סלונה » מרלין וניג http://saloona.co.il סלונה Tue, 11 Aug 2020 11:09:44 +0000 he-IL hourly 1 http://wordpress.org/?v=3.8 ביקורת הסרט: "לשמור בבטן" http://saloona.co.il/blog/keep_in_beten/ http://saloona.co.il/blog/keep_in_beten/#comments Sun, 08 Mar 2020 14:10:08 +0000 http://saloona.co.il/?p=479695 כשהרופא המרדים נכנס לחדר הלידה לתת זריקת הרדמה לחן רותם, בסרט הדוקומנטרי לשמור בבטן (Yes דוקו), היא אומרת לו ״חיכיתי לך כל חיי״. ואם יש רגע כזה שאת רוצה לסגת, להעלם ושהכל ייגמר, הרי שהמשפט הזה מתמצת אותו היטב.

הריון ולידה הם תהליך ארוך וממושך שדורש המון התפנות רגשית ופיזית מצד האישה. מי שבינינו עברה את זה, יודעת עד כמה זה מטורף ועד כמה התהליך הזה של הריון ולידה הפכו אותה ללביאה. אבל לחשוב על עצמך מקיאה, מתנפחת וכבדה בשביל זוג אחר, ועוד לעבור אחר כך צירים וללדת עבורם, תינוק קרוב וזר, זה נשמע באמת מעבר לכוחותיה של אישה רגילה. חן רותם מתגלה כאישה שנמצאת מעבר לכוחות הטבע הרגילים כאשר בצעד אלטרואיסטי היא מוכנה להפוך לאם פונדקאית עבור חבריה, ורד וירון שמשתוקקים לילד ולארח את עוברם ברחמה.

לשמור בבטן הריון צילום עומר ימסינגר

במשך כל התהליך המצלמה הופכת לדמות נוכחת בביתם של חן ועומר והיא מלווה את התהליך המורכב, מרגע קבלת ההחלטה, הטיפולים הנלווים, ההיריון והלידה דרך הפלזמה המשפחתית המורכבת, אופן קבלת ההחלטה בעיני החברים, ההורים של עומר ו... ילדיהם המשותפים, כשהחוויה עצמה משפיעה על הזוגיות עצמה ודורשת המון הכלה ותמיכה. המצלמה, נוכחת נפקדת וחושפת את הצד הסודי והאינטימי סביב הריון גורלי. בחירות הבימוי המאולתרות ברורות ובולטת העדפת האותנטיות על פני התכנון המלאכותי, מה שמאפשר לצופים להתוודע למסמך תיעודי דינמי וסוחף, מהשנייה הראשונה ועד תום השעה של החוויה, במהלכה אנו מרגישים קרובים מאוד לנפשה וגופה של הגיבורה, דרכה אנו נחשפים לתהליך הפונדקאות מהצד הכי שביר ואינטימי.

לשמור בבטן צילום עומר יפמן

פונדקאות היא סוגיה רגישה שטומנת בתוכה משמעויות חברתיות, הלכתיות ומוסריות שטוענות בעד ונגד ברחבי העולם (בייחוד כשביציות הפונדקאית מעורבות בתהליך, מה שלא קורה בסיפורה של חן). לשמור בבטן סרטם של חן רותם ובן זוגה עומר יפמן (בהפקת ארי דוידוביץ), הוא סרט אישי וחושפני שלא נכנס למקומות האלה ולא מנסה להשיב על השאלות הגדולות אלא מעניק אפשרות הצצה לתמונת המצב מהזווית האישית של חן שמשמשת כפונדקאית, ולתהליך המורכב שעליה לעבור כדי להגשים את חלומם של אחרים.

במהלך הסרט ניכרים התחושות האמביוולנטיות כשהעובר הוא חלק גופני ממשי אבל גם נטע זר. חן עצמה מדברת על רגשות אשם שצפים ועולים נוכח זה ש״כל כך הרבה צריך להחזיק״. וכשהיא מדברת לעובר, בחדר הלידה, היא אומרת לו ״שחרר אותי ואני אשחרר אותך״.

