סלונה » שיר ביליה http://saloona.co.il סלונה Mon, 03 Aug 2020 13:23:54 +0000 he-IL hourly 1 http://wordpress.org/?v=3.8 הכל מתחיל מבפנים: מרק שורשים http://saloona.co.il/blog/ourtablesoup/ http://saloona.co.il/blog/ourtablesoup/#comments Tue, 08 Jan 2019 13:31:54 +0000 http://saloona.co.il/?p=447433

קיבלתי טקסט מבן זוגי שראה איזה פוסט בפייסבוק של אבא של החבר הטוב שלנו, האבא כתב את כל הפוסט על הבת שלו, שהיא בערך בגיל שלי, הפוסט נפתח ככה ״אני חושב על הבת שלי, איזה ילדה אמיצה. חזרה עכשיו מחודש בהודו, עשתה טיול עם הילדים ואחרי כל כך הרבה שנים של עבודה קבועה החליטה לעשות שינוי ולהתחיל דרך חדשה". לאורך כל הטקסט הייתה כל כך הרבה תמיכה אהבה הערכה וגאווה כלפי הבת.

משהו בטקסט גרם לי לבכות, הרגשתי שגם אני רוצה, כמו ילדה הרמתי טלפון לאבא שלי לשאול אותו אם הוא גאה בי.

לא הייתה תשובה בבית וגם לא בטלפון של אבא.

אחרי שעתיים בדרכים האין סופיות של עיר המלאכים אני ילדה גדולה שמחזיקה את ההגה בידי, עם ארבעה ילדים שאני גאה בכל אחד ואחת מהם, מתקשר אלי אבא חזרה, בלי "מה העניינים?" בלי אקספוזיציות, רק שאלה אחת ״תגיד לי, אתה גאה בבת שלך?״

ואיך ששאלתי את השאלה הרגשתי קטנטנה. הגוף התכווץ.

השאלה הביכה אותי, ואם אותי כנראה גם את אבא. כשאני מובכת אני מתביישת, אני חושבת אולי עשיתי טעות ומה הוא יגיד לי? במיוחד בדור שלו שגם ככה קשה לבטא רגשות ומילים.

הביטוי שלו זה לקנות לילדים שלי נעלי התעמלות, לשלוח כסף, לתקן את האוטו, לבנות לנו חדר נוסף, זה לעשות דברים פרקטיים, לרווחת חיי, לא מילים. מילים זה דיבורי אויר כמו שהוא קורא להם, אין על מה להישען.

אז אבא ענה ״או. את והשטויות שלך״ וככה הקל על שנינו.

אבל למה עדיין אני, אנחנו צריכים אישורים?

כמה פעמים אנחנו אומרים "נראה מה יהיה" מחכים לתשובה שתבוא, לא בטוחים שעשינו את ההחלטה הנכונה? אנחנו נותנים לחוץ להחליט, הכמיהה האמתית היא שהתשובה תבוא מבפנים, אני יודעת את הגבולות שלי כשאני יודעת את התשובה.

השינוי התודעתי לאישור הפנימי, הוא לא "נחכה נראה מה יהיה" או ניתן לרוח הדברים להחליט, השינוי הוא: מה אני רוצה לראות?

אם יש כל מיני קולות פנימיים של חוסר, בדרך כלל אנחנו מתרגמים את זה כנגד השני.

לכל אחד יש מסע פנימי. אבל את הקול הפנימי הזה אני לא יכולה להפיל על האחר. הקול הפנימי הזה חייב לבוא ממני אחרת החיים די חשוכים.

יש דברים שאנחנו לא יודעים בכלל שיכולים לקרות, למקום הזה תמיד צריך לתת מקום.

משהו יכול להיוולד ואני אפילו לא יודעת עליו. גם אהבה עצמית, שזה הכי חשוב.

בזוגיות, הרבה שנים הלכתי עם המחשבה "למה הוא ככה?" "בחיים הוא לא ישתנה, מה אני עושה שם?"

אנחנו לא מאמינים שיכול לקרות משהו אצלנו שלא נעשה כבר, שדברים באמת יכולים להשתנות, ויש תאים שבכלל עדיין לא נפתחו.

כשמתחילים להסתכל על החיים מהמבט הזה, הכל נהיה מעניין, יכולים לקרות לנו הרבה מאוד דברים שלא קשורים בכלל לאופציה. אלו המשקפיים שצריך להתחיל להרכיב ולהרחיב.

ההפך של זה, זה חוסר אהבה עצמית, אני לא מסוגלת, אני קטנה ומסכנה ותקועה, אני לא יודעת מה לבחור, ומה יהיה.

ואם אני כזאת, גם את כזאת, ואתה כזה ואתם כולכם כאלה. ואיזה משקפיים כהות.

כשאתה מבין מי אתה, ומקבל את כל הרמות שלך, אז אם אתה מקבל את שלך, אני מקבלת גם את שלו שלה ושלהם.

ובאותו היום שקיבלתי את הטקסט של האבא הגאה, הייתי זקוקה וביקשתי, והתביישתי, הבנתי שיש לי מה ללמוד על אהבה לעצמי, ואז לא צריך אישור מאף אחד, רק עידוד.

ואת אבא שלי אני הכי אוהבת, כי בסופו של יום האישור שלו לאושר נמצא בעיקר בנתינה.

אצלנו במחלקת עידוד עושים מרק שורשים כי הכל מתחיל בראש.

מרק שורשים של שיר ביליה

מרק שורשים

האדם הוא צמח הפוך, הראש משול לשורש ולכן, כדי שהראש שלנו יעבוד טוב, אנחנו צריכים להאכיל את עצמנו בשורשים. הכורכום במרק משמש לא רק כתבלין, אלא גם כאנטי אינפלמטורי (דלקתי) הוא חייב לבוא עם פלפל שחור כדי לפעול.

מאוד אוהבת את המרק הזה בעיקר ביום חורף או בימים שצריך קצת ריכוז.

המרכיבים
 ¼ כוס שמן זית
9 כוסות מים
1 בצל
1 כרישה
1 שורש סלרי
1 שורש פטרוזיליה
3 גבעולי סלרי יחד עם העלים.
1 בטטה
2 קישואים
1 גזר
צרור שמיר קצוץ
כף עלי טימין טרי (אם אין טרי כפית טימין יבש)
¾ כפית כורכום
רבע אגוז מוסקט מגורד
3 כפיות מלח (או לפי הטעם)
פלפל שחור
חתיכת חמאה, בערך חצי כף

הגשה לכל מנה
כף שמנת חמוצה
כף עירית קצוצה
שמן זית
פלפל שחור
פרוסת טוסט לפינוק

הכנה
לקצוץ את הבצל הסלרי עם העלים והכרישה, להכניס לסיר עם שמן הזית, לתת להם 4 דקות להתערבב זה בזה.
לקחת את כל הירקות ולגרד אותם במגרדת בצד העבה, זה נראה מלא עבודה אבל זה צ׳יק צ׳ק. להוסיף לבצל לסלרי ולכרישה, לערבב את כל הירקות כמה דקות, להוסיף את המים וכל התבלינים, לתת לזה להתבשל בתוך עצמו על אש בנונית גבוהה במשך 45 דקות. בסוף להוסיף את החמאה לערבב.

להגיש עם השמנת, העירית, שמן זית, פלפל שחור גרוס טרי וטוסט

בתיאבון!

]]>
http://saloona.co.il/blog/ourtablesoup/feed/ 0
השולחן שלנו והסלט המשפחתי שלנו http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%9c%d7%97%d7%9f-%d7%a9%d7%9c%d7%a0%d7%95-%d7%95%d7%94%d7%a1%d7%9c%d7%98-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%99-%d7%a9%d7%9c%d7%a0%d7%95/ http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%9c%d7%97%d7%9f-%d7%a9%d7%9c%d7%a0%d7%95-%d7%95%d7%94%d7%a1%d7%9c%d7%98-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%99-%d7%a9%d7%9c%d7%a0%d7%95/#comments Tue, 08 Jan 2019 13:26:15 +0000 http://saloona.co.il/?p=447415

זה לא קורה כל יום, אבל רצוי שיקרה לפחות פעמיים בשבוע, זאת חוויה צבעונית שמחה ומחברת, ולפעמים, רק לפעמים, גם מפרידה.

