילדיהם את התחושה שהם מיוחדים ויחודיים ובמקום זה הם מכוונים אותם להסתכל במתנות שיש לילדים אחרים.

קנאה בקרב נשים: נקודת חולשה שמשתמשים בה כנגדנו

כאישה, סוגיית הקנאה היא אף יותר משמעותית מבחינתי, מפני שלאורך שנים, נשים חונכו על האמונה שחוץ מהמראה החיצוני, המבדיל אותן מאחת לשניה, מהותן אחת: להתחתן ולהביא ילדים לעולם. וכך שנים על גבי שנים, נשים לא חיפשו מספיק את הייחודיות שלהן בתוכן פנימה וכל דימויין העצמי נבנה בעיקר על נראותן החיצונית. יותר מידי שנים, נשים בכלל לא היו מודעות לייחודיות הנשמה שלהן, זו המבדילה אותן לא רק מנשים אחרות אלא גם מגברים, וכך התחרות שלהן האחת בשנייה, התעצמה למימדי אסון.

אחד הדברים שהכי מציקים לי היום בהקשר הזה של קנאה בקרב נשים, זה השימוש האכזרי שתעשיות היופי והמדיה התקשורתית עושים בה, כנגדן. התחרות, שמייצרת הקנאה, והתשוקה להיות כמו מישהי אחרת - שיהיה לנו מה שיש למישהי אחרת, להיראות כמו מישהי אחרת, היא שמצליחה לגרום לנו להאמין לפרסומות היופי למיניהן ולתכתיבים חברתיים בנוגע למה ש"נכון" וצריך להיות "טוב" עבורנו. הכוח העיקרי שיש לתעשיות היופי ולעולם הפרסום על נשים, הוא המידע שנשים, עדיין, מתחרות ומקנאות האחת בשנייה.

כשבנות רואות דוגמנית יפה ורזה במגזין יופי והן חושבות "אני רוצה להיראות בדיוק כמותה", זה מפני שהן לא מצליחות לחשוב: "זו אכן דוגמנית מאוד יפה ורזה ואיזה כיף לה שהיא בורכה במה שהיא בורכה, אבל לי יש את הברכות שאני קיבלתי ואני אוהבת את עצמי כמו שאני".

רק חישבו כמה מעט כוח היה לאותו דימוי שהוצג, אם מי שהסתכלה עליו, לא חשבה שאם תיראה בדיוק כך, היא תהיה שווה יותר. אם באמת נערות צעירות היו מצליחות לחשוב כך, היינו רואים שינוי דרסטי בעולם הדימויים הנשי. כאישה, אני יודעת שהעיסוק בחומר וביופי, יהיה לנצח אהבתן של נשים. ועדיין עיסוק זה, מבלי קנאה ותחרות בנשים אחרות, יביא לידי מגוון רחב יותר של דימויים נשיים. הסיבה שמצליחים למכור לנו היום דימוי אחד של יופי נשי, זה רק מפני שאנחנו לא נמצאות עדיין בעמדה מספקת של אהבה וקבלה עצמית. המשמעות היא שאנחנו פחות אוהבות את מי ומה שאנחנו ויותר עסוקות במי ומה של מישהי אחרת.

>> צפו בסרטון החשוב הזה, על איך תעשיית היופי שוטפת את מוחות בנותנו

הפתרון: חינוך ודוגמא

כדי להגיע למקום שבו נערה תצליח לחשוב ולהאמין במה שיש לה, מבלי לקנא, היא זקוקה כבר מגיל צעיר לדעת שהיא אכן בורכה. עלינו לעזור לבנותינו לגלות את הכישורים שלהן ואת החלומות שלהן ולתת להן את התחושה שהן מסוגלות. זהו התפקיד שלנו ,ההורים, לעזור להן לראות כמה הן בורכו ומדוע עליהן להכיר תודה על מה שיש להן. אלו ערכים, שאם יופנמו כראוי כבר בגילאים הצעירים, יפחיתו קנאה עתידית ועיסוק אובססיבי בנסיון להידמות למשהו שהן לא. צריך לזכור, שכהורים מחנכים, אין זה מספיק שנדקלם לילדינו ערכים אלו, מבלי שנצליח ליישם אותם. על ילדינו לדעת שאנחנו באמת מתכוונים למה שאנחנו אומרים.

כשהייתי ילדה אבי נהג לומר לי כל הזמן שהוא מאוד אוהב אותי. הוא גם נהג להסביר לי על חשיבותם של ערכים והיה מקריא לי המון דברי טעם וערך בעיקר מהתנ"ך. אבל בפועל הוא היה מתנהג כלפיי כמי שאף פעם לא מרוצה ממני וממה שהיה לי להציע לעולם. כך ומבלי כוונה רעה, אבי עזר לי לקנא. לחשוב שיש משהו שהוא אוהב ומעריך יותר ממני.

כילדה נטולת כלים שיעזרו לי, לא הצלחתי להפיק לבד מחשבה כמו: "אולי אבא שלי לא מצליח לאהוב את מה שיש בי, אבל אני אוהבת את עצמי". אלו מחשבות שרק בבגרותי, ולאחר שבזבזתי מספיק אנרגיה בנסיון להיות מישהי אחרת, יכולתי לייצר. אני אוהבת את אבי אהבת אמת וכבר שנים שאני לא מאשימה את הוריי בטעויות ההורות שלהם, אולם דבר אחד למדתי מהחוויה הזו והיא שכאמא, לעולם לא יספיק לילדיי לשמוע אותי אומרת, שאני אוהבת אותם, חושבת שהם מוצלחים, יפים ומיוחדים, אם אני לא אתנהג כמי שבאמת באמת, מאמינה בכך.

אם אני אדבר על ילדים אחרים, אשווה אותם לאחרים (כן, בעיקר אחים!) ואתן להם את התחושה שאני לא מרוצה מהתנהגותם, מהמראה שלהם, מהציונים שלהם, הם ירגישו שהם צריכים להיות מישהו אחר. אבל אם אנחנו נקדיש זמן לילדינו, נגלה אותם, את העולם הייחודי שלהם, את הכישורים והיכולות שלהם, את האהבות והחלומות שלהם, נטפח אותם, נאמין בהם ובמקביל ניתן להם דוגמא אישית, של קבלה עצמית ואהבה עצמית, נוכל לעזור להם לקנא הרבה פחות ואולי בכלל לא.