לשמור בבטן צילום עומר יפמן

הנטייה האוטומטית של זוג היוצרים, שעובר את התהליך ומתעד את עצמו בתוכו, היא להשתמש בנקודת התצפית הטבעית שלהם ולחקור את הסיטואציה שמעוררת קונפליקטים חדשים בחממה המשפחתית. הבחירה האמנותית הזו מטשטשת את סיפורם של ורד וירון ההורים הביולוגים ששוכרים את רחמה של חן כדי להביא ילד לעולם. על אף החברות הטובה, הם נמצאים באופק, מצטיירים כפרווילגים, מרוחקים וסכמתיים, כשרגשותיהם מדובררים תדיר. האם נעשה פה חשבון נכון? ובכלל, האם התהליך והמחיר אחרי הכל, היו כדאיים? כעבור שנה, ניתנת לנו ההזדמנות לשפוט.

לשמור בבטן מצליח לרגש בעיקר באמצעות הפרופיל של חן הפונדקאית, כדמות לא שגרתית. כזמרת, היא מיטיבה להעניק משמעויות מוזיקליות לחלק מהאפיזודות שרוקמות עומק למסע הפיענוח של החיים והכוח להעניק חיים לאחרים. כיוצרת ואישה, היא משתפת פעולה באופן טבעי עם המצלמה, נחשפת ועקב כך חושפת גם אותנו.

לשמור בבטן צילום עומר יפמן

4 כוכבים- מסמך נשי אינטימי ומרגש, שמעורר שאלות חדשות ואישיות ממקומות לא צפויים, על התהליך המורכב של פונדקאות.

מרלנה- שיא העובר.

 

 

 

 

 

]]>
http://saloona.co.il/blog/keep_in_beten/feed/ 0
ביקורת הסרט: "עושים שכונה" http://saloona.co.il/blog/new_biz_in_the_hood/ http://saloona.co.il/blog/new_biz_in_the_hood/#comments Thu, 27 Feb 2020 07:37:31 +0000 http://saloona.co.il/?p=478949 הקומדיה הצרפתית עושים שכונה של הבמאי מוחמד חמידי (הפרה ז'קלין) נפתחת בטון מעורר חיים ופסקול קצבי, מה שמזכיר לנו את הכוח של המצלמה לעורר דמויות לחיים ולצבוע את המציאות בדומה למכחול, בגוונים.

הכניסה שלנו אל משרדי הפרסום הפריזאי שמנהל פרד ברטלי (ז׳יל ללוש), היא כניסה מתעתעת שמאפשרת לנו לחוש את חוסר היציבות של אותם עסקים סטרילים, מצד אחד נכנס פרויקט חדש שמבטיח רווח של חצי מיליון אירו ומהצד השני, אנשי מס הכנסה שתובעים חוב על סה״כ 1,700,000 אירו, סכום שאינו בר השגה. התבנית של משחק בתוך משחק שנוקט בה פרד, היא תבנית יצירתית שמאפשרת לנו להבין שבחיים הכל חולף, תלוי איך מתמודדים עם המצב ואיזה פתרונות מוצאים כדי להיחלץ ממנו.

 (צילום: באדיבות עדן סינמה)

בחברת הפרסום עובדת קבוצת מעצבים שרגילים לסביבה הטבעית והסטייליסטית שלהם. אלא שרשות המיסים מוכנה למחוק את החוב בתנאי שהמשרדים יועברו לשכונת לה קורנב, שכונת מהגרים מוסלמית לא רחוק מפריס, שידועה גם כשכונת פשע, שם השכיר פרד משרדים שנותרו ריקים והצהיר על פעולתם רק כדי לקבל הטבות מס.

הונאת המס של פרד והקנס הכספי הגדול שמוטל עליו, לא מותרים לו הרבה ברירות. או שהוא יתאבד או שהמשרדים יעברו ללה קרונב מיד והחוב ימחק. בתואם למצב החדש, יהיה כעת על העובדים להסתגל לסביבה זרה ועוינת.