אני, כהורה, מרגישה שזו לא רק ההנאה שלי, להזין, לחזק, להזרים אהבה. זו גם אחריות מהותית, לדאוג לרגעים ששם כולם מתחברים, מסביב לשולחן. שם נרקם לו הזיכרון, ושם כולנו לומדים לתקשר להקשיב ולדבר.

כשהילדים קטנים, הארוחות מתקיימות באופן קבוע כמעט תמיד, יש סדר.

מגיל 12 פלוס מינוס המערך משתנה, אנחנו ההורים צריכים לקחת את זה כמשימה מודעת שיש חשיבות מהותית ליצור את הזמן הזה, סביב השולחן.

כל אחד זוכר את שולחן האוכל שלו מהילדות, אצל ההורים שלי היה שולחן פורמייקה עם ריבועים אפור לבן במטבח, עליו התיישבנו עם פיג'מה אחרי מקלחת לארוחת הערב, בשיטת מקלחת, אוכל, צחצוח, פיפי ולישון.

שולחן של פעם (שיר ביליה)

היה לנו עוד שולחן, שישב בפינת האוכל בסלון, לידו ישבנו רק כשהגיעו אורחים.

אצלנו בבית מאז ומתמיד יש רק שולחן אחד, אין בחירה, יש את שולחן האוכל.

עליו עושים הכל, אוכלים, שותים, גוזרים, שיעורי בית, תפירה, גיהוץ, משחקי קופסה, ניגונים, הכל.

אני כל הזמן זוכרת אותו, את השולחן. באה אליו בשקט בשקט, ואומרת לו ״ אתה הגיבור המרכזי״ עליך הכל קורה, אני מניחה עליו פמוט מעץ עם נר לבן, ואגרטל מקרמיקה עם פרחים, שהכינה מספר 2.

נותנת לו את כבודו בהוד והדר.

חיים שלמים שאנשים יושבים סביב השולחן, משוחחים מסתכלים בעיניים, מדברים שותקים, צוחקים רבים מתאהבים, סוגרים עסקאות, גדלים מתפתחים, טעים להם טפל להם, קשה להם, קל להם.

לכל אחד יש צלחת אישית משלו, עליה נבחר מה לשים, איך לשים, האם מעט? האם הרבה? נערבב את האוכל? נשים מופרד אחד ליד השני? נוסיף מלח, נרצה כוס מים ליד, לא נרצה. כל אחד והאופי שלו, אחד אוכל עם הראש קרוב לצלחת, אחד עם הראש רחוק מהצלחת.

יש צורת הגשה שעוזרת להתפתחות האינדיבידואל, והבנת תהליך שיתוף בתוך המשפחה, בכלל כל מה שקורה בבית זה המיקרוקוסמוס שלנו לעולם בחוץ. נתקשר בבית, נתקשר בחוץ, נקשיב בבית, נקשיב בחוץ.

לצורת ההגשה בצלחת מרכזית יש ערך התפתחותי, נניח מנות קטנות או גדולות במרכז השולחן וכל אחד יוכל לבחור מה ואיך טוב לו ונעים לו בצלחת האישית שלו.

הצלחת המרכזית היא לחלוקה, היא של כולנו, היא קהילתית, פעם לא מזמן, לפני 200 שנה לערך, לא היה אינדיבידואל, לא אמרנו "אוי קשה לי, נמאס לי, בא לי, לא בא לי", היינו כולנו כוח עבודה והישרדות, כולם אכלו מאותה הצלחת, שבת אחים גם יחד.

עם השנים, התחלתנו לרצות צלחת אישית משלנו, לאט לאט התפתח לו האני ומי אני?

לפעמים אני מגישה רק צלחת מרכזית אחת, ועדיין אדע של מי כל צלחת.

סביב השולחן נוצרת התחברות של זמן הווה, אם אנחנו רוצים ליצור שיחה מחברת לא נשאל שאלות, איך היה היום בבית ספר? עם מי שיחקת? אלא נשתף מעצמנו, ואז באופן טבעי ההתעניינות תוביל לשיתוף ושיחה גם מהצד השני. עכשיו כולנו ביחד לומדים להקשיב ולדבר בגובה העיניים.

לפי מחקר שנערך באוניברסיטת קולומביה, הארוחות המשותפות מורידות את רמת ההתמכרויות לסמים, אלכוהול ולכל דבר שהוא תחליף לאהבה ומחזקות את הביטחון העצמי (כמובן בלי מכשירים אלקטרונים)

יש שני חוקים חשובים אצלנו בבית, שמי שמבשל לא מתלונן, ורוצה ברצון מלא לתת מפרי יצירתו, והכלל השני האחרים דואגים לפנות לשטוף ולהשאיר נקי, אלא אם כן, בא לי לפנק עד הסוף.

הסלט המשפחתי של שיר ביליה

הסלט שלנו

 2 צרורות קייל ירוק
10 עלי לבבות חסה
5 צנוניות חתוך דק
1 פלפל אדום קוביות קטנות
2 כפות נענע קצוצה
1 תפוח (פינק ליידי רצוי)
½ שומר חתוך דק דק לאורך

לרוטב
חצי בצל סגול קצוץ קטן
רבע כוס בלסמי
רבע כוס שמן זית
מיץ מחצי לימון
חצי שן שום כתושה
כף מייפל
חצי כפית מלח
פלפל שחור גרוס טרי

קרוטונים וצנוברים
12 פרוסות מבאגט ברוחב של 4 מ"מ
¼ כוס שמן זית
⅓ כוס צנוברים

להפריד את עלי הקייל מהגבעול, ללחוץ את כל העלים ביחד חזק ביד ולהתחיל לקצוץ רצועות דקות דקות, הפלפל האדום לקוביות קטנות, הצנוניות לאורך דק דק, לקצוץ את עלי הנענע בלי הגיבעול, שומר לחתוך לאורך פרוסות דקות, תפוח קוביות צרות, להפריד את עלי החסה, לשבור את הגדולים מבניהם ביד, ולשים הכל בקערה גדולה.

רוטב-בצנצנת קטנה, לשים את הבלסמי שמן זית מיץ לימון והמייפל, לכתוש את חצי שן השום פנימה, להוסיף מלח פלפל, לקצוץ קטן קטן את חצי הבצל הסגול, להכניס אותו פנימה לשים בצד לפחות 5 דקות (שלבצל ירד הטעם החזק).

לחמם את התנור 180 מעלות, להניח על תבנית נייר אפיה, להבריש את פרוסות הבאגט בשמן זית. להכניס לתנור 8-10 דקות, לשים בצד להתקרר, (להשאיר את התנור חם לצנוברים).

לפזר את הצנוברים על נייר אפיה להכניס לתנור עד שישחימו. לשים בצד להתקרר.

לערבב את כל הירקות להוסיף את הרוטב הצנוברים והקרוטונים לערבב ולהגיש. כמו ארוחה שלמה.

בתאבון!

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%9c%d7%97%d7%9f-%d7%a9%d7%9c%d7%a0%d7%95-%d7%95%d7%94%d7%a1%d7%9c%d7%98-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%99-%d7%a9%d7%9c%d7%a0%d7%95/feed/ 0
טיפול בבישול http://saloona.co.il/blog/%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%9c/ http://saloona.co.il/blog/%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%9c/#comments Wed, 19 Sep 2012 08:41:02 +0000 http://saloona.co.il/?p=107427 אמא שלי אמרה לי פעם 'בנאדם מוצלח במקום אחד יהיה מוצלח במקום אחר'. ואני חשבתי האם אני מספיק? האם העתיד וורוד? הרי אמא שלי יודעת. ואם לא אני - מה עם האלון?

אחרי מחשבה שבאה משיעור יהדות על הציטוט של רבי נחמן אמר 'אדם צריך לצמצם עצמו כדי לגלות עולמו, גם כשאלוהים ברא את העולם הוא היה מחוצה לו', יום אחד בביתי שברמת חן הרגשתי שמשהו סגור אין תנועה יש תקיעות. השתמשתי בזמנו במושג של שערי שמיים סוגרים עלינו.

למזלי הייתי מחוברת לתחושה, גם אם לא הבנתי או ידעתי להסביר אותה, הלכתי אחרי הרגש ואז הצמצם נפתח לו; פעם נתקעתי בלי דלק לקחתי מיכל דלק וצינור ונתתי לו שאיפה ואז החלה הזרימה מהג'ריקן לתוך טנק הדלק. צריך את השאיפה הזאת את ההתחלה של התנועה של הקפיצה. אם אשב ואחכה ואחפש בכפיה - ככה הכל יחזור אלי, ברצון לדחות אותי, להרגיש שאני עול ואז גלגל שלם מצטרף למעגל של חוסר אמון, ביטחון ותקווה.

