סלונה » מיכל ליבדינסקי http://saloona.co.il סלונה Tue, 04 Aug 2020 12:30:13 +0000 he-IL hourly 1 http://wordpress.org/?v=3.8 אני והבטן השמנה שלי http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%95%d7%94%d7%91%d7%98%d7%9f-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99/ http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%95%d7%94%d7%91%d7%98%d7%9f-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99/#comments Sun, 05 Oct 2014 17:37:00 +0000 http://saloona.co.il/?p=226108 אני רזה, ויש לי בטן שמנה. יש תקופות שאני מקבלת מזל טובים מאנשים ברחוב , לפחות שלוש פעמים בשבוע. 'אני לא בהריון, יש לי בטן שמנה', אני מסבירה להם, ולפעמים כשאין לי כח להסביר,  אני מחייכת ואומרת 'תודה'. בחנויות במדידת חולצות או שמלות, אני נעמדת בפרופיל שעה, ואחר כך בפרופיל השני, לבדוק כמה רואים. איך? אני שואלת את בעלי, ואם הוא עונה, 'יפה לך'. אני  מוסיפה 'והבטן?'  כשיש לו כח , הוא עונה שלא רואים, וכשאין לו כח הוא עונה מה את רוצה, זה הגוף שלך.

יש לי יחסים לא פשוטים עם הבטן. פעם היתי כועסת עליה נורא, למה היא חייבת להיות דווקא כזאת. למה היא לא יכולה להיות יותר אחרת. אחר כך היתה תקופה שניסיתי לקבל אותה כמו שהיא, לאהוב אותה. היתי שמה עליה יד ומתאמצת לשלוח אהבה. והיתה את הפעם הזאת, אחרי הלידה הראשונה, שהיא פשוט נעלמה. זה היה מאוד מוזר. ילדתי, והבטן פשוט התכווצה לה פנימה אל תוך הגוף, ונשארה ככה בערך שבועים. לבשתי כל מיני טייצים, או ג'ינסים, ובהיתי בבטן השטוחה שלי במראה, לא מאמינה שהחלום שלי התגשם. אבל מה שהיה מפתיע בחלום הזה שהתגשם, זה שפתאום היה געגוע. הבטן היתה חסרה לי! אבל ממש. בבואתי הדקיקה והשטוחה נראתה בול כמו שתמיד חלמתי, וזה לא שימח אותי, רציתי את הבטן השמנה שלי חזרה. אחרי שבועיים היא חזרה, ויכולתי לנשום לרווחה. ואז היתה איזו תקופה שבאמת חייתי איתה בשלום, עד ששוב הזמן השכיח את הגעגוע, וחזר המירמור, והנסיונות להסתיר.

bellycar510

היום יש לי כבר שני ילדים, והבטן השמנה שלי שמנה עוד יותר. הקטן מת עליה. כל פעם שאני לובשת בגדים קצת צמודים הוא לא עומד בזה, מיד בא , ומלטף אותה, ומחבק, מניח עליה את הראש. אני מסתכלת על ראש הזהב שלו נח על הבטן השמנה שלי, כשהידיים הקטנות שלו מלטפות אותה, ואני מאושרת. איזה מזל שיש לי בטן שמנה. והאמת, למה בכלל לקרוא לה שמנה, זאת הבטן שלי , ככה היא נראית, ודי.

*  * *

קטע מתוך "כל הדרך אלי" – מופע טקסטים נשי לנשים, שמדבר על איך זה להיות אישה בשנת 2014. מערכות היחסים המסובכות שלנו עם האמא, עם הבנזוג, עם המשפחה, עם עצמי, עם הבטן, עם התשוקות, עם הסודות, עם חלומות מאובקים, ואפילו עם פיית השיניים המעצבנת.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%95%d7%94%d7%91%d7%98%d7%9f-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99/feed/ 0
גם אתם צריכים זמן איכות זוגי? http://saloona.co.il/blog/%d7%92%d7%9d-%d7%90%d7%aa%d7%9d-%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%90%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%96%d7%95%d7%92%d7%99/ http://saloona.co.il/blog/%d7%92%d7%9d-%d7%90%d7%aa%d7%9d-%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%90%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%96%d7%95%d7%92%d7%99/#comments Tue, 10 Dec 2013 08:07:17 +0000 http://saloona.co.il/?p=175788 כבר שנים אנחנו אומרים שחייבים לעשות זמן איכות – לקבוע ביומן תאריך  ולצאת יחד. רק שנינו. אני והוא. ואנחנו באמת קובעים, פעם בשבועיים היומן מודיע, האייפון מנצנץ: "דייט זוגי" אבל איכשהו החיים נכנסים כל הזמן במלוא הדרם, ואיכשהו זמן האיכות הזוגי הוא הראשון שמוותרים עליו ואיכשהו זה לא קורה.

מיכל ליבדינסקי ושי אביבי בדייט זוגי

לא קורה למרות שכבר מזמן הבנתי לעומק את העניין הזה, שהבית עומד על יסודות הזוגיות, ושזוגיות טובה תלויה בניצוץ הראשוני שיבער ולא יכבה, וכדי ללבות את הניצוץ הראשוני חייבים להקדיש זמן ליחד הזוגי. שזה שווה את הכסף (שלא תמיד יש), ואת הזמן (שתמיד אין), או רגשות אשם מול הילדים (שתמיד יש), ולמרות שאני יודעת שזו ההצלה של הבית, והמשפחה, וגם לילדים זה יעשה טוב, ולמרות שאני יודעת את כל זה לעומק, עדיין, כמה קשה לקבוע את הזמן הזה ולא לוותר עליו. לעשות.

חייבים ליהנות כמו פעם

לעשות. אבל מה? איזה לחץ של המה – מה לעשות?? לאן הולכים, על מה מדברים. יש לנו פלוס מינוס ארבע שעות, כשברקע מתקתק מונה הבייביסיטר, ובזמן הזה חייב לקרות משהו משמעותי בינינו, חייבים ליהנות. כמו פעם. אבל שום דבר כבר לא כמו פעם. לא אני, לא הוא, לא החיים, לא הזוגיות.  אחרי שכבר התרגלנו לחלק את הזמן שלנו ואת עצמנו בין המוני אחרים, פתאום צריך לחזור ולהיזכר בביחד. איך זה להיות יחד רק אני והוא. לא ישעמם לנו? אנחנו עוד יכולים לקסום קסמים יחד?