 (צילום: באדיבות עדן סינמה)

שיבוש השגרה והמציאות הטבעית הם טריק ידוע בקומדיות. המפגש עם הזר, מתגלה כפוטנציאל לפרשנויות שונות שמייצרות מצבים שמקפצים מהמותח לקומי, כשהעברת בני הטובים למשכן ההטרוגני, הוא טרגי וקומי בו זמנית.

כך, סמי (מאליק בנטאלה) , בן השכונה הוא מאבטח שמפחד מכלבים, שבעקבות מפגש מיקרי עם פרד, מתגייס כדי לתדרך את העובדים לרגל כניסתם למשכנם החדש ומתאהב באלודי היפהפייה (קאלי לו) אחת מעובדות במשרד. התסבוכת הבאה תוביל לזה שהוא יקבל קידום כמנהל מכירות ויהיה על החברה לגייס עוד מספר עובדים מהשכונה כדי לעמוד בנהלים של מס הכנסה. העובדים שמתגייסים, אף להם משתבשת השגרה והם מתגלים כיעילים מאוד בניגוד למערכת הסימנים הסטראוטיפית אליה הם מזוהים.

 (צילום: באדיבות עדן סינמה)

לתוך הקטסטרופה הצבעונית יוצק חמידי את הבנאליזציה של הדמויות. כך למשל יגלה פרד את עצמו ואת משפחתו, אשתו ובנו, מחדש, וכך למשל, היציאה מאזור הנוחות תייצר אהבות חדשות. מנגנוני הפשע מצטלבים אף הם בסיפור ההתאקלמות של המשרד הבורגני ויוצרים מצבים מפתיעים ופתרונות יצירתיים כמו מיתוג שיווקי לחשיש. כשהעלילה תסתבך שתוף הפעולה והחיבורים השונים, יובילו להתרה וניצחון בעל מסר חברתי.

עושים שכונה כבר בשמו נשמע קרוב והוא אכן כזה. בקלות אפשר לחשוב איך משרד מצפון תל אביב נאלץ להעתיק את משכנו לדרום תל אביב כשבאופן פרדוקסלי עושים שכונה זה גם שם של פרויקט ירושלמי שמעניק מענקים לסטודנטים מתנדבים בשכונות ייעודיות. ובכלל, התסריט של עושים שכונה יכל בקלות להיכתב בישראל. מדיניות מירי רגב במשרד התרבות לעידוד תרבות בפריפריה יכלו בקלות ליצר תסריט בו חברה תל אביבית, בה עובדים מספר סטייליסטים, נאלצת להעתיק את משכנה לאזור שונה וזר על מנת לקבל תקציב או הקלת מס. מה שמעורר תהיה, איך זה שאף אחד בקולנוע המקומי לא חשב על זה?

 (צילום: באדיבות עדן סינמה)

לסיכום, עושים שכונה היא קומדיה קלילה שמצליחה להעביר את הזמן בצורה חיננית אך לא מעבר לזה. הרבה מהדמויות נותרות פלקטיות ולא ממצות עד הסוף את הפוטנציאל הנפיץ.

מפגן המשחק הכריזמטי והמצוין של ז׳יל ללוש הוא זה שעושה את הסרט למה שהוא ומבליט את איכויות השחקנים שלצדו.

כוכבים- 3.5

מרלנה- עובר. הדמויות הנשיות אמנם לא מספיק מפותחות לטעמי, אך עובדת המשרד, ליילה היא דוגמא מצוינת לדמות נשית סמכותית שיכולה לשלב בין כוח לרוך. חבל שבמהלך הסרט לא מקבלים ממנה יותר.