בקיצור אותה מחשבה של לצאת מהעולם שלי ושלנו החלה לעבור לדיבור, סיפרתי לשכנים שאנחנו רוצים לצאת לשנתיים ,סיפרתי לחברים לאנשים, אבל לא באמת הייתי סגורה, לא באמת היה ברור שזה יקרה. בשנים האחרונות התחלתי להוציא מילים, מחשבות ורעיונות החוצה, ואז הדברים שבאמת צריכים לקרות קורים. כמו שאמר לי פעם בחור שמפתח תמונות פילם, אם מתוך 36 תמונות הצלחת להביא אחת שווה - הצלחת בגדול .

לא הכל צריך ויכול להיות בינגו.

שום דבר לא חיכה לנו בחוץ, מההתחלה באנונימיות מוחלטת עם סכום כסף מזערי למשפחה של 6 נפשות. אלה שאמרו לא נראה לי הם יעשו את זה, הם אלו שהכריעו, לא בגלל שלפעמים אין לי אופי, אלא בגלל ששנאתי את הגישה. למה להוריד? למה לא לעודד? למה לא לרומם?

ככה הם אמרו, אבל כמו שכבר למדתי זה צירוף של דברים. למזלי, בעלי שיחיה מקשיב ומאמין בי ושם מצוי מירב הכוח. אם זה לא היה קיים לא הייתי יכולה להניע את הספינה לבדי, אז המחשבה, הזיהוי, הפך לדיבר, הפך למעשה. זאת אומרת שהייתי בברית עם המילה שלי.הייתי בהשלמה עם המחשבה שלי. זה החלק הראשון, לסגור עולם אחד ולנחות באחר, אבל מאוד אחר. כשנפרדנו מהקיים, כולם אמרו - רק אל תשתני. למה אתם מתכוונים, חשבתי?

אני, שיר ביליה, אשתנה. אין מצב. ימים הגיעו והשינוי בא. הנחתי לק על הציפורניים, נעלתי נעלי עקב, קניתי בגדים שבחיים לא חשבתי שאלבש, יצאתי החוצה. הייתי בחוץ, מחוץ לגבולות של עצמי והמדינה וחוקי הבית. היה כיף, חזרתי לגיל 16, לא הרבה עניין אותי גם לא אוכל. כמעט הכל התפרק, שינוי גדול, רעידת אדמה. זה ממש כמו להרים רגל אחת, לצעוד ולהשאר באוויר. עם השניה איבדתי איזון. אין לתאר את המסע שהעברתי את עצמי רק כדי להרגיש חיה, רק כדי לנסות, רק כדי להרגיש את חיכוך האויר בגופי. החיכוך שבתנועה. אז לא ידעתי שאני אמיצה, היום אני מבינה שאנחנו כן. יש רווח ויש הפסד כמו בכל דבר, אבל רווח גדול הוא להבין שאנחנו מכורים להתלבטות,  להחלטות האם זה? למה לא זה? אי אפשר לשאול שאלה אם אתה לא יודע שאתה צריך לחכות לתשובה.

ילדים לא מפחדים משינוי

התשובות בדיוקן באות מעצמן,  צריך רק לפנות מקום ולהיות קשובים גם לסימנים. אז בתוך עולם ההתלבטות האין סופית שלי הייתי סוכנת נדל"ן, הייתי במאית, הייתי תסריטאית שכתבה סרט על החיים של משפחה שעוברת מדינה ושינוי ועל אמא שהשתגעה קצת, הייתי מנחת קבוצות לאמהות על הורות, איפה לא הייתי. הפסקתי לחפש ולהגדיר הבנתי שההגדרה היא גזרה. היום, לאחר שנתיים וחצי, הגיע הזמן, ורגלי השניה נחתה לה על קרקע של אמונה, נחתה לתוך האלמנט. לפני שבעה חודשים התחלתי לכתוב את תאוריית ב(בית): טיפול בבישול. במילים אחרות -  איך הכל מתקשר לבית, לבניית חיים בתוך הבית ושולחן האוכל, איך אנחנו לא צריכים להיות מושלמים ולהסתיר את כל הבילבול תחושות העצב והשמחה שלנו. איך אנחנו צריכים לבשל ולשבת עם המשפחה או עם חברים מסביב לשולחן האוכל ולהבין שפה מצוי האושר, איך לבשל בבית מביא כל כך הרבה יצירתיות, צחוקים, אמת, שפע, זכרון.

ילדים לא מפחדים מהתהליכים האלו, הם ערים להם ולשינוי, לאיך דרך המסע של הבישול אפשר ללמוד למה לא לחפש פתרונות אלא רק להקשיב. איך בעצם אם הבית נקי, ויש מוסיקה וסירים עם ריח על האש, אין אישה ואיש שרוצים לברוח ממנו. אם את צינית לגבי הבית והמטבח שלך ועסוקה בעצמך  את תילחמי בהכל, בהתבגרות, בזמן, במשפחה, ותעשי כאילו את אוהבת, כאילו יש לך סבלנות. וכולם בסביבה יגדלו בכאילו, אבל אי אפשר להמשיך ככה לנצח, כי אני מבינה שאם אני פוגעת בסביבה שלי, אני קודם כל פוגעת בעצמי. אז הכל מתחיל בתוך הבית. יש השואלים למה התורה מתחילה באות בית, בראשית ברא. אחת מהתשובות היא ב' היא סימן לברכה (בית). אני לא אומרת חס וחלילה לעזוב את החלומות, או לעזוב את הכוח והעוצמה שלנו בתוך מערך החיים והחברה, להיפך, להיות אשה, להיות תותחית על, שכובשת ועושה כסף בזכות עצמה. אני אומרת לזכור מאיפה הכוח שלך: מהחיבור האמיתי לבית, לא בכאילו, לא במושלם, באמיתי.

עוד שבוע וחצי בדיוק אני בהרשמה מלאה לקורס של "טיפול בבישול".  הנה סלט קינוח בריא להורים ולילדים, הנותן כוח ואנרגיה. הוא מלא בבטאקרוטן שמחזק את המערכת החיסונית את תפקוד העור והראיה, מקטין את נזקי העור, במיוחד בשמש שלנו.

לרסק 5 גזרים קטן קטן

להוסיף 6-7 תפוזים סחוטים במקום לתוך הגזרים.

להכניס למקרר, כי הכי טעים קר.

אפשר להוסיף בננה פרוסה לפני ההגשה וגם צימוקים.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%9c/feed/ 0
"ממחר אני חוזרת לבשל" http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%9e%d7%97%d7%a8-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%97%d7%95%d7%96%d7%a8%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%a9%d7%9c/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%9e%d7%97%d7%a8-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%97%d7%95%d7%96%d7%a8%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%a9%d7%9c/#comments Sun, 08 Jul 2012 08:00:44 +0000 http://saloona.co.il/?p=95462 ירדנו למליבו לחבר שלקח לו בית עם מרפסת כמו בדואי של שבתות וחגים.

צליל הים הוא אחד, גל רודף אחר, רפיטטיבי מדיטטיבי.

לבוש היטב הוא משלים בתכלת את הרקיע.

הדלת  פתוחה, בלב רחב  סובבים אותו משפחה ונספחים שאסף על הדרך, ויהי מבדיל בין מים למים וכוס היין באדום בוהק השתחלה לידי.

המנגל בקצה המרפסת דולק ועליו סטייקים, נקניקיות מרגז, צלעות ,חזה עוף ומגוון ירקות מתובלים בשמן זית ומלח, עטופים בנייר כסף על האש.

הזמן התקדם בלי להרגיש, האור החל להתאייד, ערמות צבעים בשמיים, הים הפך לקול.

מרחוק מנצנצים אורות כתומים של עיר גדולה. ניסינו לדמיין את חיפה אבל זאת לוס אנג'לס.

הלכתי לעשות תה. זה הרגיש כמו הזמן לסגירה, זמן לחזור הביתה.

אמרתי לבדואי שאם זה היה הבית שלי הייתי נשארת. מס 1 מגיע אלי למטבח ומתחיל לרקוד הוא מנסה להצחיק אותי ומצליח.

כשהוא מצליח הבטן כואבת.

פתאום אני רואה כמה הוא רזה.

"וואוו איזה רזה אתה!" אני אומרת. הריקוד מצחיק אותי בשילוב הרזון.