החודש עשינו את זה. קבענו זמן ביומן, הזמנו בייביסיטר ויצאנו לשייט בחוץ. התחלנו בללכת לסרט, וכדי להכניס לזה גורם הרפתקני, נסענו לראות אותו בקולנוע בחיפה. בהתחלה אנחנו מנומסים, משתדלים, מתאמצים. לאט לאט ערפל השגרה מפנה את מקומו מהעיניים, ואנחנו יכולים להתחיל לראות שוב אחד את השנייה, לא רק בתור מאמה ופאפה, הכינויים הזוגיים העייפים שלנו, שהחליפו את הבייב והשוג הלוהטים של לפני בוא הילדים. אנחנו רואים אותנו  - שי ומיכל. ולאט לאט המגע משתנה, והדיבור משתנה, והצחוק נכנס, ושוב אנחנו מושיטים יד זה לזו וזו לזה ונכנסים לתוך בועת הזמן שלנו, מרחפים לתוך הרפתקאה בה הכול יכול לקרות.

עד שנתעורר מהערפל

סשן צילומים עם פרחי אור סגולים, עצירה בפארק חיפאי המשקיף על נוף של מפרץ מטורף, ספירת עטלפים נודדים, ריקוד לצלילי הרוח המנגנת על עלים של עץ צפצפה מנצנץ, כניסה לבר יין חיפאי, שתית יין לבן מתוק, מבטים עמוקים בעיניים, ושמחה שקטה בלב. ואז קרוב לחצות, מתחילים לדהור הביתה, לשחרר את הבייביסיטר, קצת לפני שהכרכרה תהפוך לדלעת, הנסיכה תחזור להיות מאמה עייפה, והנסיך יחזור להיות פאפה יעיל. ורגע לפני שהערפל יחזור וימלא את העיניים, את הנחיריים, ואת הטירה, קצת לפני שנלך לישון, נעמוד ליד מיטות הילדים, נסתכל עליהם ישנים, והלב יתמלא על גדותיו, יחשב להתפקע מאושר. לא רק שיש לנו זה את זו את זה, הלב עוד יותר מלא, כי יש גם אותם.

ובבוקר כשנקום, נתחיל להתרחק. ויעבור זמן, ימים, שבועות, אולי אפילו חודשים, עד שנתעורר מהערפל, ובקול עייף נגיד צריך לקבוע זמן איכות זוגי. ונפתח יומנים, ונשלוף עטים, והידיים יתחילו לסמאס בכבדות בחיפוש אחר בייביסיטר. מי שייטיב להביט יגלה בתוך האישונים, אי שם במעמקים, מרחפת רועדת שלהבת מרקדת.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אם בא לכם על זמן איכות זוגי, או זמן איכות עם חברים וחברות, מוזמנים לבוא להופעה שלנו: 'באושר ועושר' - מערכונים מתוקים מרירים על זוגיות! מערכונים שמדברים וצוחקים על הכל - ההתפנקסויות, השתיקות במסעדות, המין האדיר, התשוקה לאחרים ואחרות, הפחד מזמן איכות, והרצון להשאר יחד למרות הכל, בטוב וברע ובטוב.

שתי ההופעות הקרובות של 'באושר ועושר' :

רביעי 11/12, 20:30, תאטרון הידית פרדס חנה, מחיר כרטיס: 70 שקלים, טלפון להזמנות: 077-5301381

ראשון, 15/12, 20:30 - חוגגים שנה להופעה עם הופעה חגיגית במיוחד ב 'מועדון האזור' בתל אביב! מחיר כרטיס: 70 שקלים, רחוב הרכב 13 תל אביב. כרטיסים ניתן להזמין בטיקט סנטר

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%92%d7%9d-%d7%90%d7%aa%d7%9d-%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%90%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%96%d7%95%d7%92%d7%99/feed/ 0
לידה בטבע: הפשטות שבלהיות חיה http://saloona.co.il/blog/%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%91%d7%98%d7%91%d7%a2-%d7%94%d7%a4%d7%a9%d7%98%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%91%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%99%d7%94/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%91%d7%98%d7%91%d7%a2-%d7%94%d7%a4%d7%a9%d7%98%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%91%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%99%d7%94/#comments Wed, 06 Nov 2013 13:57:23 +0000 http://saloona.co.il/?p=169913 בלי בית חולים, בלי אפידורל, בלי ניאונים, בלי טפסים למלא, בלי צמידים על הידיים, בלי רופא, בלי מיילדת, בלי דולה. רק אישה תינוק משפחה ואמאדמה. השראה.

זה מה שכתבתי כששתפתי את הסרטון הזה אצלי בפייס, והופתעתי לגלות כמה תגובות הציפו את הפוסט. תגובות מכל קשת צבעי הרגשות: התפעלות, כעס, תמיכה, פחד, יופי, גועל, דחיה, משיכה. מרתק לראות מה זה עושה לנו כבני אדם בשנת 2013 לראות לידה בטבע.

כדי לצפות בוידאו המדובר לחצו פליי, אז זכרו - הצפייה איננה מתאימה לכולם/ן:

בשבילי הסרטון הזה הוא השראה טהורה. ואני אסביר. כשהסתכלתי עליו, הרגשתי שזז לי משהו בתוך המוח. משהו באונה השמאלית או הימנית נפער בתדהמה – אה, אפשר גם ככה? אפשר גם בלי? באמת שלא ידעתי. באמת שלא עלה על דעתי.  מבחינתי ללדת בבית, ולא בבית חולים זה מעשה קיצוני מספיק, שיש לתת עליו את הדעת, ויש מלא שיקולים לכאן או לכאן. אני ילדתי לידה טבעית אמנם, אבל בבית חולים. אז ככה? בטבע? על האדמה? לתוך הנחל?? בלי אף איש או אשת מקצוע, מה זה אפשרי???