]]>
http://saloona.co.il/blog/new_biz_in_the_hood/feed/ 0
ביקורת הסרט: "היום שאחרי לכתי" http://saloona.co.il/blog/the_day_i_go/ http://saloona.co.il/blog/the_day_i_go/#comments Thu, 20 Feb 2020 09:17:00 +0000 http://saloona.co.il/?p=478457 היום שאחרי לכתי סרטו של נמרוד אלדר, הוא לא סתם עוד סרט ביכורים שיוצא כאן. לא אין בו משהו בועט או גרנדיוזי אבל יש בו את מכלול ההיבטים שמגבשים ייחודיות לדמויות, הניצבות במרכז הסיפור ומצליחות לרגש.

יורם גולן (בגילומו של מנשה נוי) הוא אב יחידני לבת מתבגרת, רוני (בגילומה של זהר מידן) עם מכלול המשמעויות הנלוות לזה. את שגרת יומו הוא מבלה בספארי כ-וטרינר בכיר. התנהלותו הכללית מספרת לנו כצופים, שגם הוא מתבגר. ניסיון ההתאבדות של בתו, שמופיע מהר מאוד בתחילת הסרט, מאלץ אותו במסגרת המהלך העלילתי גם להשתנות.

לא הרבה סרטים עוסקים ביחסי אב-בת בהקשר העומקי ולא הרוחבי של האפשרויות הגלומות במערכת יחסים שכזו, על שלל היבטיה הפסיכולוגיים והמורכבים. לכן העיסוק במערכת היחסים הזו והעמדתה במרכז כובד העלילה, הוא מרתק.

מתוך "היום שאחרי לכתי". צילום יחצ

הבחירות למאפייני הדמויות של האב והבת, מצליחות אף הן, ליצר נגטיבים מרתקים משום שמערכת היחסים האינסטינקטיבית של הורה בפעולה, נשחקת באמצעות המנגנונים הרפויים של האב. אם תרצו, החי מת על רקע מערכת היחסים בין האב לבתו, שמעוצבת כמערכת יחסים שמתעמתת עם הטבע וכל הניסיונות הכושלים להתערב במערכת הזו, הם שמייצרים עניין גובר במערכת היחסים שבמנגנונה אמורה להיות טבעית. אם תשאלו, הדרמה המרכזית בסרט היא מערכת היחסים, אך הדרמות סביבה הן עצומות לא פחות מתוקף היותן שגרתיות. כך למשל, הטיפול בבע״ח במרחב הפתוח דורש דריכות ממוקדת מטרה ולצד זה הטיפול המובן מאליו בבת מורדת, מיצר כעס בלתי נשלט גם אם הוא מיוצג באיפוק. רוני הבת שהולכת עד הקצה ומאתגרת את האב, נאבקת כדי לחזור לחיק האם החסרה. האלמנטים שמבטאים את החי-המת, ארוגים מתוך שממת הטבע לצד ריגושי החיים שמבוטאים כריגושים ״זולים״ כמו מתקני לונה פארק או הפגנה רועשת בלב ת״א. החיים והמוות הם שני קווים מקבילים, שנפגשים למרות שכל אחד מהם פונה לכיוון אחר.

כחלק מהמאבק המקסים של האב בבת, הרפליקות המובנות בתסריט שזורות בו כמו בשיעור אקזיסטנציאליסטי נפלא. אם תרצו, המאבק מבטא את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. כשרוני שואלת במהלך נסיעתם המשותפת, בין הצוקים, ״מה היה קורה אילו הייתי מתה?״ תשובת האב הופכת למבריקה, כשהוא מספר לה את הנתונים היבשים של קירור הגופה, הודעה על מותה וקבורתה. כלומר, המוות הוא עניין טכני וריטואלי ביחס לחיים. תשובת האב מבטאת ניכור אך לצד זה יש בה מן החמלה על הבת והיא מוצגת כמעין תוכחה מקורית לתפיסת עולמו החילונית.