כמויות אדירות של אנרגיה מתבזבזות על תחרות וקנאת שווא, בעולם. מי שבאמת מצא כבר את מקומו בעולם הזה, בטוח יודע, שהוא לא באמת נזקק להיות מישהו אחר כדי להגיע לשם. ממילא היה כתוב לו על מקומו : "סוף סוף הגעת, המקום היה שמור רק לך!".

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9b%d7%a9%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a7%d7%a0%d7%90%d7%95%d7%aa/feed/ 0
שווה להציל את הנישואים? http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%9c%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%9c-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%99%d7%9d/ http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%9c%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%9c-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%99%d7%9d/#comments Tue, 15 Nov 2011 08:24:48 +0000 http://saloona.co.il/?p=58941 "חיי הנישואים שלי לא משהו", אמרה לי. "אני מאוהבת בגבר אחר ורוצה לעזוב. הבעיה שאני לא יודעת איך".
"אני אעזור לך באיך", עניתי, "אבל את תצטרכי להסביר לי בצורה יותר ברורה את הלמה"
.
התברר שהלמה כלל: חוסר תקשורת, חיי מין משמימים ורוטינת חיים שוחקת. הסיפור של רובנו לא? רק שהיא זכתה בגבר מהצד. מישהו שהאיר לה את העיניים וגרם לה להבין שהיא יכולה לרצות יותר מהחיים. לכאורה, הדרך אל גירושים ונישואים שניים היתה צריכה להיות קצרה מאין כמוה. אבל הסיפור הזה המשיך אחרת. החיים המקבילים שחייתה תקופה לא מבוטלת, גרמו לה להבין שהיא למעשה שתי נשים. אחת אמיצה, מפתה, עצמאית ועוצמתית; שניה מופנמת, ביישנית, רוטנת ומתוסכלת. לפתע שאלה: "למה אני לא יכולה להיות האישה העוצמתית עם בעלי? האם אני לא בוחרת בדרך הקלה? האם בנישואים שניים בתוך כל הקושי שייווצר לא אתכנס בעצמי ואהיה שוב האישה המתוסכלת?".

"מה קורה?" שאלתי אותה, "רצינו להתגרש לא?".
"יש לי משהו טוב בבית", ענתה, "אם הוא רק היה מצליח לראות כמוני שמותר לרצות יותר מהחיים, אם רק היינו מצליחים לדבר יותר, לא הייתי עוזבת. הבעיה מעולם לא היתה באהבה שלי אליו, היא היתה באהבה שלי את עצמי. ואת יודעת מה הכי נורא? שרק עכשיו אני מבינה שלא בעלי היה אשם בתסכול שלי. הוא מעולם לא הכיר את מי שאני באמת".
נשים חזקות שלא ידעו שהן כאלו במשך שנים ופתאום מגלות שהן מסוגלות להרבה יותר ממה שהאמינו, יכולות לטעות לפעמים ולחשוב שהכוח הפנימי שגילו בעצמן צריך לשנות להן את החיים מקצה לקצה. הן רוצות בעל אחר, חיים אחרים, עבודה אחרת והכל באותה מהירות שבה הן חוות את השינויים והתמורות במודעות שלהן עצמן. לפעמים הצורך להחליף את הכל הוא הכרחי ונכון, אך לפעמים כל מה שאישה צריכה לראות הוא שעתה, משהבינה כמה דברים על עצמה, ניתנה לה הזדמנות חשובה לקחת את כל הכוח והעוצמה של המודעות החיובית שלה ולחלוק אותה עם בן הזוג, שבניגוד אליה, לא עשה שינוי. זה יצריך מאמץ וגם הרבה רצון טוב וסבלנות, אבל אולי זה שווה: הרבה פעמים נדמה לנו שאם רק נחליף את השחקן - כל ההצגה תשתנה ולא תמיד כך הדבר. לרוב, אנחנו באותה הצגה עם שחקנים חדשים.

כששני אנשים מתחברים מאהבה, יש להם משימה לא פשוטה. עליהם לעזור אחד לשני להתפתח. כל המהות של מערכות יחסים משמעותה השפעה הדדית חיובית. אם אחד מבני הזוג הלך לטיפול/ ייעוץ/ אימון/סדנה להעצמה אישית וחזר עם כמה תובנות על עצמו, השלב הראשון יהיה להאמין שהוא מסוגל, אך רגע! יש שלב שני. השלב השני צריך להיות ניסיון להשפיע על בן הזוג.כאן המבחן הכי חשוב הוא לבדוק שבנוסף למחשבות כמו: ״אני מסוגלת ליותר״, ״מגיע לי יותר״; אני מתרגלת לחשוב: ״גם לו מגיע יותר״, ״גם הוא מסוגל לשנות״.

הפכים נמשכים? לא תמיד

רובנו הורגלנו לחשוב שאנחנו נמשכים למי ששונה מאיתנו אבל האמת היא שאנחנו מושכים אלינו את מי שדומה לנו, לפי חוק רוחני של ״דומה מושך דומה והפכים דוחים זה את זה״. במה דומה? במודעות הפנימית. באופן העמוק של החשיבה וההתנהלות של חיינו. הכוונה היא שמלכתחילה אנו נמצאים עם אדם הדומה לנו באופן ההתנהלות הזוגית, כך שאם לא התמודדנו עם האחריות שלנו לכשלון הזוגיות ורק האשמנו את הצד השני, קיים סיכוי גבוה שגם בפעם הבאה נמשוך אלינו מודעות זהה, רק עם אדם אחר.

האישה מתחילת הסיפור הבינה שהגבר האחר בחייה רק נראה, מריח ונשמע אחר, אבל היא גם הבינה, שברגע שהיחסים ביניהם יהפכו למחייבים היא תאלץ להתמודד עם אותם הקשיים שלא התמודדה מול בעלה. למשל: הקושי שלה להעלות נושאים כואבים לשיחה, להיות כנה, לפתח עצמאות ועוד. המצפון שלה, שהיא תוותר על בעלה- אב ילדיה, ותלך לפתור את בעיותיה בזוגיות חדשה, עזר לה לראות: "אם כבר לשנות, אז למה לא עם בעלי?". ממקום כזה היא השפיעה על בעלה להסתכל על עצמו ולהגיד: "גם אני חייב שינוי".