כן, זה אפשרי. ראיתי. ראיתי את האישה יולדת ככה על רקע העצים, האדמה, המים, מוקפת בבני משפחתה, בילדים קטנים, בלי להתבייש, בלי להרחיק, בלי לעשות עניין. בלי לעשות עניין! הדבר הזה שזז אצלי באונה השמאלית או הימנית הוא זיכרון ישן נושן שהתעורר. זיכרון מבעל החיים שאני. האישה בסרטון יולדת , כמו שחיות יולדות, בטבע ובלי לעשות עניין.

כמה עניין אנחנו עושים. בני האדם. מכל דבר כמעט. כמה הרחקנו והתרחקנו מהדברים הפשוטים הטבעיים. מחכמת הגוף שלנו. היום יש כדורים שאפשר לקחת לכל דבר כמעט. כדורים כדי ללכת לישון, וכדורים כדי להתעורר, כדורים נגד כאב ראש, כדורים בעד הפסקת נזלת, כדורים לעצירת רעב, כדורים להגברת תשוקה, כדורים כדי להתרכז, כדורים לעיכול, אפילו כדורים כדי לאהוב! ואיך אפשר בלי - כדורים נגד צרבת, שהם כדורים שדי מצחיקים אותי בעיקר לפני החגים הגדולים שלנו, שאז המפרסמים יוצאים מגדרם, ועל שלטי החוצות כתוב משהו שבתירגום חופשי אומר: בואו תאכלו כמו חזירים גם בחג הזה, יש לנו כדור שיסדר לכם את התלונות של הגוף על החזירות שלכם. וסליחה אגב אם פגעתי בחזירים, חיה שאני דווקא מחבבת.

התרחקנו כל כך מהגוף שלנו, הכלי הראשון שניתן לנו כשנחתנו פה על הכדור, אפילו לפני שפגשנו את אמאבא.  פעמים רבות או שאנחנו לא רואים אותו ומקבלים אותו כמובן מאליו, או כאיזה משהו מטריד שיש להפתר מהבקשות המנג'סות שלו (רצוי בעזרת כדור), או כפח אשפה לג'אנק ולהתמכרויות שלנו, או כמשהו שיש להתבייש בו, להסתיר, לשנות, למחוק את אותות הזמן שנרשמים בו. איזה דברים אנחנו עושים לגוף במקום להקשיב. במקום לכבד. במקום להאמין לו. במקום לבטוח בו. במקום לאהוב אותו.

מה זה אומר לחזור לגוף, לחזור לטבעיות של החיה שאני. להקשיב לבקשות שלו. ולהקשיב ליכולות שלו. האישה הזאת ידעה שהיא יכולה ללדת ככה. בלי בית חולים, בלי רופאים, בלי מיילדת, בלי לפחד. מה זה אומר ללדת בלי לפחד? הנה האונה שלי שוב זזה.

ונכון, טוב שיש את הרפואה, מה זה טוב, מזל! אני בשום פנים ואופן לא מזלזלת בה, וברור שבמקרים רבים בזכות בתי החולים ניצלו תינוקות ואמהות ממוות. אני מברכת על שיש אותה. אבל מה שקרה בדרך, זה שמרוב שאנחנו סומכים על משהו מבחוץ שיעשה לנו את העבודה – רופא, כדור, משהו בחיבור שלנו לעצמנו, לגוף שלנו נעצר. לחלוטין. אנחנו לא סומכים עליו שהוא יודע. שהוא מספיק חכם לרפא את עצמו. משהו באנטימיות הבסיסית , ביחסים עם הכלי המופלא הזה שהוא הגוף שלנו פגום לחלוטין.

כשראיתי את הסרטון הזה, נזכרתי. ואז התרגשתי. ואז התגעגעתי. לחיבור פשוט שהיה לנו פעם פעם פעם. לאנטימיות עם הגוף. לאינטימיות עם המשפחה. לאינטימיות עם הטבע והאדמה. לפשטות שבלהיות חיה.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%91%d7%98%d7%91%d7%a2-%d7%94%d7%a4%d7%a9%d7%98%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%91%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%99%d7%94/feed/ 1
התגליות של גיל 40 http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%aa%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%99%d7%9c-40/ http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%aa%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%99%d7%9c-40/#comments Thu, 09 May 2013 07:58:26 +0000 http://saloona.co.il/?p=141463 בגיל 40 גיליתי תגלית מפתיעה על עצמי: אני אחרת לגמרי ממי שחשבתי. ממי שהתרגלתי להיות. מסתבר שיש בתוכי עוד אישיות, שעד עכשיו גרה לה בצמצום, מסתפקת בחדר קטן בתוך חומות ליבי. האישיות הזו נמעכה שנים רבות במסגרות השונות שהתגלגלתי דרכן - גן, בית ספר, תיכון, צבא, אוניברסיטה, עבודה, חתונה, משפחה... אבל היא עדיין חיה ונושמת. בשנים האחרונות התחילה לבצבץ. להרים ראש שובב, לצחוק צחוק פרוע, לרקוד בלי שיהיה לה איכפת מה חושבים, לשיר גם אם זה כולל זיופים, לנסוע לבד למקומות רחוקים, או לפרוש במפתיע זוג כנפיים ולעוף. דברים שבכלל לא ידעתי על עצמי שאני.

מוזר לגלות פתאום באמצע החיים שאני הרבה יותר חברותית, פרועה, אמיצה ופראית מהילדה השקטה הטובה שהפכה לנערה שקטה וטובה, שנהייתה אישה שקטה וטובה, שיום אחד עברה מתל אביב לפרדס חנה, וכמו זיקוק- די-נור צבעוני התפוצצה על העולם. משהו במעבר הזה שיחרר חלקים בתוכי שאפילו לא חשדתי בקיומם. מאז אני בעקבותיי, מגלפת את עצמי החוצה. לומדת להכיר אותי . מעיזה יותר. וככל שמעיזה, מגלה עוד דלתות ושערים, שכדי לעבור דרכם צריך כל מיני מפתחות, שיקויים, פגישות עם אנשים, לפתור חידות, לקטון ולגדול, וככל שפותחת ועוברת, המעברים הולכים ונהיים יותר קלים, ופתאום מגלה איך מצטמצם לו הפער ביני לביני. איך אני מתיישבת בנוחות על מקומי.