מתוך "היום שאחרי לכתי". צילום יחצ

אגב, א-לוהים בעולמו של החילוני המפקפק, מקבל אף הוא ביטוי בייצוגם של החרדים במסדרון ביה״ח. שם, בין הניתוח לפנימית, מוצגת לנו חוסר הסבלנות של יורם לישועה שמייצגים שני גברים עבי כרס, שעומדים בפוזיציה לא סימטרית. כלומר, הביטוי האקסטטי אפשרי מכל הכיוונים. וכשם שיורם אטום מלקבל את בתו שכה זקוקה לו, כך הוא אטום לכל רגש אמוני או פרק תהילים. בסצנה הקטנה הזו מסתתר מפגן מדויק של עיצוב דמות מה שמעניק זרקור לכישרונו המיוחד של אלדר וליכולת הייחודית שלו שמתגלה כאן, בפירמוט הדמויות מתוך הסיטואציה, בפיקוס תפיסת העולם שלהן באמצעות הביטים והג׳סטות ולא לפחד לעשות את זה גם אם זה סיכון מסוים במובניו האיכותיים של הפריים וגם עם נקודת הכשל של זה יהיו המעברים או ריבוי השתיקות.

אלדר עושה שימוש יפה גם בסימבול הבגד, סימבול הדרך- הכבישים והזרימה הטבעית, כאשר כל אחד מהם אפשר לנתח בנפרד. הליהוק של זוהר מידן לתפקיד הבת, מעניק הרבה משמעות לדמות שהיא מגלמת והיא מצליחה להגיע אל הצופים בדיוק כמו שאביה תופס אותה מנקודת מבטו, לעיתים מעצבנת ולעיתים שבירה ורגישה. עבודת המשחק המשובחת של מנשה נוי וזוהר מידן מצליחה לבטא את מטאפורות הניגודים ולהביא אותה ואת מערכת היחסים לשיאה, ברגעים רבים.

מתוך "היום שאחרי לכתי". צילום יחצ

יחד עם זאת, חולשתו של הסרט מתבטא בחוסר אחידות המערכות הדינמיות כאשר לעיתים דמויות נוספות לא מטופלות באותו האופן כמו הדמויות הראשיות. כך למשל, העובדת הסוציאלית והקוסם לא תואמים לרף הגבוה של הטיפול בגיבורים וביתר הדמויות.

כוכבים- 4 כי המשחק של נוי ומידן מעולה ומערכת היחסים מובנת.

מרלנה- רוני בגילומה של זוהר מידן הוא ליהוק ייחודי שגורם לסרט כולו להחליק במדד בקלות.

הטריילר:

 

 

]]> http://saloona.co.il/blog/the_day_i_go/feed/ 0 ביקורת הסרט: "פרזיטים" http://saloona.co.il/blog/parazites/ http://saloona.co.il/blog/parazites/#comments Mon, 17 Feb 2020 08:30:17 +0000 http://saloona.co.il/?p=478113 עכשיו כשכולם רצים לראות את פרזיטים סרטו זוכה דקל הזהב וארבעה פרסי אוסקר של בונג ג׳ון-הו (הסרט הזר הראשון שזכה עד כה באוסקר הנכסף וחוזר כעת לסבב נוסף באקרנים), אפשר סופסוף לעשות רוורס ולכתוב עליו את מה שלא כתבתי בזמנו (ואולי גם להודות, שעל אף איכויותיו הרבות, לא ניחשתי שיכבוש בענק את טכס האוסקר, אבל הוא עשה את זה, וכשחושבים על זה, אולי זה בזכות היותו מתוחכם אבל לא יומרני).

הסרט הדרום קוריאני שיצר ג׳ון-הו, יוצק ערכים אוניברסליים לתוך תרבות השפה ויחסי הכוח בין עניים לעשירים, כשהסרט למעשה מעביר את המסר, אלה כמו אלה פרזיטים כאשר ״כסף מגהץ הכל״ ו״רושם״ הוא לעיתים כיסוי מתעתע, זיוף שקרי ותו לא. האמירה כאן מחוכמת קולנועית כי נדמה שג׳ון הו יוצר מצב בו אנשים בוראים מציאות ועשויים לחיות אותה במשך פרק זמן ממושך ולשכוח לחלוטין שהיא המצאה. הוא גם מצליח לקחת קלישאת אימה עלילתית ולהפוך אותה בו זמנית למורכבת.