סיכום הדברים עד כה:

1. צריך לבדוק טוב אם יש עדיין ניצוץ אהבה - זה הבסיס. זיכרו שהכעסים ההיסטוריים מעיבים עליכם, ולכן כדי לבחון את הרגשות ביניכם אפשר להעזר באנשים לא שיפוטיים, שמכירים אתכם טוב ולא מדברים מהמקום האישי שלהם.

2. הכרחי (!) לעבור שינוי תודעתי. להאמין בעצמכן. אבל זו רק חצי הדרך - עליכן לבדוק אם אתן מסוגלות גם להאמין בבן הזוג.

3. כדאי לזכור שאלו תהליכים לא קצרים, ולעיתים כואבים, אבל גם גירושים כואבים. ההבדל הוא בסיפוק העצום מהידיעה שהצלחתן לשפר דבר שלא האמנתן שתצליחו.

ולפני שאתן שואלות "למה אנחנו צריכות להשקיע זמן ומאמץ לעזור לגברים?", או מפטירות: "שיבין לבד", "הוא בחיים לא ילך לטיפול", "הוא לא ישתנה" - תשובתי היא זו: אתן ממש לא חייבות. באמת. אם לא טוב ולא מצליחים לשנות אפשר לזוז הלאה. לפעמים יותר קל לשנות דפוסים במסגרת קשר חדש, בלי היסטוריה -  וזה בסדר. אחרי שבדקנו היטב את עצמנו האופציות שלנו ברורות: אפשר לקום וללכת ולהתמודד בקשר חדש ואפשר לנסות להשפיע לטובה על מה שכבר יש. בחירה!

אציין כמובן, שכתבתי עבור נשים, אבל זה תקף באותה מידה עבור גברים שמיהרו לעזוב אחרי שגילו משהו חדש על עצמם. הראשון שעושה את הצעד לשינוי עם עצמו, הוא גם זה שישפיע על הצד השני. תבדקו שוב. אם יש אהבה, אל תמהרו לעזוב אותה.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%9c%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%9c-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%99%d7%9d/feed/ 0
הילדים מבינים http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%9d/ http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%9d/#comments Mon, 17 Oct 2011 11:50:06 +0000 http://saloona.co.il/?p=55180 מדוע אנחנו מפחדים להיפתח מול ילדינו? החיים מתחילים להיות מורכבים בגיל מאוד צעיר. כשהבת של בעלי אומרת לבן שלנו הקטן, ה״חצי אח שלה״, כמו שלפעמים הן קוראות לו, שהיא לא רוצה שהוא יצטרף אליה, אל אחותה ואל האבא של כולם לנסיעה באוטו, הלב שלי נצבט. מעבר לקירות אני שומעת ומתעצבת, כשהקטן אומר ״אבל אני רוצה לבוא איתכם״. ״אנחנו הולכות לאמא שלנו״ הן אומרות לפעמים, והגדולה פונה אל אביה: ״ אבא אני לא רוצה שהוא יבוא״ ״למה?״, הוא שואל ,״סתם״, היא עונה ללא סיבה ברורה,״ פשוט לא בא לי״.

למודת נסיון אני מתנתקת מהרגש ומעבירה את עצמי במודע אל עבר מחוזות הרציונל. הרי אני יודעת שהיא צודקת. אני יודעת שהיא זקוקה לזמן הזה לבד עם אביה ואחותה. זמן יקר שהוא רק שלה. רק שלהם. בזמן הזה , אני יודעת, הן מרגישות שהן יכולות לשתף אותו ולדבר איתו על דברים שהן רוצות שרק הוא ישמע וזה כל כך טבעי ונכון. בזמן הזה הן רוצות תשומת לב מלאה, אולי עצירה בדרך לגלידה בלי תינוק מעצבן ומתבכיין.

סופרת בלב אחת שתיים ו.... הוא מופיע פניו מלאי דמעות: ״ אמא היא אמרה שהיא לא מרשה שאבוא איתם לבית שלהם, למה כאן זה לא הבית שלהם? מה, ואני לא גר איתם?״ עוטפת את גופו הקטן, אני מתחילה עם ההסברים, מנסה להעביר אותו למצב צבירה אחר אבל בתוך תוכי אני יודעת שהוא מתחיל להבין שבחיים יש צער ויש כאב.

ילדים למשפחות מורכבות חווים חוויות דומות לאלו של בני המון פעמים. הקושי המרכזי יושב על רגעי הניתוק, המעברים מבית לבית. הרבה פעמים אנו המבוגרים, עסוקים במחשבות של עצמנו, לא מודעים לשאלות ולתשובות שהילדים עצמם שואלים ולתשובות שהם מספקים לעצמם, כשאין מבוגר שיעשה להם סדר, בבלאגן הפנימי שלהם. שאלות ותשובות שלימים יהפכו לתפיסות עולם לא מדוייקות, פחדים וחורים בביטחון העצמי שלהם.

לחולל קסמים

כמבוגרים, יש לנו אפשרות לעזור לילדים שלנו. יש חשיבות עצומה לאפשרות לדבר בפתיחות על נושאים שאנו כהורים, מבוגרים ובעלי מודעות גבוהה יותר, מזהים כנושאים הגורמים מצוקות אצל הילדים.

היכולת לשוחח על הדברים, להעלות אותם למודע, לתרגם מצוקה למילים ומחשבות כמוסות לפחות סודיות מעצם העובדה שחלקנו אותם עם עוד אדם, יחוללו קסמים בנפשנו ונפשם של ילדינו. אנו נוטים לחשוב שהם לא מבינים, שהם צעירים מידי, אבל תהיו בטוחים שיש הרבה דברים שגם ילד בן שלוש יכול כבר להבין. הרבה פעמים כשאני מבררת עם הורים מדוע הם לא מצליחים לדבר עם ילדיהם בפתיחות על נושאים שהם מרגישים שהם נושאים רגישים שמציקים לילד, התגובה הראשונית של ההורים היא להגיד שהילד לא רוצה לדבר, ״הוא סגור״, ״הוא זז באי נוחות״, ״הוא בורח״.