החופש להיות מי שאני, זה פלא גדול עבורי. כי להיות אני, אמור להיות הדבר הכי טבעי בעולם, אז איך קרה שזה כל כך מסובך? איך קרה שלהיות נאמנה אלי, זה לא פשוט? ומצריך היכרות עמוקה איתי, ואומץ! ובכלל איך קרה שאני לא מכירה אותי?? לפותה בכל כך הרבה אמונות חוסמות, חלקן מהחברה, חלקן הגנות שפיתחתי. אמונות חוסמות שמטשטשות את האמת שלי, כמו ערפל כבד, שלא נותנות לקול שבוקע מליבי להישמע. שאומרות עליו כל מיני דברים – שאני טועה, שאני שרוטה, שאני אשמה, שאני לא בסדר.

אני בסדר. מה זה בסדר, אני בסדר גמור. מפזרת את הערפל, מתחילה לראות אותי. על כל צדדי, על כל צבעי. מרשה לעצמי להיות. מכוערת ויפה, חלשה וחזקה, צודקת וטועה, נוצצת או כבויה. מאמינה לי. מאמינה בי. מוכנה לעוף, מוכנה ליפול, יש לי אותי. אני בעדי.

מתוך הגילוי הזה נולדה הסדנא לנשים: "החופש להיות". לא קל לנשים להיות חופשיות עם האמת שלהן בכל רגע ורגע. מה בא לי עכשיו? בא לי לפתוח את הפה ולשיר? בא לי לקום ולרקוד? בא לי להצחיק? בא לי להגיד מה אני חושבת? ואולי בכלל לא בא לי לעשות את מה שמתבקש ממני? החברה לימדה אותנו להרכין ראש, להכיל, להיות למען, לעמעם את היופי שלנו, להוריד את הווליום, כי זה מסוכן. כי זה עלול לעשות בלגן. מצד אחד אנחנו חופשיות להסתובב עם איזה בגדים שבא לנו, לבחור את הגברים שנהיה איתם, אבל מעלינו ובדמנו עוד מרחפת בורקה שחורה שבאה לכסות את עומק היופי והעוצמה. זה לא נאה ולא יאה ולא מתאים ולא מקובל.

אם בא לך להכיר עוד קצת את עצמך, אם בא לך על זמן איכות עמוק איתך, אם בא לך להיזכר במה ששכחת, אם בא לך לגלף את עצמך החוצה, אם בא לך את החופש להיות מי שאת, מוזמנת להצטרף אלינו ביוני לסדנת הנשים בכרתים "החופש להיות". להיות את בלי להצטמצם, בלי להתבלבל, בלי להרגיש אשמה, בלי לפחד. להיות את. בהנאה, בעונג, בשמחה, בהודיה. החופש להיות את. ולגלות שהתגעגעת אליך

>> בימים אלו אנחנו סוגרות את הקבוצה האינטימית הבאה של עשר נשים. קוראות סלונה הנרשמות עד ה 13/5, יקבלו הנחה של 50 יורו . לפרטים נוספים, כאן.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%aa%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%99%d7%9c-40/feed/ 0
אני מתגעגעת אלי http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%9e%d7%aa%d7%92%d7%a2%d7%92%d7%a2%d7%aa-%d7%90%d7%9c%d7%99/ http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%9e%d7%aa%d7%92%d7%a2%d7%92%d7%a2%d7%aa-%d7%90%d7%9c%d7%99/#comments Thu, 18 Apr 2013 14:26:16 +0000 http://saloona.co.il/?p=138386

השבוע הלכתי לנומרולוגית שחברות המליצו לי עליה. ישבתי אצלה שעתיים במפגש שהיה כמו מים טובים לאדמה חרבה. לא בגלל שהיא אמרה לי דברים מופלאים שאני לא יודעת, אלא בגלל שהיא תיארה בדיוק את מי שאני, ואישרה שכל מה שאני מרגישה ועושה הוא נכון לי. מסתבר שאני לא רעה, אשמה, ילדותית, ושרוטה. מסתבר שאני בסך הכל אני. עוד דבר שמסתבר זה, שהאני הזה שלי לא תמיד מתאים למסגרות. המסגרות האלה שאחרים עשו למעני. מסתבר שהאני שלי לא תמיד מתאים למסגרת הזוגית. האני שלי לא תמיד מתאים למסגרת המשפחתית. האני שלי לא תמיד מתאים למסגרת החברתית. בעצם מה שקבלתי מהנומרולוגית, זה אישור להיות אני.

אני. מתי בפעם האחרונה הייתי אני? בין המעיכות שמעכו אותי כשהייתי ילדה בבית הורי, לדריכות שדרכו עלי 12 שנה בבית הספר, לכיווצ'וצ'ים שעשו ממני בצבא, לזוגיות בה התמסרתי כולי למישהו אחר, להורות בה נעלמתי מותירה את גופי, זמני, ונפשי לטובת מדע המשפחה. מתי היתה לי הזכות הלגיטימית להיות אני?  אז יש את אלה שמתמרדים כפעולת נגד למעיכות שבדרך, למרות שגם זה לא באמת הם –  רק דרכם לשרוד, ויש את אלה הטובים המרצים, כמוני. אבל טקטיקת השרידה איתה הגעתי עד הלום, מתהפכת עלי, מאיימת לחנוק אותי.

משבר גיל 40. פאתטי איך אני צועדת בדרך שכתובה מראש, עוברת בדיוק את אותם תסמינים, והנה הולכת לפח הקומפוסט התאוריה שאני נורא מיוחדת. כנראה שפה באמצע החיים, מתחילים להתעייף. פתאום אין את האנרגיה שהיתה  בתחילת הדרך. אני מדמיינת אישה שועטת אל חיי המשפחה קדימה בזעקת קרב: יולדת, מניקה, מגדלת, מאכילה, מכילה, נותנת, מנחמת, משמחת, מרדימה, מעירה, מלבישה, רוחצת, מרגיעה, סולחת, ופעמים בין לבין גם מפתחת קריירה. עם השנים הדלק הולך ואוזל, האישה מתחילה לקרטע. פחות סבלנית, פחות מכילה, פחות מבשלת, פחות מנחמת, פחות סולחת, עד שמגיע הרגע הזה, ש- נגמר. אין יותר. אין מאיפה לתת כלום. זעקת הקרב הופכת לאנחה קטנה חרישית. ואז אפשר לזייף, לעשות כאילו, להמשיך לתת - אבל מהמינוס, וככה זה גם נראה, וככה זה גם מורגש. או שאפשר לצאת לקרב.