פרזיטים צילום יחצ

בדירת מרתף צפופה מתגוררת משפחת קים; אב, אם, בן ובת. החלון הרוחבי של הדירה פונה לרחוב ומציג את העוברים והשבים, לעיתים שיכור מזדמן מטיל את צרכיו ממש לעבר החלון. יחסי הגובה, מורים על מעמדם הנמוך של בני המשפחה. תקרת כלוב מוזהבת תלויה על וו מהתקרה, אך לא ציפורים נתלות עליו אלא גרביים. כל בני הבית מובטלים והעוני רב. נדמה כי הקשר היחיד עם העולם, שמעורר במשפחה תקווה או הזדמנות לעבודה, הוא חיבור ה-WIFI שגם הוא לא תמיד פועל ברחבי הדירה הקטנטונת. כשמוצאים נקודת חיבור כלשהי בבית, אז יש גם סיכוי להודעת וואטסאפ שתספק עבודה זמנית ולא מתגמלת למשפחה. יום אחד מגיע מין, חברו הסטודנט של הבן, קי וו, ומביא למשפחה מתנה ששלח להם סבו, אבן גונגשית שמסמלת באופן מטאפורי את העושר. אחר כך בשיחה בארבע עיניים עם קי וו, הוא מציע לו להחליף אותו כמורה פרטי לאנגלית, לילדה מתבגרת, בת עשירים.

קי וו משתכנע אבל לצורך המשרה, עליו להעמיד פנים שהוא סטודנט בעל תעודה. אחותו וקי ג׳ונג מתגייסת לעזרתו ומזייפת לו תעודה שנראית משכנעת מאוד.

פרזיטים צילום יחצ

קי וו מתקבל לעבודה במשפחת פארק העשירה ומכאן מתחילה שרשרת בלתי נמנעת של שקרים, באמצעותם הוא דואג לעבודה לאחות (כמורה ומטפלת באמנות לדא סונג, הבן הצעיר במשפחה), לאביו כנהג ולאמו כמנהלת משק הבית. על מנת לשבץ כל אחד מבני המשפחה בתפקיד, נדרשים מי שמילאו את התפקידים לפניהם להתפטר ואין מנוס אלא לגרום להם להתפטר באמצעים מפוקפקים.

וכך מוצאים את עצמם ארבעת בני המשפחה העניים, מועסקים אצל ארבעת בני המשפחה העשירים, ארוגים זה בזה (אב/אם/בן/בת) כשגם למשפחת פארק יש חלון אבל חלון גדול שצופה לגינת פאר. העלילה מסתבכת כאשר משפחת פארק יוצאת לחופשה והעובדים שוכחים לרגע שהפאר סביבם אינו שלהם, משתכרים ומזניחים את תפקידם. באותו ליל פריקת עול הזיוף, מתדפקת על הדלת מי ששימשה כמנהלת משק הבית ופוטרה בעקבות המזימה שרקחה המשפחה. היא טוענת ששכחה לקחת דבר מה כשעזבה בחופזה ומצליחה לשכנע שעליה להיכנס פנימה. עם כניסתה מתגלה תסריט נוסף. תרחיש מפתיע ומלא אימה שמתרחש אף הוא במרתף.

מכאן הכל מסתבך ומסתבך, כגלגל שלג, עד לסוף הטרגי שגובה קורבנות אדם.