אלו באמת תגובות של ילדים, אך גם ילד שזז באי נוחות יקשיב להורה, הוא יאזין לו בחצי אוזן וישתוקק לקבל את הביטחון שלו מדבריו של ההורה שלו. לא תמיד ההפנמה היא מיידית, אך ילדים זקוקים לדעת שההורים שלהם חושבים עליהם ומזהים את הפחדים הכי עמוקים שלהם.

כך למשל, כאשר אני מרגישה שבני הקטן זז באי נוחות כשאני שואלת אותו אם הוא מתגעגע לאחיות שלו ( לאחר שהוא משוטט בבית בין החפצים שלהן) אני לא נרתעת, אלא ממשיכה ואומרת, שאין לו מה לדאוג כי גם כשהן לא איתו הן חושבות עליו ואוהבות אותו. למרות שרוב הזמן הוא לא עונה לי, אני יודעת שהוא מבין אותי ואני יודעת שזה עושה לו טוב לראות שאני מזהה את הגעגוע שלו.

צריך לציין כמובן שאני מדברת כאן על החיים שלי, אך זה יהיה זה נכון לומר כי שיחות עם ילדים, כנות, פתיחות והסרת מחסומים טובים בהרבה סיטואציות רגישות ולאו דווקא דומות לאלו שלי.

צריך להודות שאנחנו מפחדים

חברה טובה, פנתה אליי, בשבוע שעבר וסיפרה לי שהיא חושבת שהבת שלה מאוד עצובה מאז ששתי חברותיה הטובות עזבו את חוג הריקוד שבו היו שלושתן. שאלתי אותה אם היא דיברה עם הילדה על כך. היא אמרה שלא, אבל שהיא בטוחה. בגלל ההכרות שלי את הילדה, אמרתי לה שאני דווקא חושבת שזה יכל לעשות לה מאוד טוב השינוי, ואולי אפילו היא שמחה יותר עכשיו, כי ניתנה לה הזדמנות להתבלט יותר בשיעורים. מחשבה כזו, שכלל לא עלתה על דעתה של חברתי, עזרה לה ״לאזור אומץ״ ולפנות אל הילדה לשיחה ״ יותר עמוקה״. הסתבר, שאכן הילדה מרגישה שסוף סוף רואים אותה יותר בשיעורי הריקוד ואילו הפנים העצובות שהיו לה בכל פעם שאמא שלה אספה אותה מהשיעורים, היוו אות הזדהות לצערה של האם בכלל, ולא של הילדה. הילדה זיהתה שאמה מצרה על השינוי וחששה להראות את שמחתה.

הסיבה שהרבה פעמים הורים לא מעוניינים להתמודד עם שיחות פתוחות עם ילדיהם, או לחילופין טוענים שאלו הילדים שלא רוצים לדבר, היא מפני שהם לא בטוחים כיצד זה ישפיע עליהם אם הדברים לא ילכו בדיוק כמו שהיו רוצים. אם הילד יבכה למשל, או שהבעיה תתגלה עמוקה יותר, או שיווצר ויכוח וכדומה. בנקודה הזו יש לי גם המלצה וגם טיפ. המלצתי היא שאם הסיבה שאתם לא פותחים נושאים ״ נפיצים״ בבית, היא רק כי אתם מפחדים מהתוצאות,אז תפסיקו לפחד.

נושאים ״ נפיצים״ אינם נעלמים, אלא רק מגדילים את נפחם וככל שהזמן עובר ״הבום״ יהיה רועש יותר. וטיפ: אם בכל זאת החלטתם לרמוס את הפחדים ולהתמודד, מתוך רצון לעזור לילדכם, תכינו את עצמכם טיפה לכך. תשבו רגע או שניים עם עצמכם ו ״ תכוונו

את המודעות״ תגידו לעצמכם: ״ אני אוהב/ת את הילד/ ה שלי, אני מרגיש/ ה שמשהו לא טוב קורה ואני רק רוצה לעזור. גם אם הדברים לא יסתדרו כמו שרציתי, עדיף לי לנסות״ צפו להפתעות. בהצלחה.

הורים לבת מתבגרת? אולי יעניינו אתכם הכתבות הבאות

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%9d/feed/ 0
איזה מין אחים אתם? http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%99%d7%96%d7%94-%d7%9e%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%aa%d7%9d/ http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%99%d7%96%d7%94-%d7%9e%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%aa%d7%9d/#comments Thu, 06 Oct 2011 12:09:44 +0000 http://saloona.co.il/?p=54253 בכל שנה אני נוהגת לסכם את השנה שחלפה לי. ממיינת את הדברים הטובים שקרו והפחות טובים, את ההתמודדויות שחוויתי, את ההצלחות והיכשלונות במישורים שונים של חיי.
..
כשהסתכלתי על כל הרשימה שכללה עניינים במישור הרגשי, במישור הרוחני ובמישור המעשי, הבחנתי שציינתי לעצמי עם כמה סימני ניקוד והדגשים, שבשנה החולפת שיפרתי את יחסיי עם אחותי הגדולה ( ויש להוסיף הבכורה) וליד השורה הזו הוספתי: ״ זה היה חשוב מאוד!!!״

לפני כשנה בתקופה הזו של החגים, פירסמתי כאן, רשומה שעסקה במשמעות שיש להעברה בין-דורית בחיינו, ולקושי לצאת לפעמים מתוך התפיסות והאמונות שאנו גדלים בתוכם, ולמצוא את האני האותנטי שלנו.

את הפוסט הזה אני מקדישה לקושי נוסף שיש לנו כבני אדם והוא להתנתק לעיתים גם מהמיקום שלנו בתוך המבנה המשפחתי ולראות את עצמנו מפעם לפעם, משוחררים מהתפקידים שאנו ממלאים בחיי המשפחה שלנו.


מה התפקיד המשפחתי שלכם?

גישות שונות, הן פסיכולוגיות והן רוחניות- פילוסופיות, מוצאות קשר בין המיקום של כל ילד בתוך התא המשפחתי, לאופן שבו הוא פועל בעולם. הטענה המרכזית לפי אבחון הזה, אומרת שכל ילד שמגיע לעולם תופס ( ויש האומרים בוחר) מיקום בתוך המשפחה שלו. ולפי מיקום זה הוא מפתח הסתכלות והתנהלות מסויימת בעולם. אני אביא כאן בקצרה ניתוח אחד של איש יקר, מורה הדרך שלי, בועז יפת, מומחה לרפואה סינית ומטפל בגישת הפילוסופיה והאסטרולוגיה הסינית. בועז מבחין כאן בין בנים לבנות ומתאר את האופן שבו הם חווים את העולם לפי מיקומם בתוך המבנה המשפחתי.
..