מלחמת עצמאות. עם מצ'טה אני מסלקת מדרכי כל מה שלוקח ממני.  חתולים, ילדים, בעל, אמא, לא מעניין אותי כלום. אני יוצאת להציל את עצמי. אין לי ברירה, אף אחד לא יתן לי אותי, זו אני שצריכה לקחת. מסביבי כועסים עלי, מאשימים אותי, מתאכזבים ממני. חברים אומרים לי להירגע, זה יעבור, להפסיק להאמין למה שאני מרגישה, עוד לא מאוחר לחזור אחורה, לתבנית החמימה שמחכה לי בזרועות חנק פתוחות. ופתאום אני, הטובה, המרצה, ההרמונית, צריכה להתמודד עם זה שלא מרוצים ממני. עם זה שאני לא בסדר. שאני דיסהרמונית. זה כמעט בלתי אפשרי למי שאני. אבל אני הולכת על זה. כי אין לי ברירה.

שקט. פתאום באמצע החיים אני צריכה שקט. לא סתם שקט, דממה. אני צריכה את זה כמו אוויר לנשימה. לא יכולה לשמוע יותר את פסקול הטלוויזיה ברקע, לא אמא משעמם לי, בא לי משהו לאכול, בא לי משהו לקנות, קבלתי מכה, כואב לי, רוצה לשמוע בדיחה? את יכולה להקריא לי, לצייר לי, לגזור לי, לקשור לי, לנגב לי, אפשר ממתק? לא לשמוע מה עבר עליו היום ולהגיד 'וואו', או 'שיאללה', או 'מותק שלי'. שקט. מאז שהפכתי לאמא, לא היה לי שקט כזה. דשן, איכותי. והאמת, לא הרגשתי כמה אני צריכה את זה. עכשיו זה מורגש. מאוד. מידי. אני חייבת את זה. אני לא יכולה בלי זה. באמצע המולת החיים, אני זקוקה לדממה. להתעטף בה, לנשום אותה, לרפד איתה את הגוף והלב והראש. לנוח בה. ולפתע מתוך הדממה מבצבצת אני

שלום. חסרתי לי. אפילו לא שמתי לב כמה. מה שלומי? מה עובר עלי? מה בא לי לעשות? מתי? עכשיו ? אחר כך? הזמן שוב עומד לרשותי. אני עומדת לרשותי. הגוף שלי. הלב שלי. החוץ שלי. הפנים שלי. אני שלי. איפה נעלמתי כל כך הרבה זמן. העיקר שאני שוב כאן. חיה. מרגישה. קצת רועדת. ובתור התחלה לא צריכה הרבה. רק לעשות לי מקום. התגעגעתי אלי.

>> אתן מוזמנות להצטרף אלי לסדנה באי כרתים, למסע נשי אינטימי ומחובר לטבע. לפרטים הכנסו לחופש להיות

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%9e%d7%aa%d7%92%d7%a2%d7%92%d7%a2%d7%aa-%d7%90%d7%9c%d7%99/feed/ 0
לאהוב אותי http://saloona.co.il/blog/%d7%9c%d7%90%d7%94%d7%95%d7%91-%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%99/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9c%d7%90%d7%94%d7%95%d7%91-%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%99/#comments Tue, 22 May 2012 13:33:17 +0000 http://saloona.co.il/?p=88125 מאז שאני זוכרת את עצמי חיפשתי את הדרך הביתה. בגן, ביסודי, בתיכון. בצבא הייתי מקישה בעקבי שלוש פעמים כמו דורותי וממלמלת: אין כמו הבית, אין כמו הבית, אין כמו הבית... מקווה שקסם יתרחש ופיה יפה או מכשף מסתורי ישיבו אותי הביתה. אבל היכן הוא ביתי? גדלתי מאז, והקמתי לי בית משלי. קן אהוב, נעים, וחמים. ועדיין מידי פעם עולה בי הכמיהה: הביתה.

אם היינו יודעות לתת לעצמנו אהבה ללא תנאי

אביטל ואני דוהרות בג'יפ דרומה. סופו של כביש שש, משמאלנו שדה כלניות אדום מטורף, קצת לפניו מגרש חניה עמוס מכוניות, בהחלטה של רגע שוברות ימינה למגרש, משתחלות לחניה, רצות יחפות. אדמה. מתפלשות בה בגעגוע והכרת תודה, מרוות את צמאוננו, מתפנות להסתכל סביב. משפחות עולות או יורדות בגבעה, פורשות מחצלת באחו.

שבת, צהריים מאוחרים, דהרנו לדרכינו, מותירות מאחור: אביטל - בעל + 4, אני - בעל + 2, משייטות בתוך בועת זמן שנפתחה לנו, בדרך למידבר. חופש.

"את יודעת מה הסיבה לכל הבלגן בחיים", אביטל אומרת לי, "אם היינו יודעות לתת לעצמנו אהבה ללא תנאי, הכל היה מסתדר". אני מתחילה לחשוב על זה. שלוש מילים: אהבה ללא תנאי, נשמעות לי בלתי מושגות. חסרות רגש. לוקחים את הדבר הזה שאנחנו זקוקים לו נואשות, ומסדרים אותו במילים יפות. בשבילי אהבה ללא תנאי זו זעקה, בקשה אילמת , נהמה ממעמקי הלב. קיבלתי אי פעם אהבה ללא תנאי? נתתי אהבה כזו? נקיה מכל רצון לתמורה? לילדי? לבנזוגי? לכלבתי? לקבצן ברחוב כשאני שמה שקל בכוסו? לא סגורה על זה. אהבה ללא תנאי. מאיפה לי לדעת מה זה בכלל, ועוד לתת את זה לעצמי.