נכון. הוא אומר.

"אין מה לאכול בבית".

מה אין לאכול?

"אמא בחייך, בואי תראי".

"הוא פותח את המקרר של הבדואי ואומר לי "את רואה את זה. כאילו מצאתי מטמון!".

אני מסתכלת על המקרר. עולם שלם של יוגורטים, נקניקים, גבינות אצבע, לחמים, ממרחים, פירות שטופים ,עגבניות שרי, קורנפלקס וכל מה שכל ילד אוהב ויכול לפתוח לקחת לבלוע ולזרוק.

אני מסתכלת "באמת כיף ארגז מטמון הפיראטים הזה ."

בחצי ריקוד הוא ממשיך ואומר "אתמול שלא הייתם בבית כל היום, פתחתי את המקרר וראיתי רק עלים עלים ועוד עלים, מה אני יודע לעשות עם עלים?  מה אני ארנב"?

"אמא אני בן 14 וחצי ורוצה לאכול ".

אני נופלת מצחוק. אני יודעת בדיוק על מה הוא מדבר.

הוא ממשיך. "אז הלכתי לארון, ראיתי קמחים ובין הקמחים ביצבץ לו ממרח שוקולד השחר. לא רק שלא היה לחם אפילו הבלי גלוטן המתפרק  שלך לא היה. אז אין לי מה לאכול!"

המים רתחו אני מכינה את התה והבטן כואבת לי מהארנב המתבגר שלי.

אני יוצאת למרפסת מוזגת תה לנוכחים ואומרת לאבא: "הוא גמר אותי עכשיו עם העלים, אין לך מושג כמה אוכל אני יכולה להכין מהמקרר שלי, ואם אני לא מבשלת באמת אין מה לאכול"

יום למחרת הלכתי לקנות קצת עטיפות וקופסאות. הם כבר בחופש הגדול, אני פחות בבית, ולהגיד את האמת יש ימים שלא בא לי לבשל לראות ולהיכנס למטבח. קניתי יוגורטים, צ'יפסים, קורנפלקסים ואפילו נקניקים. הילדים והחברים טרפו את השטויות וסיימו בכאב בטן מטורף. הקטנה  הגיעה למצב של קלבטן, ואני מרותקת אליה מנסה להעביר את הכאב.

הבית נראה כמו אחרי מלחמה. ערמות של שקיות, קופסאות, עטיפות צבעוניות פתוחות.

בעצבים הרמתי קול "אתם רואים מה קורה כשאני קונה שטויות, תראו כמה זבל אתם אוכלים ביום. זהו. יותר אני לא קונה"

"זה מה שקורה שאין אין אין ואז יש. זה מה שקורה כשזה מה שיש בבית. לא מכניסה את זה יותר. ממחר אני חוזרת לבשל!"

"מה אתם הכי רוצים שאני אעשה לכם?" שואלת  בקול גבוה ונחישות הדעת.

הארנב אומר "אני רוצה חביתה ספרדית".

אוקיי. מיאומברה חביתה ספרדית על האש.

חביתה ספרדית - להיט

(שם של מתכון ממדינה אחרת עושה  את זה הרבה יותר טעים)

5  תפוחי אדמה

1 בצל גדול

2  עגבניות גדולות

1  שן שום

2 כפות יוגורט (יוגורמה) או/שמנת חמוצה/שמנת מתוקה/ריקוטה.

3  כפות גירוד של גבינה צהובה (איזו שאוהבים).

6 ביצים (אפשר גם פחות אנחנו שישה אנשים) מינימום 4 ביצים על מנת להדביק.

מערבבים את הכל

1 כף קמח (לא חובה) רגיל או תופח

למעלה לגרד טיפה גבינה צהובה לפי בחירתך

מלח

פלפל (לא חובה)

אופן ההכנה

לוקחים 5 תפוחי אדמה בינוניים חותכים אותם לקוביות בינוניות ומבשלים בתוך מים עד שהם רכים.

את הבצל הגדול חותכים לרצועות, ומטגנים.

את 2 העגבניות חותכים לקוביות ומטגנים יחד עם השום והבצל (החתוך לקטן).

מכבים את האש.

מוסיפים את תפוחי האדמה לבצל והעגבניות, מוסיפים שתי כפות גדושות של יוגורט או שמנת או שמנת חמוצה.

מחכים עד שהתערובות תתקרר מעט ואז מוסיפים את הביצים, מגרדים פנימה קצת גבינה ומוסיפים כף קמח ועוד מעט מלח.

מערבבים ומניחים במחבת משומן שאפשר להכניס לתנור. לפני התנור אפשר לתת לתערובת שלוש דקות על האש ומשם לתנור ב180-200 מעלות, עד שתראו שהצבע מוכן ,והחביתה הספרדית נראית מגרה.

אפשר לעשות את החביתה הזאת עם קישואים  תרד ועוד הרבה אפשריות. לצד החביתה אפשר להוסיף שמנת חמוצה עם עירית. בתאבון.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%9e%d7%97%d7%a8-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%97%d7%95%d7%96%d7%a8%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%a9%d7%9c/feed/ 0
היופי שבמיקוד http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%99%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%a9%d7%91%d7%9e%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%93/ http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%99%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%a9%d7%91%d7%9e%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%93/#comments Tue, 05 Jun 2012 08:39:32 +0000 http://saloona.co.il/?p=90359 אני חושבת שאני הבנאדם הכי לא מסודר שהכרתי ומרוב בלאגן אני מזהה את הסדר. פעם הלכתי לאיזה מטפלת שאמרה לי, "סדר יהרוג אותך! ימית לך את כל היצירתיות והתשוקה". "אבל...אבל אני מרגישה שזה יציל אותי" הכרזתי מולה. "חוסר המיקוד הוא המיקוד שלך", היא מרימה עיניים ומצהירה כאילו עובדה בידה, אבל זה לא כל כך עזר.

בזמן האחרון אני מתעוררת בלילה עם תחושת פחד, מתחילה להסתובב מימין לשמאל העיניים עצומות אבל הראש טס, לא נוח, אשמה, תרגילים לסלק את התחושה, אשמה היא ניתוק מהבריאה. ואז צצות לי מילים כמו "סדר".... את צריכה סדר, תנשמי בצורה מסודרת ותתחילי לחשוב, לקחת אויר להוציא אויר, הכל בסדר שיר, הרי החיים ריקים וחסרי משמעות גם ככה, תירגעי. כולה סדר. תתחילי בלחשוב על המילה (הלילה השקט מביא איתו דברנים אחרים לאיזור).

חשבתי על המילה וגיליתי שיש בה שתי מילים: סוד ודר. וואלה מצאתי את הפיתרון, הסוד נמצא בסדר. אני מחפשת את מה שאני כאילו כבר יודעת, ואז בסיבוב לצד שמאל איפה שיש זרימה טובה ללב.

הבנתי, הבעיה פשוט שאני לא יודעת איך עושים סדר, ועל איזה בלאגן בדיוק אני מדברת ומה צריך להיות ברור, נקי ומסודר.

אז ככה ללכת לסדר את הארונות של הילדים ושלי זה לא בעיה, הבעיה היא שאני לא סובלת לעשות את זה, להכנס בבית בקריזה של ניקיון.  יש לי את הקריזות האלה, לדעת איפה כל דבר נמצא, זה ממש בערך באותו הרגע שאני רוצה מספריים לדוגמא, יש מצב שזה יסתיים בללכת לקנות אותם, ובדיוק כשאחזור מהקניה, אני אפתח מגירה ואמצא איזה זוג.

יש את הבתים האלה שהכל כל כך במקום שתמיד אני מקנאה בהם, במשחקים של הילדים לא חסר אפילו חלק אחד, אני רוצה להיות כמו האמא הזאת, האשה הזאת שהכל מתוקתק אצלה, ונראה מושלם, אין סימנים אין עקבות. יש אנשים שיש להם ארוחות קבועות במשך היום, אין לי מושג מתי אצלי יגיע אוכל.

יש אנשים שלא יקבלו דו"ח חניה כמעט בחיים. כל הכסף שיכול להיות לי למגפיים, נעליים, מצלמה ושכיות חמדה אחרות הולך אצלנו בבית על הדו"חות האלה.

הדייסה של החיים

יש מכוניות שאני נכנסת אליהן, ואני מפחדת שיהיה סיכוי שאותם אנשים יכנסו לשלי .