הבן הראשון - רעם

הוא המוביל בבנים וכפורץ הדרך הוא רואה את החיים כחלל פתוח אותו יש צורך להגדיר. הבן הבכור לוקח את חייו לפרקטיקה ועשייה ארצית "יש מאין" . הצורך להראות וליצור דרך הוא, וצורך קיומי, רוחני ופיסי.

הבן השני - מים

הבן השני לומד להבין שלא יוכל להוביל את דרכם ילדי הבית ולכן נמצא הוא בעמדת המתבונן. הוא מפתח כוח ויכולת פנימית, תוך כדי התבוננות בחיים. הוא פסיבי ועשוי להפוך אקטיבי בהקרנת כוחו, כדי להפוך ראשון .

הבן השלישי - רועה

הבן השלישי "מבין" (בצורה לא מודעת) את מרחקו מהובלת ילדי הבית לכן נדרש לפתח כזכר יאנג, כוח ייחודי, בעל יתרון יחסי על שני אחיו הגדולים. הבן השלישי מחובר לרוח וראשו בעננים. במקום בו אחיו הבכור מחבר את הרוח לעשייה יומיומית, הבן השלישי מתחבר למקור הרוח ומתמזג איתה.

בת ראשונה - רוח

הבת הראשונה היא המובילה מבין הבנות. כמו הבן הראשון גם היא מתפתחת אל האופק הפתוח תוך כדי נקיטת יוזמה והפיכת החיים לפעילות פרקטית יומיומית . דרך חיבור הרוח לחומר תהנה הבת הראשונה מהתפתחות אישית בחייה.

הבת השניה - אש

הבת השנייה ״המפיצה״, סופגת וקולטת את הדינמיקה המשפחתית בדרך מאוד אקטיבית ונדרשת לתת מענה משלה, להטביע חותמה בצורה חזקה עם נוכחות.

הבת השלישית - אגם

הבת השלישית נכנסת למבנה משפחתי בשל, כאשר לממלכת הילדים יש כבר מנהיג או מנהיגה, מתבונן או מפיצה. הבת השלישית היא רועה ומחוברת במהותה לרוח. הבת השלישית מקרינה את פנימיותה וסופגת כתמימה את העולם החיצוני, וזו היא מהותה.

מתוך האתר של ״ מרכז שנג״ בניהולו של בועז יפת.

מי אתם באמת?

בחזרה אליי. כאשר אנו גדלים במיקום מסויים בתוך המבנה המשפחתי אנו מפתחים את ההסתכלות שלנו גם על העולם, אך גם על האחים שלנו. כך למשל, בת בכורה תמיד רואה באחיה ואחיותיה כפורצת הדרך שלהם, המובילה שלהם ולכן היא לוקחת על עצמה אחריות רבה מאוד. כנ״ל לגבי אח בכור. גם אחות שנייה ממקמת את עצמה כמי שרגשית, יש לה תפקיד משמעותי בהזנת האחים והאחיות.

הבעיות מתחילות, כן תמיד יש בעיות, כאשר התפקידים שאנו מקבלים על עצמנו מתוקף המיקום שלנו במבנה המשפחתי, אינם מאפשרים לנו להשתחרר במקומות שאנחנו רוצים וצריכים להשתחרר.

אני בת שניה מתוך ארבעה ילדים. יש לי אחות בכורה ושני אחים, הצעירים ממני. הסיפור שלי ושל אחותי הוא סיפור קלאסי של בת בכורה ובת שניה שהגיחה לעולם כשנתיים אחריה. היא פרצה לעולם כמנהיגה, מובילה ויוצרת והאמינה שעליה לדאוג לי ולאחיי וגם להוריי, בכל מחיר גם אם זה אמר להקריב את עצמה עבור המשפחה. אני לעומתה, האמנתי שיש לי דרך משלי, ודאגה משלי, אך תמיד ראיתי בה מודל חיקוי ולקח לי זמן עד שיכולתי לראות את עצמי כמי שאני באמת. יותר מכך לקח לי זמן לעמוד מולה ולהראות לה שיש עוד דרכים לראות את העולם.

המיקום שלנו בתוך המבנה המשפחתי והתפקידים שמילאנו בתוך הבית בו גדלנו, מנעו מאיתנו שני דברים עיקריים. האחד להסתכל כל אחת על עצמה, מהמקום שבו היא רוצה להיות ולא מהמקום שבו היא רגילה להיות. השני הוא, שבגלל אותם ״הרגלי ילדות״ נמנע מאיתנו להסתכל אחת על השניה, לפני הכל, כאדם שאנחנו, ורק אחר כך כ״אחותי הקטנה״ או ״אחותי הגדולה״.

המבנים הללו והתפקידים שיש לנו בתוכם הם כל כך טבעיים וכל כך שכיחים, אך הרבה פעמים כדי להצליח לשפר את הקשרים שלנו עם האחים שלנו, עלינו להסתכל על עצמנו כמו מבחוץ ולשאול עצמנו מדוע אנו פועלים תמיד באוטומט?! המציאות מזמנת לנו הרבה סיטואציות בהן אנו יכולים לבחון את האוטומט שלנו ולנסות לפעול מידי פעם אחרת,  ״מחוץ לתפקיד״.

לצאת מהאוטומט

כך קרה שבשנה האחרונה ובשל נסיבות לא פשוטות, ניתנה לי ולאחותי הזדמנות פז להחליף תפקידים. היא היתה צריכה להישען על אחותה הקטנה ולקחת ממנה את כל העזרה שיכלה ואני יכולתי סוף סוף להעניק לאחותי הגדולה בחזרה מכל הטוב שיכולתי להעניק לה ולעשות את זה בביטחון מלא בדרך שלי. זה אולי נשמע פשוט, אך כדי להיות במקום שהגענו אליו נזקקנו שתינו לעשות הרבה מאמצים לשנות את האוטומט שלנו ולבחון למה כל כך קשה לנו להשתחרר. אך כמו שאני תמיד אומרת, עבודה קשה מביאה תוצאות והיום אני יכולה לומר בבטחון שהצלחנו לשנות משהו. הצלחנו ברגעים קטנים וחשובים לצאת מהמיקום הטבעי שלנו ולבחון צדדים חדשים באישיות של כל אחת מאיתנו.