פרזיטים צילום יחצ

ג׳ון הו לא מחדש בפרקטיקה הסיפורית במובני הסיבוך, השיא ונפילות מתח (תרתי משמע) אך הוא מצליח ליצר מבנה מטאפורי מעניין, לקלישאה על הבדלי מעמדות, שמסתבכת לתמונת ראי בה גם העשירים וגם העניים פרזיטים בדרכם ומשלמים מחיר. כך למשל, סיפור מובנה בתוך סיפור, מערכת יחסים בתוך מערכת יחסים ומסך מוצג בתוך מסך, מתערבבים בסדר הטבע הקולנועי. מסך הפלאפון מתואר מטאפורית כטיל מחוכם שבלחיצת אצבע, שיגורו עשוי להפוך את הכל. קווי המשחק במציאות, מיצרים גם הם וריאציה ייחודית לתרמית העצמית של האדם והאינטימיות נוצרת בלבוש מלא. הדימוי לבעל התינוק, חסר התכנית, ממלא המקום, האדם שקובר את חייו בשעה שהוא קובר אדם אחר, האינדיאני שמסמל את הפרזיט האמריקאי והאופן בו הכל מתפורר, מרוסס ונשטף... חסר תכלית, עגום ובלתי ניתן לשינוי. המסר שסוגר את הסרט, מספר לנו באופן גלוי כי הסרט הוא בעיקר על המטאפורה. אותה מטאפורה שסימלה אבן הגונגש. כלומר, הקולנוע העשיר שמאפשר לנו לדמיין מה היה אילו או מה יהיה עד אז הוא רעיון ביחס למוצקות האמת והמציאות החיה. ובשביל הרגע, שובר הלב הזה של מעוות לא יוכל לתקון, הרגע בו הצופה מבין שלעיתים דווקא העוני הוא העושר, כלומר, האושר, שוות פעימות המונה המתקתק בשעון הסרט הייחודי הזה, שבין לילה הפך לכריזמטי ונוצץ יותר מג׳וקר.

פרזיטים צילום יחצ

טריילר ל"פרזיטים"

 כוכבים- 5

מרלנה- עובר +++

]]>
http://saloona.co.il/blog/parazites/feed/ 0
הוכרזה הזוכה בפרס ע״ש דוד פרלוב http://saloona.co.il/blog/david_parlov/ http://saloona.co.il/blog/david_parlov/#comments Sun, 16 Feb 2020 10:40:29 +0000 http://saloona.co.il/?p=477954 תחרויות קולנוע לסטודנטים, פעמים רבות מסייעים לנו לשים פוקוס על אמירה מיוחדת של יוצרי העתיד ולכן הן ממוקמות במקום כזה שקשה להתעלם ממנו. בישראל ישנם למעלה משישים בתי ספר ומסלולי קולנוע (!). תחרות היצירה הדוקומנטרית ע״ש דוד פרלוב היא תחרות שפותחת את שעריה בפני כל הסטודנטים המתמודדים באופן שווה.

 קרן פרלוב מייסודם של קשת, קרן רבינוביץ' לאמנויות ומשפחת פרלוב הוקמה בשנת 2004, כחודש לאחר מותו של דוד פרלוב, אשר יצירתו החשובה ביותר "יומן", אסופה של סרטים דוקומנטריים אשר צילם במשך 10 שנים, מהווה אבן יסוד של הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי. הקרן נוסדה במטרה לעודד ולתמוך בסטודנטים צעירים העוסקים ביצירה תיעודית ולשמר את משנתו הקולנועית של דוד פרלוב, שראה בעשייה הדוקומנטרית את תכלית חייו.

לידיה מורוזוב מתוך הסרט צילום  חדר משלי_קרן פרלוב 2020 יחצ

 בסוף השבוע שעבר התקיים בסינמטק תל-אביב, אירוע גמר התחרות במהלכו הציגו חמשת הפיינליסטים שעלו לגמר את רעיונותיהם לסרט אל מול פאנל השופטים שנבחר מבין אנשי תעשייה העוסקים בתחום, ד"ר נועה רגב, מנכ"ל סינמטק ירושלים וארכיון ישראלי לסרטים, דנה גובי, מנהלת שירות הסרטים במשרד התרבות והספורט, אורלי מלסה, מנהלת אומנותית בקרן רבינוביץ' לאומנויות, מיקי פולונסקי, במאי וזוכה קרן פרלוב לשנת 2014, יעל פרלוב העורכת והמפיקה, בתו של דוד.