נראה לי שבסוג סדר הזה אני יכולה להשתפר אבל לעולם לא אהיה מצויינת, או אחת המשמשת דוגמה. הסדר שאני מדברת עליו ומסתובבת בגללו בלילות, הוא להיות ברורה ועקבית במה שאני רוצה ועושה עם עצמי בחיים, עכשיו ובשנים הבאות בהתחייבות ואהבה.

הסדר שאני מדברת עליו הוא לנקות את כל המחשבות המיותרות, כמו להבין שרוב המחשבות האלה הם גם תירוצים להתחייבות, פחד מפני הדבר האחד. הרי יש לנו הזדמנות פה, מתי נאפשר אותה?

אחד הדברים שאני יודעת הוא להתבונן ודרך זה ללמוד.

אז הלילה הביא איתו מחשבה אחת שממנה אני אתחיל: תעשי כל בוקר לילדים דייסה ותראי איך זה משפיע עליהם, משהו קבוע אחד, באותו הזמן, באותו מקום. ואז תתרגמי את זה אלייך.

מתעוררת ב6 וחצי מדליקה את האש, שמה חצי מים חצי חלב, מלח, קוואקר, נותנת רתיחה, מורידה לאש הכי קטנה, מוסיפה מעט דבש אחרי שהדייסה מוכנה, מפזרת סוכר עם היד כמו מלח על כל קערה, זה נותן ברק מנצנץ למראה העיניים, יש ימים שאני עושה על בסיס מים ומלח (דייסה מלוחה), מניחה על השולחן וקוראת לילדים. הם מתיישבים בשמחה. יש מאין איסוף של הפיזור הכללי של הבית ושל כל אחד בנפרד, הם מדברים, נוצר קשר. אחרי שבועיים של עקביות הילדים התיישבו לשולחן בלי שאקרא להם. הריתמוס הביא אותם למציאות שהם והגוף מחכים לה, יש אחיזה, יש חיבור לכאן ועכשיו, זה נותן להם ביטחון, נוצר קשר, מבט בעיניים, יש מבוגר אחראי, יש קונקרטי, יש אלוהים.

עכשו תורי. התחלתי בלנקות את רעש המחשבות המיותרות, התמקדתי באפשרות אחת, וכל יום אני עושה מינימום משהו אחד למען האפשרות. כמו הילדים אני מתחילה את היום אסופה, מצומצמת וממוקדת ומבינה שהפרקטיקה מרחיקה את הפחד. והמינימום של הדבר האחד ביום מוליד עוד דבר.

הדייסה בעצם מסמלת לי את המיקוד הדבר הקבוע, והדבר הקבוע כשהוא קבוע, הוא משתנה ויוצר מתוכו משהו אחר.

אז הסדר של הדייסה נתן לי מספיק ביטחון להיות חסרת סדר ולהפוך את הדייסה לקציצה.

המתכון לעיסה

הדייסה המלוחה בבית לא נאכלת עד הסוף כמו המתוקה, אבל בעתיד של היום היא הופכת להיות אחד המטעמים הכי טעימים!

3-4 כפות קוואקר מבושל עם מלח (אני משתמשת בsteel cut oats)

כשהדייסה מתקררת היא סמיכה כמו אורז רטוב.

חבילת תרד גרוס של סנפרוסט.

הוספתי אורז חום שבישלתי יום לפני עם גזר (3 כפות).

ביצה

2 כפות גדושות קמח תופח

מלח

לגרד קצת גבינת מוצרלה

עגבניה חתוכה לקוביות קטנות (לא חובה).

לערבב טוב להוסיף טיפה של פירורי לחם.

ובסוף ליצור קציצות גדולות כל אחת היא כמו ארוחה, ולמסגר אותה בפירורי לחם כדי שלא תספוג הרבה שמן.

אפשר לטגן ואפשר גם לשים בתנור (אם בתנור לרפד בשמן את הבסיס על נייר הכסף)

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%99%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%a9%d7%91%d7%9e%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%93/feed/ 0
זה היה ביתי http://saloona.co.il/blog/%d7%96%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%aa%d7%99/ http://saloona.co.il/blog/%d7%96%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%aa%d7%99/#comments Wed, 02 May 2012 11:06:32 +0000 http://saloona.co.il/?p=84644 אני בת 10 אחותי בת 12 אחי בן 5 נוסעים באוטו פיז'ו 605 אפור מטאלי לכיוון קרית מוצקין. כל שבת באותה השעה יצאנו מהבית לסבא וסבתא, הילדים במושב האחורי. הגדולה מבקשת מהאבא להחליף תחנה למוסיקה אחרת, היא לא אוהבת את השיר, הקטן ואני מתחילים לריב, אבא מחליף את המוסיקה מתחיל מתח, הוא לא מתחבר.

באיזשהו שלב כולנו מאחור עושים רעש בלתי נסבל שאנחנו לא ממש מרגישים אותו, אבל הם כן. אבא עוצר את האוטו בצד, יד ימין שלו מסתובבת למושב האחורי - כל אחד מאיתנו חוטף סטירה לפי סדר כיוון הישיבה השעון וכדור הארץ. שקט, דממה באוטו. לא הבנו מאיפה זה בא.

הפיז'ו חוזר לאט למסלול הכביש, ואחרי שתי דקות של שקט מופתי, שוב חזרה לה אותה השגרה של שלושה ילדים מרעישים במושב האחורי.

באותו הרגע הבנתי משהו, שההווה הוא נצחי, עד שהד הסטירה עבר מהלחי שכחנו שאנחנו צריכים להיות בשקט. הגענו לרחוב "הזית 10", כולם אומרים שלום ונותנים נשיקה משני צידי הלחי. אמא שלי מביאה מתנה, זה משמח את הסבתא.

ושם היה שולחן ערוך עם סלטים, ערימת סיגרים מרוקנים מטוגנים שוכבים להם על מגש כסף מכובד במטבח, ואינספור תבשילים על האש.

בעודם יושבים בסלון ומדברים בזעקות ולחישות, הייתי מתגנבת למטבח לוקחת סיגר ורצה החוצה, הסיגר הראשון הזמין את השני, ואז הסבתא שהייתה לה עין אחורית, הייתה צועקת - שר-לי..... צאי מהמטבח!". באותו הרגע תמיד הרגשתי מבוכה, אויש היא שוב עלתה עליי.

התיישבנו לאכול אחרי שהקולות בשפות השונות עלו ממרכז הבית וסיפרו סיפורים בניהם על זאת ועל זה, הוא אמר ככה וככה הוא אמר? ואחרי שכל הנכדים שיחקו בחצר ובילו זמן של ביחד.

במרפסת היה תנור נמוך שנפתח ברגע הנכון ,ובתוכו היה סיר ענק שהפיץ ריח באפי הממתינים: סיר הסחנה, החמין של שבת. ליד אותו תנור מכובד היה מקרר עם משקאות מוגזים בכל מיני צבעים, האהוב עלי היה הירוק של קריסטל. בסוף הארוחה הנשים של הבנים המכובדים של סבתא היו עומדות לשטוף כלים ביחד, ושם היתה תנועה של מילים שהיה מעניין מאוד להיות בה.

כל העושר על השולחן היה ברור מאליו, המפגש של כל המשפחה בשבתות גם הוא היה ברור, זה שסבא הולך לנוח אחרי האוכל היה ידוע, הסיפורים, הרכילות, העמדת הפנים לפרקים - גם הם. מה שלא היה ברור זה שמישהו יצר לנו זיכרון לחיים, שמישהו נתן לנו לחוות זמן ביחד. שהסבתא שעמדה ועמלה ימים, שהלכה לירקן  לקצב, למכולת, סחבה שקיות עם מוצרים; שעמדה שעות במטבח וקילפה, טיגנה ומילאה, ושטפה וסידרה, והייתה מחוברת למהות הטבעית שלה להזין את כולנו. ולסבא שנכנס מתחת למכוניות ודאג לתקן אותן ולהביא לחם הביתה כדי להמשיך להזין הלאה. ככה חיברו את כולנו סביב אותו שולחן כל שבת, הם יצרו מפגש קבוע שהפך לזיכרון, החוויה של ילד לגדול בתוך משפחה וקהילה היא בריאות, כל אחד מהנכדים חי עם זה עד היום. יש לי בן דוד שמוכר קפה, ול"בסט סלר" שלו קוראים לו "פאפאסימו" על שם סבא שמעון, הוא שומע "אפשר פאפאסימו" כל היום.