הקשרים שיש לכל אדם עם אחיו ואחיותיו הם קשרים מכוננים ומשפיעים ביותר על התפתחות האישיות שלו. פעמים רבות השפעות אלו מייצרות עכבות ומכאובים בחיינו. אך צריך לזכור, אנחנו תמיד שילוב של השפעות מבפנים ומבחוץ. בהקשר של קשרי אחים המשמעות היא שיש לנו בחירה להגיד: ״הבעיה אצל אחי והוא צריך להשתנות כדי שמשהו ביחסינו ישתנה לטובה״ או בחירה להגיד: ״אני אשנה קודם בעצמי בתקווה שזה ישפיע גם על אחי/ אחותי לטובה״.

גמר חתימה טובה, שתהיה שנה שתמשיך את כל השינויים הטובים שכבר החלו לקרות כאן בארץ, ושיחררו אותנו, אפילו אם לרגעים ספורים, מהאוטומט שלנו.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%99%d7%96%d7%94-%d7%9e%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%aa%d7%9d/feed/ 0
למה אנחנו מוחים? http://saloona.co.il/blog/%d7%a6%d7%a2%d7%93%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%94-%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%aa%d7%99/ http://saloona.co.il/blog/%d7%a6%d7%a2%d7%93%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%94-%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%aa%d7%99/#comments Fri, 02 Sep 2011 11:47:55 +0000 http://saloona.co.il/?p=50086 דקה לפני שצעדת המיליון תצא לדרך, כדאי שלפחות מיליון איש ירגישו למה כדאי להם לצעוד.

את הטור הזה אני כבר רוצה לכתוב הרבה זמן. מאז שהכל החל. אבל חיכיתי כי רציתי לדייק את הרגשות שלי. רציתי לכתוב את הרגשות של כולנו.
זה כבר כמעט היה בחוץ אחרי הצעדות, הנאומים והטורים שכתבו אחרים.

זה היה יותר קרוב אחרי ארועים כמו המפגש של אייל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה עם האימהות החד-הוריות ואמירתו מנותקת המציאות שאין דבר כזה חד הוריות. זה רצה לפרוץ אחרי שעבר כל כך הרבה זמן ולא יצאה שום תגובה מנתניהו. ואז הגיעו עוד אירועים, הפרשה של מרגול והדיבור עליה, השפיטה, הביקורת, התקשורת. והשיא מבחינתי, הרמיזה לשיפוטיות של שרון גל בשאלת שהפנה לדפני ליף, על עברה הצבאי, בתוכנית ״ לילה כלכלי״ בערוץ 10.

אחרי זה כבר היה לי ברור מה אני רוצה לומר. הכל התחבר יחד. הבנתי למה, אני אישית מוחה. אני שבדיוק בימים אלו, עוברת דירה לבית שסוף סוף קנינו, מרגישה שאני חלק מהמחאה הזו בדיוק כמו החבר׳ה באוהלים.

כי אין שום קשר בין המשכורת שאני מרוויחה לבין השינוי שכולנו רוצים לראות כאן. וזה בדיוק העניין! אנחנו לא בוכים רק בגלל הבית, לא בוכים רק על הטיטולים או על העגלות או על השכר או על מחיר הקוטג׳ אנחנו קוראים לזה כך, כי אנחנו חושבים שאנחנו מרגישים את זה בנסיון היומיומי והשוחק, לשרוד; עם הכסף שלא מספיק לנו לכלום ובאי היכולת לקיים בית ומשפחה בכבוד.

אך האמת כפי שאני מבינה אותה היא שכולנו בצורה כזו או אחרת צורחים עכשיו כי נמאס לנו מאטימות רגשית!

הפנים האנושיים של המחאה

יש לי תחושה שאטימות רגשית מאוסה עלינו היום על כל צורותיה וגווניה. שאטימות רגשית היא הדבר שעליו אנו מוחים. עבורי, הסממן הכי גדול של האטימות הזאת היום היא ההתעלמות של ראש הממשלה מהמאהל של גלעד שליט ומאוהלים בכלל.

אסף לוי ממנהיגי המחאה. הפנים החדשים הם אכפתיים

די לנו מאנשים שלא מצליחים להביא ביחד עם כל הכישורים הפוליטיים שלהם גם ערך מוסף רגשי. יכולת להביע אמפתיה, הזדהות, סלחנות, ענווה, אהבה, שמחה וביטחון עצמי אמיתי. יכולות של התבוננות פנימית, מודעות, והקשבה אמיתית לאחר.

נמאס לנו מפרצופים ריקים, שחוקים, עייפים וחלשים שלא מצליחים להעביר לנו את התחושה שאנו בידיים טובות, מפני שכאשר אנו מסתכלים עליהם, אנו מרגישים שהם בקושי מסוגלים להחזיק את עצמם.

אין לי ספק, ששרון גל, לא הבין כלל על מה היתה המהומה בעקבות השאלה ״הלגיטימית״ שלו. אז זהו שזה בדיוק העניין. אם המחאה הזו היתה רק על שינוי חברתי שנוגע לשכר ולכסף אז אולי שאלתו היתה לגיטימית במדינה שבה שירות צבאי לצערי, עדיין נתפס כחלק מאותו סעיף בקוריקולום שמעיד על היכולת של אדם להיות מוביל מחאה כלכלית, כביכול.

אבל זה בדיוק העניין! אנו לא מחפשים רק פתרונות כלכליים אנו מחפשים פתרונות נפשיים! המחאה הזו היא כנגד כל אטימות רגשית באשר היא ושאלתו של גל, היתה אטומה לחלוטין כי היא סימנה את ליף כמי שאמורה לייצג משהו רציונלי, לוגי שמתחבר עם כל מה שכחברה הכרנו עד היום: צבא, תואר בכלכלה, וכישורים מנהיגותיים ספציפיים.