בחזרה  בג'יפ אנחנו מעמיקות בשיחה. אביטל אומרת "אם אוהב את עצמי אהבה ללא  תנאי, אם אקבל את עצמי בכל מצב, לא אצטרך לחפש ולקבל את זה מבחוץ. לא מבעלי, לא מהילדים, לא מחברות, לא מהמטופלים. לא אהיה תלויה במה חושבים עלי, במה יגידו, בזה שמישהו חיצוני יאשר אותי או לא. יהיה לי אותי, בכל מצב". אני חושבת על האנשים שאני מכירה. אוהבים את עצמם? עוד לפני ה-ללא תנאי, הדבר הפשוט הזה, של להסתכל במראה ולאהוב את מי שמסתכל מהצד השני. יצא לי לדבר על זה עם כמה. על מה הם מרגישים כשהם מסתכלים במראה. התשובות מאוד הפתיעו אותי, לרובם קשה.

ומה אני לעצמי?

ומה איתי. אוהבת אותי? מה אני לעצמי – שותפה טובה, או בוסית ביקורתית? מה אני חושבת עלי? רואה אותי? על כל מה שאני? מקבלת את עצמי? כמו שאני?  מקשיבה לי? לקול הפנימי שלי?  ומה יותר חשוב לי - מה אחרים יגידו, או האמת של מי שאני בכל רגע ורגע?

יש בית אליו אני כמהה. היכן הוא. מתישהו בדרך הלכתי לאיבוד. בית שהוא מקום מקלט. מקום בטוח. מקום שאפשר בו לנוח. להיות חלשה. מקום להסתתר. מקום בו לא צריך להתבייש. או ללבוש בגדי מעצבים. מקום בו אפשר להסתובב בטרנינג, ובלי מסכה. מקום להתפרק ולצרוח. מקום ליהנות ולשמוח. מקום שאפשר לגדול וללבלב. מקום לפרוח. בבית יש מקום להכל. בית מכיל אותי על כל כולי, על כל צבעי, מצבי רוחי, על כל גדלי ומידותי: סמול, מידיום, לארג', אקסטרה לארג', לפעמים גם אקסטרה סמול.

עייפתי מלבקש: תאהבו אותי

אביטל על ההגה, אני בוהה בשדות. פתאום אני נזכרת, שפעם במהלך מדיטציה חוויתי שאני = אהבה. והכל מתחבר לי. הדיבורים של אביטל, החיים של האנשים סביבי, הבית אותו איבדתי ואני מחפשת. הכמיהה שלי התבהרה. אני רוצה לחזור הביתה אלי. עייפתי מלרעות בשדות זרים. מלהידפק על דלתות בחוץ ולבקש: תאהבו אותי! תאהבו אותי עוד. עייפתי לבקש אישור מזרים על היותי מי שאני. עייפתי מלהאשים אחרים במה שקורה לי.  החל מההורים, הבנזוג, המחזור, ראש הממשלה, מזג האוויר, היקום, הגנים התורשתיים, הקארמה ואלוהים. רוצה להחזיר את המושכות אלי. לקחת אחריות על חיי. עייפתי מלחפש את מקומי בחוץ. רוצה לעשות לי מקום בעצמי. לקבל אותי. להכיל אותי.  להיות בית בשבילי.

יש מקום שכשמגיעים אליו כל הסיפורים משתתקים, והדרמות נעלמות, והמבט מוסט ממה שאין אל מה שיש, ובמקום מירמור יאוש ופחד, מופיעה הכרת תודה. יש מקום כזה, והוא הכי רחוק והכי קרוב, הוא בתוכי. שביל הלבנים הצהובות מגיע הישר לליבי. כל שעלי לעשות הוא לאהוב אותי.

מיכל ואביטל: לומדות לאהוב את עצמן במדבר

כשאוהב את עצמי ללא תנאי, אהיה חופשייה. חופשייה מהתלות בחוץ. חופשייה ממה יגידו. חופשייה להיות אני. בכל מקום, עם כל אחד ואחת.  חופשייה לזקוף קומה. חופשייה לעמוד יציבה על האדמה. חופשייה לפרוש כנפי, ולעוף על החיים האלה.

יומיים מופלאים במדבר

הגענו למדבר. עברנו שם יומיים מופלאים, וחזרנו עם מלא רעיונות לסדנא שכל עניינה הוא ללמוד איך להעניק לי ממעיין ליבי, איך להתחיל לאהוב אותי, כמו שאני.  ככה נולדה סדנת הנשים:  *לאהוב אותי – לפרוש כנף*

ביום שלישי, ה- 29/05, ניסע לחאן בארותיים, מקום מושלם במידבר, במרחק של כשעתיים מהמרכז, שם נעביר לילה ושני ימים בהתקרבות עוד ועוד אל עצמנו. אם יש לכן געגוע לא ברור, כמיהה לאיזשהו בית, מוזמנות להצטרף אלינו לשקט של המדבר, לעבוד על הזוגיות במערכת היחסים החשובה ביותר – איתך.

מי אנחנו?

מיכל ליבדינסקי (39) – כותבת, ומנחת מעגלים

אביטל ציון (45) – מטפלת גופנפש 12 שנים, מתקשרת, מרפאה

וכמה פרטים נוספים: עלות הסדנה היא 550 שקל. המחיר כולל: לינה, ארוחת ערב, ארוחת בוקר, וארוחת צהרים