אחותי ואני כותבות, מבשלות, מארחות ומתחברות לאותה מהות כבר שנים, נסעתי עד למראקש לקנות צמידים כמו של סבתא. לסבא היה ארון משקאות, ראיתי אותו שותה כוסית וויסקי, ובכל פעם שקם ממנוחתו, היינו נותנים לו כבוד, כשהיה מברך על השולחן בעמידה. באתי ממשפחה שנותנת כבוד לגבר, האישה היא סוג של משרתת עם דעה.

יום אחד התחילו לחישות על זה שסבא חולה. ימים אחר כך באה הזעקה שהוא נפטר. סבתא עזבה ועברה לחיות עם גבר אחר, אף אחד לא קיבל אותו וגם לא אותה יותר. ימים אחר כך היא נפטרה, השולחן של שבת שחיבר את כולנו ארבעה אחים, 13 נכדים הסתיים. אותם ריחות, אותם קולות, אותם רעשים של צמידים מרוקנים משקשקים כשהיא מגלגלת את הקציצות בידה, נגמר. עכשיו, אחרי שנים, אנחנו יוצרים את הזיכרון לילדים שלנו, אנחנו אלה שאחראים לחיבור המשפחה. לא צריך להפוך את זה לאג'נדה סמויה, רק להיות איתם ברגע שאנחנו מחוברים, זה הופך לזיכרון. והכי חשוב, לא לשכוח לכבד, להזמין ולתת הרבה מאיתנו ומאותו שולחן אוכל, זה לא רק האוכל, זה הביחד .

כי ההווה הוא נצחי.

בבית אצלנו הילדים מבקשים לשולחן המכובד את "האורז הפרסי"

קילו אורז

צרור שמיר גדול

שמן זית

מלח פלפל

כורכום

2 תפוחי אדמה

מביאים לרתיחה את האורז במים ,לא מבשלים אותו ,שופכים את המים הרתוחים החוצה

מוסיפים צרור שמיר עם חצי כוס שמן זית, מלח ופלפל

בסיר שטוח יוצקים מעט שמן זית.

מניחים את האורז עם השמיר על תפוחי אדמה פרוסים שעליהם מפזרים אבקת כורכום.

סוגרים את הסיר עם מגברת מטבח שלוקחת את כל האדים אליה.

10 דקות ראשונות על אש גבוהה ואז 40 דקות על אש נמוכה.

בתיאבון

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%96%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%aa%d7%99/feed/ 0
הכי רוצה לעשות כסף http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%a8%d7%95%d7%a6%d7%94-%d7%9c%d7%a2%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%a1%d7%a3/ http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%a8%d7%95%d7%a6%d7%94-%d7%9c%d7%a2%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%a1%d7%a3/#comments Thu, 12 Jan 2012 14:28:52 +0000 http://saloona.co.il/?p=69029 באותן שעתיים שדיברנו, אחרי יותר מחודש שלא התראינו, הוא אמר לי: "את צריכה לדעת במה את לא טובה, לא במה את טובה".

"סליחה שאני עוצרת אותך רגע, אני מרגישה שהטלפון צריך להיות לידי אם הילדים יתקשרו".

איך שהתיישבתי חזרה הטלפון צילצל. הסתכלתי עליוֿ. זה בית הספר, הרגשתי את זה בא.

"הלו אמא אני מדברת בשקט, כי היא פה לידי ואני עושה את עצמי חולה".

ישר זיהיתי את מספר 3 שמזכירה לי את אותם מנגנוני פעולה שלי.

"למה את עושה את עצמך חולה? ומי לידך?"

"שוב לא הבאתי את הכינור לשיעור מיתרים, ופעם שעברה אמרתי לה שאני מבטיחה לא לשכוח יותר", ודופקת שני שיעולים קטנטנים, בדיוק כמו בת של שחקן.

השפה השניה מצילה את המצוקה שלה כרגע.

"תקשיבי, את הולכת למורה עכשיו ואומרת לה שאמא שלך אמרה שבגללה שכחת,  ואת יכולה ללמוד רק מלהסתכל, את זוכרת את המאסטר בקאראטה, הוא למד שנים מלהסתכל. אז אם את בורחת את מפסידה, אני תמיד ברחתי, שום דבר טוב לא יצא מזה". אני מרימה את הראש אל האבא וחושבת הנה דוגמא ראשונה במה אני לא טובה.

קיבלתי את המבט של: זה לא מספיק ספציפי.

"אז עכשיו את הולכת ונכנסת לשיעור!"

"אבל אמא"

"עכשיו!"

"אבל….."

"ומסתכלת!"

"טוב" עם ביי שפוף.

אני סוגרת את הטלפון ומהדהדת "אני עושה את עצמי חולה".

"בוא נמשיך לדבר פעם אחרת ונתחיל לארוז ,איבדתי ריכוז".

"כרגיל, מי ממשיך לברוח?"

"נו די".

משפחה זה תמיכה

מחר, אחרי שנה וחצי שלא הייתי אצל ההורים, אני נוסעת עם כולם לשלושה שבועות. קבעתי עם אחותי שניפגש שם אבל היא הבריזה. הברזות במשפחה שלנו זה דבר מקובל. כל פעם מחדש אנחנו מאמינים והופ - זה קורה שוב. אני מאוד מתגעגעת לאחותי עם דגש על המאוד. אני מעריצה מס' 1 שלה והיא מעריצה מס 1 שלי, מה בנאדם צריך יותר? אני יכולה להגיד לה "בזמן האחרון אני מרגישה בנאדם ריק ומשעמם" והיא תגיד לי: "איזה מתוקה שאת חושבת ככה". היא יכולה להגיד לי:  "זהו מחר אני מפסיקה להיניק", ואני יגיד למי בדיוק את מאמינה שאת אומרת את זה?".  שיחות כאלה שמרגיעות את התסכול ולא עושות עניין.

רציתי שזה יצליח, שניפגש, הייתי זקוקה לה ולהורים עם דגש שוב על המאוד.

לפני 7 שבועות עברנו דירה, יום אחרי שעברנו, האלון טס לשישה שבועות לארץ.

אני התפרקתי מהמעבר הזה. הבית קטן, התנור, ואם אני עושה חביתה כל הביצה הולכת לצד אחד.

הבנות כולן בחדר אחד, המטבח קטן קטן. סבתא של האלון ניני ,תמיד אמרה, אשה צריכה מטבח ברוחב של הידיים, שתושיט רק את היד והכל יהיה סביבה.

אז איך אני לא שומרת על דרישות צנועות כמו סבתא ניני ורוצה יותר? אמריקה מלמדת לרצות יותר .

אכלתי רוב הזמן בעמידה, העמסתי על המערכת בעיקר מתוק ולחם. התביישתי להזמין הביתה, שלחתי לפחות 4 פעמים את הילדים בלי אוכל לבית הספר.

נקרע לי שריר בריקודים. בקיצור לא הצלחתי להתיידד עם הבית, לא הצלחתי להתיידד עם עצמי.

נחתנו בפלורידה, ואח שלי חיכה בשדה, הוא נראה הכי טוב מאז שאני זוכרת אותו. עוד כמה חודשים, הוא עושה את האיירון מן הראשון שלו. לאח שלי מאוד דאגתי פעם. הוא היה קצת דכאוני.

ספרים של הדאלי לאמה היו אצלו על השולחן בסלון, הוא חיפש משמעות, הוא לא ראה טעם כל כך. פחדתי שלא תיהיה לו אישה כי הוא היה ורי ביג גיא. הלכתי למתקשר שהגיע מהודו ושאלתי מה יהיה איתו? הוא הרגיע אותי ואמר אח שלך, לא לדאוג.

היום הוא עם שלושה ילדים, אשה מקסימה ורץ למרחקים ארוכים.

האוכל שאני הכי אוהבת חיכה לנו על השולחן בבית ההורים, אמא שלי עושה ירקות חצי מאודים: בשילוב של דלעת כרוב שומר בצל קישוא ותרד. שקשוקה לילדים, חריף, ממרח שום ומיונז שהיא מכינה - להתעלף.

יומיים אחרי, אחי אומר "יאללה בואי לרוץ איתי". "אבל אחי ,אני פצועה".

"כל מי שעושה ספורט נפצע, יאללה צריך להמשיך את לא מבינה ש Body in motion stay in motion".

יצאנו. השמש הייתה במידה, השמיים בפלורידה מהיפים שראיתי, הילדים בבית על האגם מנסים לדוג, אמא שלי ממשיכה במטבח להזין את כולם.