הסיבה שגפני ליף מצליחה לסחוף אותנו היא בדיוק בגלל שאין לה את כל זה, היא מבולבלת בעצמה ממה שקורה לה, היא לא מבינה בכלכלה והיא לא עשתה צבא. מי היה מאמין?!

להיות בצד הטוב

ליף וחבריה מייצגים את אי האטימות הרגשית וזה מה שסוחף את כולנו! ימין ושמאל, צעירים וזקנים, בעלי דירות ומחוסרי דירות, כולם אומרים די לנו! די לנו שמתעלמים מאיתנו, ששופטים אותנו על פי עברנו הצבאי, שלא רואים אותנו כמו שאנחנו, שמבקרים אותנו כל הזמן!

צעדת העגלות

אז נכון ששינוי חיצוני חייב להיות בדיאלוג עם שינוי פנימי. האחד משפיע על השני. העם אומר די לאטימות רגשית והעם צריך לגלות את זה גם מתוכו פנימה. אבל אחד לא צריך לחכות לשני, מפני שאחד כבר כאן.

דרישה לשינוי חיצוני נדרשת עכשיו. דרישה המגיעה מרוב של אנשים שהם לא אטומים, לא סגורים ומאוד איכפתיים. עלינו, כולנו לשתף פעולה כי אם נרצה או לא נרצה זה מתישהו יגיע אלינו ואז נצטרך לשאול את השאלות כל אחד את עצמו: אנחנו אטומים רגשית? אנחנו אגואיסטיים? לנו איכפת מהשכן? אנחנו שופטים אנשים לפי קורות החיים שלהם? אנחנו עסוקים בלהעביר ביקורת על אחרים או לאהוב אחרים כמו שהם?

גם אם כן וגם אם לא, עלינו לצעוד מחר ולדרוש שינוי כי אם יקרה משהו חיצוני זה בהכרח ישפיע עלינו לטובה. זה בהכרח יזיז אותנו מהמשבצת עליה אנו עומדים כל החיים, זה בהכרח יחזיר אותנו להאמין בעצמנו. בטוב שלנו.

למי שעדיין לא יודע למה הוא צריך לצעוד מחר (וגם אם לא פיסית אז לפחות רגשית) ולא משנה מה דעותיו הפוליטיות, מה עמדתו בענייני כלכלה וכמה הוא מרגיש חיבה לדפני ליף, אומר לו/ לה את זה: הצעידה מחר, כמוה ההזדהות עם האנשים שמובילים אותה, לנצח תזכיר לכם שאתם בצד הטוב, הנכון, הרואה, הרגיש. הצד שלא אטום רגשית לנעשה מסביבו, הצד הלא אגואיסטי.

יותר מכך זה יזכיר לכם לנצח שאתם אנשים גמישים, פתוחים, המסוגלים להתמודד עם שינויים ולא מפחדים. אנשים שאומרים: אנחנו לא חייבים לאהוב את כולם, להיות חברים של כולם ולהזדהות עם כל האמירות והשלטים, אבל דבר אחד אנו כן חייבים והוא להבחין בין מה שנכון ומה שלא נכון, בין טוב ובין רע בין צודק ולא צודק.

מתוך הבלוג של מיכל איסט אלון

צילומי אסף לוי, צעדת העגלות: ניב קלדרון
]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%a6%d7%a2%d7%93%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%94-%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%aa%d7%99/feed/ 0
גברים הם רק מראה http://saloona.co.il/blog/%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9d-%d7%a8%d7%a7-%d7%9e%d7%a8%d7%90%d7%94/ http://saloona.co.il/blog/%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9d-%d7%a8%d7%a7-%d7%9e%d7%a8%d7%90%d7%94/#comments Wed, 15 Jun 2011 09:08:28 +0000 http://saloona.co.il/?p=41535 תקציר: את הקלישאה על האישה היפה שמתחתנת עם הגבר העשיר, עושה ילדים, קונה כל היום תכשיטים ובסוף נזרקת לכלבים, כולנו מכירים. הפוסט מילה של עשירה לשעבר של גילי קצנלנבוגן, גרם לי לשאול למה לעזאזל אנחנו מחכות כל כך הרבה שנים כדי להתעורר? מתי נבין שזה אף פעם לא עוזר להאשים ושאנחנו חייבות לקחת אחריות על כל הבחירות שלנו וגם על אלו שנדמה לנו שבחרנו אבל האמת היא שרק ויתרנו?!

המשמעות האמיתית של כסף

אתחיל דווקא במה שניראת לי הטעות הגדולה ביותר בהבנה שלנו - משמעות הכסף בחיינו. כסף הוא לא שם קוד למשהו רע. כסף מסמל עבורנו הצלחה ופוטנציה. נשים רבות מעדיפות גברים עשירים לא כי הם מעוניינות בכסף עצמו, אלא כי כסף מסמל עבורן את כוחו של הגבר - את הפוטנציה שלו וההצלחה שלו. אבל צריך לזכור, כסף אף פעם לא יכול להיות מטרה הוא רק יכול להיות אמצעי.

..

כסף יכול וצריך לשמש אותנו בעיקר לגדילה ולהתפתחות. צריך להתייחס אליו כאילו הוא ניתן לנו בהשאלה כל הזמן, כדי שנעשה איתו את הדברים הנכונים, ולהאמין שהוא יילקח מאיתנו מתישהו אם לא נשתמש בו בחכמה.
….

אם נדע להשתמש בו נכון הוא יכול לעזור לנו המון. אך מה קורה כאשר אישה צעירה ויפה שעדיין לא מכירה מספיק בחוזקותיה ויכולותיה, מתחתנת עם גבר עשיר ? היא נהפכת לחסרת ביטחון. היא מאמינה שתפקידה להחזיר לבעל על הכסף שהוא מביא הביתה, בכך שהיא תתמסר לרצונותיו ולגידול הילדים. במהרה היא מבינה שהיא לא אוהבת את עצמה ככה. היא כועסת, היא מבזבזת יותר. לכאורה זה כעס על כך שמישהו שולט בה, מנהל אותה ומחליט עבורה, כמה עליה לבזבז, איך ומתי.