לפרטים נוספים והרשמה : מיכל  050-2250071 SHALLHEVET@GMAIL.COM

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9c%d7%90%d7%94%d7%95%d7%91-%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%99/feed/ 0
נשים מחבקות את החושך http://saloona.co.il/blog/%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%97%d7%91%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a9%d7%9a/ http://saloona.co.il/blog/%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%97%d7%91%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a9%d7%9a/#comments Tue, 03 Jan 2012 14:15:06 +0000 http://saloona.co.il/?p=67626 אנחנו חיות בתקופה מאוד מבלבלת. מצד אחד נראה שעשינו את זה. השתחררנו, יצאנו ללמוד, לעבוד, אנחנו לובשות מה שבא לנו (לא כולן עדיין, אבל הרוב), בוחרות את בני הזוג בעצמנו, מפרנסות ומתפרנסות, ואף כובשות את השמיים: חמש טייסות סיימו קורס טיס. אבל עבודתנו לא הושלמה. נותר לנו להיזכר מי אנחנו באמת, ומה האנרגיה שאנחנו מביאות. נכון השגנו הרבה, אבל עשינו את זה בדרך זכרית. השתלבנו בעולם זכרי. למדנו את השפה שלו, את הקודים שלו, את המיניות שלו. למדנו כל כך טוב עד שהתבלבלנו לחשוב שזה אנחנו. אבל זה לא. עכשיו מגיע השלב האבולוציוני הבא בשחרור המין הנשי. מגיע הזמן לשוב ולהיזכר מה המהות שלנו. מה זו אנרגיה נשית. מה המתנה שאנחנו מביאות לעולם.

התנועה הגברית היא ראש חץ קדימה. התנועה הנשית היא מעגלית. הגברים מחוברים לחומר. הנשים מחוברות לרוח. הגברים מחושבים, אחראים, פועלים בדרכי ההיגיון והראש. הנשים פרועות, חופשיות, פועלות בדרכי האינטואיציה, המיסטיקה, הלב. הגברים לוקחים, הנשים נותנות. הגברים מפזרים, הנשים מכילות. הגברים צדים, הנשים מלקטות. לגברים יש לוח זמנים, לנשים יש זמן. הגברים מסמנים טריטוריות, תוקעים דגל, בונים חומות, גודרים גבולות. הנשים שופעות הזנה כמו אמאדמה שנותנת לכולם, שייכת לכולם, ואין לה מושג מה זה גבולות.

הרשימה הזאת לא באה להגיד מי שווה יותר. אנחנו עשויים חומר ורוח, וזקוקים לשתי האנרגיות שיחיו יחד באיזון הרמוני. העולם בו אנו חיים כרגע, מנוהל על ידי קודים זכריים  –אבל האנרגיה הזכרית מתחילה להיחלש. מגיע הזמן של האנרגיה הנשית לשוב ולהתחזק. לא כדי לנצח, אלא כדי להתאזן. כדי שניפגש באמצע. שנטיס את הכדור הזה יחד למקום טוב יותר. שניצור גן עדן עלי אדמות.

כדור הארץ זקוק לאנרגיה הנשית שתשוב ותיתן את המתנות שלה לעולם.  כדור הארץ זקוק לנו כדי שנזכור ונזכיר את איכויות האהבה. יש בלבול גדול  בכל הקשור לאהבה. אהבה זו קנאה. אהבה  זו דאגה.  אהבה  זה צורך. אהבה  זה כיבוש. אהבה זה ריגוש. אהבה זה רכושנות. אהבה זה לצמצם את עצמי. אהבה זה לרצות. כדי שיאהבו אותי אני צריכה להסתיר את מי שאני באמת. האהבה שאנחנו מכירים מגיעה יד ביד עם הפחד. הפחד לאבד, הפחד להיפגע, הפחד לפגוע. תארו לכם אהבה חופשייה מפחד. תארו לכם לאהוב בלי לפחד. אני מתחילה לדמיין את זה.

אהבה היא צו השעה. אהבה כמו שאין לנו מושג איך היא יכולה להיות. מזה דורות רבים שנשכחה.  התבלבלה בסבך החיים, בתוך הצורך לשרוד. אבל עכשיו כדי שנשרוד, מהותי  שנזכר בה. בפניה האמיתיות. היא התשובה והמרפא לכל החולי שגרמנו לעולם ולעצמנו.

אהבה. כמה שירים וספרים נכתבו, כמה מכתבים ואסאמאסים נשלחו, כמה טיפולים פסיכולוגיים נעשו, כמה סמים ואלכוהול נשפכו, כמה מילים נאמרו, הושרו, נזעקו. כמה הרגו למענה, כמה הצילו. כל החיים שלנו מוקדשים לה. ממנה התחלנו, אליה נחזור. אנחנו עשויים ממנה. ועדיין, אנחנו מסתובבים רוב הזמן, בלי שיש לנו מושג מה זאת אהבה. באמת.

בתגובה לכותרת ‘נשים מגרשות את החושך’, חברה ומורה יקרה שלי בשם אורית אור כתבה לי את הדברים הבאים:

גברים מגרשים. את החושך ובכלל…
דמיינו לכם נשים בשדה הקרב… חי חי חי
נשים מחבקות את החושך. עד שהוא נמס.
נשים מאירות באור כל כך חזק – עד שהחושך נבלע בתוכו.
אולי אם נפסיק לגרש ונתחיל לחבק יתמוסס המצב הגברי הזה של הצעות חוק ותקנות ו… ו…
אי אפשר להלחם בשלטון גברי. כי במלחמה יש רק מפסידים.
נשים מחבקות את החושך!

לקח לי שבועיים להבין את זה לעומק. כמה זה נכון. לא לימדו אותנו לחבק את החושך. רק להרחיק, לגרש, לנצח, לשנוא. אף אחד לא לימד אותנו לאהוב את מי שחתך אותנו בכביש. לסלוח למי שעקף אותנו בתור. למצוא פינה חמה בלב לחרדים על מנהגיהם המעצבנים. לאיווט ליברמן.  מול כל החושך שמתרחש מול עינינו – אהבה זו התשובה שלנו. אהבה היא הנשק שלנו. אהבה היא הרפואה שלנו. היא זמינה לכל אחד ואחת. כל הזמן, בכל מקום. רק צריך לבחור בה. ככל שנגיב לחושך אחרת לגמרי ממה שהיה נהוג עד היום, החושך יתבלבל. והאהבה תתייצב, ותתגלה, ותתבהר. יותר ויותר.