חזרתי אדומה כמו הדלתות של המקדשים התיאלנדים.

בלילה לא הרגשתי את הכאב שהיה איתי כמעט חודש ברגל. המשפט "body in motion stays in motion" היה איתי הרבה בתקופה הזאת, חזרתי להרגיש מושיין ואמושיין מילים דומות. חשבתי גם על כסף שהוא חייב להיות בתנועה, אפילו הקצת שיש לך. תנסה להזיז אותו איכשהו. אני הכי רוצה להתחיל לעשות קצת כסף, באתי אל האבא, אל האלון, ואמרתי אוקיי, "יאללה במה אני לא טובה? עכשו אני מוכנה. כי אני רוצה לזוז הלאה".

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%a8%d7%95%d7%a6%d7%94-%d7%9c%d7%a2%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%a1%d7%a3/feed/ 0
הפיה הייתה כאן http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%a4%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%94-%d7%9b%d7%90%d7%9f/ http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%a4%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%94-%d7%9b%d7%90%d7%9f/#comments Wed, 26 Oct 2011 14:54:58 +0000 http://saloona.co.il/?p=56053 הכניסה הביתה תמיד מביאה איתה את המצב: הדלת נפתחת הילדם בחדרים ,אין פינה ידועה שבה נזרק לו התיק, המבט עובר על הכל התיק נשמט מידיו ונופל ארצה.

ערימות כלים בכיור ומסביבו פירורים, חצי תפוח, אבוקדו שהשחיר, לימון סחוט שנשאר והביא איתו מעופפים קטנים, בגדים בכל מקום באמבטיה, חדר כביסה, סלון חדרים, כמו נגיפים שאי אפשר להיפטר מהם.

אני מתביישת לאן הגעתי?

המלאכית, קראתי לה לעוזרת שהייתה פעם, אין אותה יותר, מצטמצמים. אני נגשת למקרר פותחת אותו ומוצאת שם קופסא מקרטון לבנה ובתוכה עוגת קצפת עם תותים. ניגשת למעמד הכלים לוקחת לי כפית נהדרת ומתחילה לישר את העוגה המצטמצמת יחד עם הצימצומים הנלווים. לא יכולתי לעמוד יותר נהייתי כבדה.

ניגשתי לספה הפרחונית בסלון שמה כרית בגבי ומתחילה לזמזם: "אני פצצה מפוצצת בעוגת קצפת ,אני חתיכה אחת יותר מידי, הזמזום מקבל מלודיה וקול גדול יותר" אני פצצה אני חתיכה אני אחת יותר מידי, אני מפוצצת אני קצפת". מספר שתיים מגיעה אלי מסתכלת, ושואלת אמא את בסדר?

אני פותחת עיניים ואומרת "אני! אני ממש בסדר לא גמור. את בוכה? נכון אני אומרת, גם מצחוק. התפרקתי השתחררתי, הייתי מוזרה.

המשפחה שלי רואה אותי ואני מראה. הם לא מפחדים הם לא מתרחקים הם שם. אני קמה לאט, הולכת הקצפת לארון מתחת לכיור, מוציאה כפפות סגולות שישמרו על ידיי העובדות.

פותחת את זרם המים ומתחילה לסדר את הבסדר הלא גמור, כמו פיה שמצילה עצמה. כוס אחר כוס. בצורה רחבה רואה כל פעולה של אירגון:  כל החלונות נפתחו, השטיחים נאספו ונוערו בחצר הגינה. הכלים נשטפו, הלכלוך נזרק, הבגדים נאספו, מכונת הכביסה החלה להוציא את ריחות הסבון, הרצפה טואטאה, המים נכנסו אל הדלי, סמרטוט הרצפה נטבל, המגב חיכה, המצעים ירדו מהמיטות וחיכו לסיבוב הבא. הכל בשליטה. האמא מסתכלת מסביב, מתחילה להשיג את הנחת האולטימטיבי, אבל משהו חסר.

פותחת את המקרר מוציאה 2 כוסות קמח, כוס זרעים,זרעי פשתן,גרעיני חמניות, גרעיני דלעת, שומשום, חצי כוס שמן (אף פעם לא להשתמש בקנולה) קצת מים,  לערבב ולשטח על תבנית לחתוך לצורת הקוביה ולהכניס לתנור, 20 דקות עברו. הריחות התחילו למלא את הבית, אף אחד לא יכול לעצור אותי עכשיו, אני עושה לי טוב. האמא בטרנס, במקביל למלוח נחשפה לה מחשבה של מתוק, הנחמה.

הציור של הילדים נגשים, פותחים את הצנצנת ולוקחים להם עוגיה לא יכול להזיז אותי מהמעשה ראיתי מראש את התמונה והרגשתי זאת, שלמות. שקט, שלווה,  אפילו היו רגעים שראיתי אותי כבר סבתא זקנה ושילדי מספרים על צנצת העוגיות של אמא, חיה את הזיכרון שעוד לא היה.

אני מוציאה שוב את הקמח:  2 כוסות.

250 חבילת חמאה מומסת. קופסה שמנת חמוצה, אפשר להליף בחצי כוס שמנת מתוקה.

קצת מלח.

חצי כוס סוכר.

2 ביצים.

לערבב את התערובת, יוצא ממנה בצק לעוגיות.

מחלקת לשלוש או ארבע.

המערוך בארון הימני למטה, בוצעת מהבצק חתיכה.

מתחילה עם מערוך ליצור צורת אליפסה. שוקולד השחר וחלווה מחכים על השיש. מורחת שוקולד, ועליו מפוררת את החלווה, מגלגלת לנקניקיה ומניחה על התבנית עוד 3 כאלה.

אומרת לקטנה קחי סכין תתחילה לחתוך עוגיות ברוחב של בערך 2 ס"מ. עוד תבנית בתנור, הכל נקי ומסודר. הפיה הייתה, עשתה סיבוב יסודי.

התיישבתי שוב על הספה, אחרי שעתיים, הסתכלתי על הבית מולי ישבו שתי הצנצנות, המוסיקה נגנה לה ברקע, הילדים רצו סביבי וכל דקה משהו אחר פתח צנצנת לקח וסגר.

וזהו, מבחינתי זהו שיא האושר.

ותמיד באה עוד ידיעהֿ, הפעם מפרקי אבות: "אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי מה אני?אם לא עכשו אי מתי?".

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%a4%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%94-%d7%9b%d7%90%d7%9f/feed/ 0
אז למה אני רוצה לבכות כל הזמן? http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%96-%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%a8%d7%95%d7%a6%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%96%d7%9e%d7%9f/ http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%96-%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%a8%d7%95%d7%a6%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%96%d7%9e%d7%9f/#comments Tue, 18 Oct 2011 13:28:06 +0000 http://saloona.co.il/pgishatmahzor/?p=491 אני מסתכלת על עצמי בדיעבד: שפה, בדידות, רישום לאוניברסיטה, משמעות, ריבים, התמקדות.

לילד שלי משתנה הקול - הוא לא חופשי. רק שהוא צורח הוא חופשי. הילדה שלי מדויקת, כל מה שהיא תרצה בחיים היא תשיג, מסתכלת על העולם מגבוה. הבלונדינית שלי סובלת עכשיו, היא לא אוהבת את הילדים האמריקאים ולא משחקים של אבא ואמא.

והקטנה, כולה מקסימה, נולדה עם גומות של חן.

ואני - ימים על גבי ימים לבד. הטלפון שלי מצלצל אולי פעמיים ביום ואחד מהם זה לבטח האלון.

אני מורידה את החבורה בבית הספר, הולכת לים ורצה כדי לשמוע באוזני את נשימתי.

אחר כך אני מתיישבת על פיסת דשא שמשקיפה אל האוקיינוס השקט, נושמת ואומרת תודה על הכל.

אז למה אני לא שמחה? למה אני רוצה לבכות כל הזמן?

אתמול היה שוק האיכרים. יש חקלאים לדבר איתם על היבול שלהם, יש צבעים בעיניים, יש שמש בשמיים, ויש איש שמן מאוד מנגן בגיטרה חשמלית.

אז למה אני רוצה לבכות כל הזמן?

הפקדתי אתמול הרבה צ'קים של האלון ושלי. שנינו עבדנו החודש עם עולם הזוהר. אני על הקליפ של בריטני ספירס האומללה והוא היה פרופסור מומחה לחרקים בסדרת טלוויזיה אמריקאית, לא מתויג כערבי.