אבל האמת היא שזהו בעיקר כעס עצמי על כך שהיא לא מסוגלת בעצמה ולא מרגישה שווה. הרי חישבו על כך רגע. מה היתה המסקנה של אותה אישה בסיפור של גילי קצנלנבוגן מתחת לכל הפרטים המסווים? המסקנה היתה "אני מסוגלת לרצות יותר מהחיים", "אני יכולה יותר", "אני מאמינה בעצמי". כנראה שכן ועדיף היה אם היית מגיעה למסקנות האלה עשור או שניים לפני.

מה עושים כדי לשנות?

ראשית לא מחכים עד לגיל ארבעים או חמישים ולגדילת הילדים. זה נכון שאף פעם לא מאוחר, אבל אם מתעוררים מוקדם, אפשר להרוויח עוד כמה שנים יותר מאושרות. עדיף לעשות שינוי כבר ברגעים הראשונים כשנהיה לנו רע. כשאנחנו עונדות את היהלומים, נוסעות בג׳יפ הענק ומרגישות שאין לנו סיפוק אמיתי מכך. כשעוד שמלה תלויה בארון ומחכה לעוד אירוע לא משמעותי כדי להילבש.


השלב הבא הוא להתחיל לדבר עם עצמנו ועם אנשים שיכולים להבין אותנו. להגיד לעצמנו שאנחנו לא מסתפקות בעושר הרגעי ומחפשות דרכים אמיתיות יותר למלא את עצמנו. ברגע שרק נאמין שמגיע לנו יותר, האפשרויות יפתחו.

אל תאשימו את הגברים הם רק המראה שלנו. כשגבר אומר לך "עזבי אותך מקריירה", אל תחכי שעשרים שנה יעברו כדי להגיד שהוא אשם במצבך היום. תגידי לעצמך שהוא רק המראה שמשקפת כמה קשה לך לעשות דברים בלי אישור של הסביבה. או: הוא רק הטריגר שמסמל דווקא את החשיבות שיש עבורי לממש עוד פוטנציאל חבוי שלי״.

..

תאמינו לי, אם בשנות השלושים שלכן הגבר שלכן יעזוב אתכן כי עמדתן על שלכן והלכתן ללמוד או לעבוד, זה סימן שהוא מלכתחילה לא היה עבורכן. הניחוש שלי הוא, שאם לא תוותרו לנוחות שלכן ותעמדו על שלכן, לא רק שהוא לא יעזוב אתכן הוא גם יעריך אתכן יותר. בנוסף, כשאנו מתחילות בהליך של שינוי עצמי פתאום אנחנו רואות שאולי לא חובה להתגרש, אולי אם נרגיש יותר טוב עם עצמנו זה כבר ישפיע לטובה על הכל.


לגדל ריקנות

אנחנו לא יכולות לצפות שמשהו טוב יקרה לנו אם אנחנו כל היום עסוקות בדימוי העצמי שלנו, בתכשיטים שאנו עונדות ובבגדים שאנו לובשות. אם כל היום אנחנו מבזבזות ולא מתאמצות לשנות זאת, אל לנו להתלונן אם יום בהיר אחד הריקנות הזו תגרום לרצון בשינוי דרסטי.

אך למה לשנות בצורה דרסטית, בגיל מאוחר כשהריקנות מציפה ולא כשהריקנות רק מתחילה לחלחל? אין בעיה לרצות להיות יפות לקנות בגדים ולהתקשט בתכשיטים, אך צריך לסמן את הגבול. עבור כל אחת הגבול הוא הרגע שבו היא מרגישה רע אחרי הקנייה. אם הרגשת שדי לך מזה, אל תחכי שהשנים יעברו ואל תחכי לגירושין. נסי כבר בהתחלה למצוא את הדרך לשינוי. יש הרבה דברים שכסף יכול לתת מעבר לחומר. לימודים, פעולות התנדבות, טיפול נפשי כלשהו והרבה דברים אחרים יכולים לתת סיפוק טוב יותר, מעוד שמלה של גוצ'י בארון.

..

מצאי את הדרך הרוחנית יותר. זו שממלאת את הנשמה. כשתמצאי אותה כל האנשים סביבך ירגישו בשינוי וזה ישפיע על כולם לטובה. פתאום תוכלי להשפיע על חברותייך העשירות, שגם הן כמוך זקוקות לאותו שינוי בחייהן ולא יודעות כיצד להשיגו. כנשים עלינו לזכור שברגע שאנו לא יודעות להבחין בין מה שבאמת עושה לנו טוב למה שעושה לנו רע, או בקיצור כשאנו אבודות, כל המשפחה שלנו אבודה.
..

מה את מביאה לקשר..

וכמה מילים על הסכמי ממון. אל תפחדי מהם! אישה שמגיעה ללא רכוש לנישואין ומתחתנת עם גבר בעל רכוש וממון, צריכה תמיד תמיד לזכור מה היא מביאה לקשר. את מה שהיא מביאה אולי לא ניתן לכמת בכסף, אבל אם היא לא תשכח לעולם את ערכה הייחודי, מצב העניינים יכול להשתנות לטובתה גם אם תחתום על הסכם.

...

המלצה שלי היא לא לפחד מההסכם, אבל לוודא שהוא גם לטובתך. אם את לא בטוחה יש עורכי דין שיעשו זאת עבורך. הבעיה במקרים הללו היא שנשים שלא מביאות רכוש וכסף ליחסים, נכנסות כבר בתחילת הקשר עם החתימה על ההסכם, למקום רגיש וחסר ביטחון הן לא מאמינות שההסכם יכול להיות גם לטובתן, כי הן לא רואות עצמן שוות לגבר מבחינת הפוטנציה.

הן טועות בענק! הן ממש שוות! ( מפחדות? לכו להתייעץ עם עו״ד מטעמכן לפני החתימה ) אך זיכרו, עליכן לשנות את חוסר הביטחון שלכן בעצמכן אף אחד לא ייעשה זאת עבורכן. הרבה פעמים הבזבוז אחר כך, הוא הפיצוי על תחושת החסר הזו.
..

במקום לכעוס על בן  הזוג העשיר תתעשרו בעצמכן! איך? קודם כל ע״י ניקוי הפחדים. הבטחה שלי, שכאשר תחיו ללא פחד אתן כבר עשירות! מצאו את הדרך לשם.

...

לבלוג של מיכל איסט-אלון

צילומים: Thinkstock
]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9d-%d7%a8%d7%a7-%d7%9e%d7%a8%d7%90%d7%94/feed/ 0