בואו נכיר את החושך בתוכנו. נחבק אותו. נקשיב לו. נצעד איתו יד ביד. בואו נוציא את האנרגיה הנשית שלנו עוד ועוד החוצה. בואו ניזכר ונתחבר אל היופי העדין של מהותנו, ששוכן מחכה בסובלנות בליבה שלנו. בואו נזכר בשפה שלנו, במנהגים שלנו, ברוחניות שלנו, במיניות שלנו, בחופש שלנו, באהבה שלנו. בואו ניזכר בנו. אנחנו לא צריכות לחנך, רק להיות. אנחנו לא צריכות להתבייש, רק להיות. בואו נהיה נשים מעוררות השראה.

2012 מתרגשת עלינו לטובה, ואיתה בשורת האהבה. אהבה שהיא מהפכה. מי שטעם ממנה לא יכול לחזור אחורה לתחליפיה הזולים. בשורת האהבה תחלחל עוד ועוד, למסגרות החינוך של ילדינו, למקומות העבודה, לאוכל שלנו, ליחסים שלנו עם האדמה, המים, האש, האוויר, בעלי החיים, בני האדם. 2012 נכנסת בסערה. היא מזמינה אותנו לשכוח את מה שאנחנו יודעים ויודעות, להיזכר במה ששכחנו, להרפות אל החדש, ולצעוד באמונה בדרך הכי חדשה והכי עתיקה, דרך שאין עוד מלבדה. אהבה.

>> טיפול זוגי, הבלוג של מיכל ליבדינסקי ושי אביבי בסלונה

>> נשים מגרשות את החושך - לכל הכתבות בפרוייקט

>> הבלוגריות של סלונה כותבות בנושא:

אושרית נבארה: הדרה מתחילה בבית

לייזה פאנלים: תקראו לי אישה

מורן מישל: אל תגידו קומץ

פיני שרגיל בן סירה: מה זו הדרה?

רקפת פרא: כשחרדים זרקו עלי ביצים

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%97%d7%91%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a9%d7%9a/feed/ 0
אני ואמא שלי http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%95%d7%90%d7%9e%d7%90-%d7%a9%d7%9c%d7%99/ http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%95%d7%90%d7%9e%d7%90-%d7%a9%d7%9c%d7%99/#comments Sat, 17 Sep 2011 05:50:54 +0000 http://saloona.co.il/?p=51792

החלטתי להרים סדנא. הרעיון מתבשל אצלי זמן רב, עכשיו הוא יוצא החוצה: זמן איכות עם האישה המשמעותית ביותר בחייך: אמא. זה בסדר, אני יודעת מה התגובה הטבעית:  אמאל'ה !

...

הקשר בין הורים וילדים תמיד היה סבוך ומפותל. בתוכו הקשר בין אמא ובת הוא עמוק ועתיק, מלא בכאב וברוך, בשמחה ובעצב. קטנוניות, מרירות, ביקורת אין סופית, וייאוש, לצד חיבור עמוק שמהדהד עד תחילת הזמנים.

..

לפני חודש נסעתי עם אמא שלי והבת שלי , לסדנת שירה בשוויץ. תגובות החברות ששמעו על הנסיעה, נעו בין הרמת גבה, טפיחה מנחמת על שכמי, ואיחולי בהצלחה. ובעיקר תהייה למה אני עושה את זה. האמת- לא היה לי פשוט. היו הרבה רגעים שהתחרטתי על כל העניין. ובכל זאת כשחזרתי הבנתי כמה עמוק וחזק זה היה. לבלות עם אמא שלי ארבעה ימים באינטימיות גדולה. לישון באותו חדר. להתעורר יחד, ללכת לישון יחד.
..
בפעם האחרונה שזה קרה, בילדותי בבית, הייתי מישהי אחרת לגמרי. אז למרות שהיו מריבות וחיכוכים ועצבים, אני יכולה להגיד שהתקרבנו. היא הציצה באומץ לסדנא הזו, שהיא חלק מהעולם שלי, ואחרי ההתנגדויות הראשונות, אפילו התחילה לשיר ולזרום. אני מצידי ביליתי איתה זמן. זמן  דשן ונדיב, זמן שונה ומיוחד
.
..

"הזמן שלי על האדמה קצוב", אמא שלי אומרת ומביטה בי במבט עייף.  אחר הצהריים, במרפסת של הבית שלי, אני מסתכלת עליה ולא יודעת מה להגיד. נכון. ולא בגלל שום מחלה. החיים האלה שהולכים ואוזלים, ואיתם גם ההזדמנויות. להכיר קצת יותר, להרגיש קצת יותר.

גם הזמן שלי על האדמה קצוב. ובזמן הזה, כבר הבנתי, אני רוצה כמה שיותר להתקרב. עוד ועוד להתקרב. למשפחה שלי, לחברים שלי, לאנשים, לאדמה, לעצמי. קל להתרחק. אפשר לחיות שנים בריחוק. אפשר לחיות חיים שלמים מרוחקיםהקירבה דורשת מאמץ. התגברות על הטייס האוטומטי. הסכמה להסתכל בעיניים  אחרות, ולהקשיב באוזניים אחרות. הסכמה להיות יותר ויותר באמת. הסכמה להיות חשופה ושיראו אותי, וגם הסכמה לראות את מי שמולי חשוף. במקרה הזה את אמא שלי.

החלטתי להרים סדנא. אני קוראת לה: התקרבות. סדנת התקרבות לאישה המשמעותית ביותר בחיים. חברה ששמעה את השם שלחה לי מייל. היא כתבה שבתוך המילה התקרבות שוכנת המילה קרב ומתוך הקרב העתיק שבין אמהות לבנות טמונה היכולת להתקרב. אותה התקרבות מכילה בתוכה את כל היופי החסד הסליחה והחמלה.
..

.אז אני מזמינה אותך ואת אמא שלך, או אותך ואת ביתך, לבוא ליומיים מחוץ לשגרה ומחוץ לעיר, אל חווה קסומה בלב שדות, לא רחוק מראש פינה. לבלות זמן איכות יחד. נצא ביום שישי ה- 23/09, נחזור בשבת בערב.



אמאל'ה!

לפרטים נוספים שילחו מייל -

SHALLHEVET@GMAIL.COM

הורים לבת מתבגרת? אולי יעניינו אתכם הכתבות הבאות

]]> http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%95%d7%90%d7%9e%d7%90-%d7%a9%d7%9c%d7%99/feed/ 0