אני קונה מהדוכן הראשון 12 קילו תפוזים ובראש אני חושבת שאני גם צריכה לסחוב את זה לאוטו.

אני רואה את התפוזים בבית. הם בצבע כתום והם טעימים ואנחנו שש נפשות וזה טוב.

אני שואלת את בעל הדוכן איפה הפרדס שלו. בריברסייד, הוא עונה. לי אין מושג איפה זה ואני מבינה שאני בוחרת את מוצריי דרך המוכרים.

למי שיש פרצוף מחבק או יכול להיות לי לאב או אם לשנייה, אצלו אני קונה. בדרך כלל זה גם עובד ושם יש את המוצרים הטובים ביותר.

תפוזים על הכתפיים

כך מתהלכת לה ברחוב בחורה אינטליגנטית וסוחבת על כתפה 12 קילו תפוזים. בצד השני של איזון הידיים ערמות של שקיות מלאות בבטטות, כרוב סיני, תותים, תפוחים, שום ועוד ירקות המכבדים על משקלי. אני צועדת צעד אחר צעד מקושטת בחבילות לכיוון האוטו וקשה לי. אני רוצה לעצור, להוריד את 12 קילו התפוזים מכתפי וליבי לוחש תמשיכי, תמשיכי, תתקרבי אל היעד גם אם קשה.

אז למה אני רוצה לבכות כל הזמן?

היד השמאלית עם השקיות השונות מבקשת עצירה, אני מורידה את המשקל ויושבת שתי דקות על מדרגות שמצאתי בדיוק לידי ומגלה פתאום שאני לבד, פוגשת כל היום את עצמי. ועצמי צמא ועצמי מלא ועצמי יפה ועצמי כועס על עצמו ואוהב את עצמו לפרקים.

כשהלב מוצף

אז עכשיו אני בוכה, כאילו אני ערוץ פתוח של לב ורגשות, וישר אני חושבת על הילדים שלי ואהבה ממלאת לי את הנשמה ופתאום אין לי אוויר מרוב רגש.

אני בקפה זר בסנטה מוניקה, לשמאלי איש עם דפים ומחשב מולו שהייתי רוצה להיות חברה שלו, כי ברור לי שהוא השראה. אני בטוחה שהוא כבר קיבל כמה תארים בחייו אבל הפנים שלו טובות ויודעות. אבל אני רק יושבת לידו. לימיני יושבת אישה שחורה עם שיער קצר, גם היא מול מחשב אבל אין לי בה עניין.

וככה אני באמצע, ליד שולחן עגול. בועה עם דמעות, מנגבת את עיניי בממחטות קשות שבית הקפה מציע. אני לוקחת הפסקה, מסתכלת על האיש והוא מלא קמטים ומרוכז בטקסט. הוא בערך בן 65 כמו אבא שלי אבל נראה לגמרי אחרת.

לי יש את האלון והוא השראה בעצמו. והוא לא לידי וזה טוב, זה בסדר.

אני רוצה להפסיק לבכות ואני לא יכולה. למה זולגות הדמעות מעצמן? הלב שלי מוצף. הוא זקוק, רווי, מפוזר. הוא מנותק, הוא מחובר.

כמה יפה הידיעה שהכל משתנה. עכשיו אני מרגישה ככה ומי יודע איך ארגיש מחר. והאלון אומר "את צריכה לקבל".

הוא כבר יודע. שככה נראים חיים של אשה לפני מחזור.

בצילום: שיר ביליה
]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%96-%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%a8%d7%95%d7%a6%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%96%d7%9e%d7%9f/feed/ 0
לא הקורבן ולא התליין http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9d/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9d/#comments Tue, 13 Sep 2011 11:17:48 +0000 http://saloona.co.il/?p=51387 אחרי שחזרנו מחודש וחצי מהארץ שלנו, אחרי שהורידו את המחירים של הקוטג',אחרי שראינו את האוהל הראשון שהונח לו מול פסל העיגולים המלוכסן של קדישמן בכיכר הבימה המחודשת והזוהרת מתמיד, אחרי שראיתי בברור איך שבארץ שלנו לא כולאים ומחביאים את הרגש - מדברים, צועקים ומוציאים בכל הזדמנות - אני זוכרת את מחשבתי קטנת האמונה. שם במראה האוהל השני שהונח ליד שכנו,'אין מצב עכשיו שזה יהפוך למשהו..' אפילו זוכרת את ה- 'נו באמת' ?המזלזל שלי.

הרבה פעמים יצא לי לחשוב על עצמי, איזה אדם הייתי במחנה ריכוז בשואה?האם מאלה שבורחות או אלה שאומרות, טוב, עוד מעט זה יעבור? שיתפתי פעם את המחשבה עם הילדים: להם אמרתי,  בטוח הייתי מאלה שבורחות. זה חשוב, אם חס וחלילה ההיטוריה תמחזר את עצמה, ובמילים אחרות, ליתר ביטחון תדעו שצריך לברוח.

הייתי בורחת, לא כי יכולתי לראות את התמונה הגדולה, את העתיד לבוא, לאן כל זה היה הולך אלא מתוך האופי ההישרדותי שלא מוכן להיות תחת שום שליטה. רצה רצה, העיקר לא להיות במקום הקורבן, ויש את האופציה השלישית:  מתחפשת לחייל אס.אס, הקורבן שהופך לתליין, העיקר לשרוד. ובארץ, רובינו שורדים. הרבה חיים, התחושות הן בחוץ, יש בזה משהו יותר משחרר פחות מאופק,זה כמו דינמו שמזין את עצמו בלשחרר כל הזמן ואיפה הגבול?

אז יש הרגשה שזהו, העם מתעורר. במיוחד רוב הדור שלי שאמר - פוליטיקה בתחת שלי, פתאום מסתכל על הדברים, ויוצר מפגש עם הדיאלקט, איפה הנפש נגמרת ומקבלת אחיזה. לא סתם סרטים וסדרות ישראליות מקבלות הכרה: אנשים מהתעשיה פה בהוליווד דלוקים ומבקשים -  תביאי תחפשי לי איזה פורמט מהארץ. למה? כי ישראל זה מקום ער, כל פעם משהו גורם לו לצאת מהשובע של עצמו, ולהיות מוזן מהתרבות והסביבה. יש עניינים שנותנים לו השראה, יש לו על מה להילחם, ואנשים אוהבים לראות מחאה,פוליטית, זוגית'  אישית יש אקשן. הרי אנחנו יוצרים מתוך העולם הפנימי תרבותי שלנו וכשזה אמיתי זה נוגע בכולם,ובעולם

עכשו אני במקום אחר, זוכרת שיום שישי היום, ואת תחושת השבת שהרגשתי מהאדמה הבוערת,  אני רוצה להמשיך להרגיש. זה כל פעם ריגש מחדש, איך השבוע לאט לאט מתחלף,ונכנס למצב תודעתי אחר, אפילו כשגרתי ליד האוהלים, ראיתי אותם מטאטאים את השדרה ומכינים את האוהל לשבת. הם בתוך המחנה הלאומי שלהם,בתוך השינוי, בתוך השכנות, בתוך ריחות מרק העוף ברחוב, בתוך להספיק לקחת את פאי התפוחים האחרונה מהבראסרי.

התחלתי כדי לכתוב פוסט על שכנות, וכל פעם כשאני מנסה לחבר אותו לסיפורי השכנות, זה לא מתחבר למה בעצם התחלתי עם המחשבה על הבריחה מהגטו, היא בעצם התנועה התודעתית שצריך לעשות! הטבע וכוחות היקום אוהבים מעשה, אבל חייבת לבוא עם זה ההתמדה בלעדיה שום חלום לא יוכל להתגשם, ובמילים אחרות - עם ההתמדה אף אחד לא יכול לעצור את החלום.

אז אני מבינה שאני פה באמריקה ולא יכולה להחליף את הנוף את התרבות את האנשים, צריכה להפנים את השינוי לקבל ממנו השראה ולחלום, לא להילחם, לא להיות במקום הקורבן וגם לא התליין.

זהו, עכשיו אנחנו פה.

לפני השנה העברית החדשה, שבה העולם מציין את לידתו של האדם הראשון, שמאז עשה כל כך הרבה שינויים. יש את השורה מתוך השיר של "שוטי הנבואה": "כל אדם ועולמו ולכל אדם כל העולם".

שנה ברוכה על כולנו.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9d/feed/ 1