לידיה מורוזוב_יחצ

 בסיום הפיצ'ינג הכריזו השופטים על הזוכה במענק הקרן לפיתוח והפקת הסרט, העומד על שווי של 40,000 ש"ח לידיה מורוזוב סטודנטית במנשר, בית ספר לאמנות ומרכז תרבות בתל אביב.

 סרטה הזוכה של מורוזוב, חדר משלי, מספר את סיפורה של משפחה שהיגרה ממוסקבה לתל אביב. חמש נשים בדירת שלושה חדרים, מגוללת פורטרט של נשים חזקות וצבעוניות שעלו לבדן למדינה חדשה וניסו להשריש שורשים, כשהן מלאות בפחד, תסכול, געגוע והרבה תקווה.

 נימוקי השופטים: ״ההחלטה הייתה קשה, ההצעות היו טובות מאוד ובסופו של דבר החלטנו לבחור בסרטה של לידיה מורוזוב. מדובר בפורטרט משפחתי המכיל בתוכו דיאלוג בין דורי המאפשר מבט עמוק לנפשה של היוצרת המתעצבת. הסרט מתרחש בחלל קולנועי אינטימי של שלושה חדרים בלבד בו גרה משפחה של נשים בלבד, מהגרות ממוסקבה. בנוסף – אנחנו רוצים לציין לשבח את הצעתה של שי-לי עטרי בחלומות שלי אני רואה אותן.

לידיה מורוזוב מתוך הסרט חדר משלי_קרן פרלוב 2020_יחצ (2)_634

תהליך הבחירה בתחרות מורכב משני שלבים. בשלב הראשון, מועברות ההצעות שהוגשו לוועדת לקטורים אשר בוחרת מתוכם את חמש ההצעות הטובות ביותר. בשלב השני, עולים הזוכים לגמר במסגרת אירוע הפיצ'ינג המסורתי העומד במרכזו של ערב  ההוקרה השנתי לדוד פרלוב.

]]> http://saloona.co.il/blog/david_parlov/feed/ 0 איך רק במאית אחת זכתה בכל תולדות האוסקר בפרס הבימוי? http://saloona.co.il/blog/no_women_oscars/ http://saloona.co.il/blog/no_women_oscars/#comments Thu, 13 Feb 2020 11:57:59 +0000 http://saloona.co.il/?p=477839 כמה שניסיתי לחמוק מלכתוב על טקס האוסקר האחרון שהתקיים בתחילת השבוע, איכשהו לבסוף נכנעתי לזה. מנשים כותבות מצפים להגיב לכל תנודה או רחש של שינוי בטקס הסתום. כי אם נעשית אישה שמדדה על נעלי עקב גבוהים, את מוזמנת למחות או להיות אסירת תודה לאמרגנים. יש את הקרקס ויש את הלולייניות, ככה זה עובד. אני אוהבת לכתוב אבל על הנדוש והברור מאליו קשה לי מידי לטרוח. מרגיש לי כמו להיות מעבדת תמלילים של טקס ידוע מראש. אבל יסמין ביקשה ומכיוון שיצאתי לפגרה, לא הייתה דרך מילוט.

גם במאה 21 העולם נמדד על פי אמות ההישגים של גברים. המקום בו גברים נמדדים בערך עצמם ולא ביחס לנשים, עדיין מותיר את הנשים (שנמדדות ביחס לגברים) מאחור. אני לא באה לחדש כאן אבל אני כן באה להזכיר שאמנות היא לא דת ואמנות היא לא ממסד שמרני ואמנות אמורה להביא פיכחון לעולם שלנו על שלל ייצוגיו וכאביו. ולכן מאכזב כל כך שטקס האוסקר הצליח לעבוד שוב על כולנו.

הסחת דעתנו לזכייה המפתיעה של ״פרזיטים״ (הנפלא) בקטגוריות החשובות ביותר של הפרס (סרט, בימוי, תסריט), הפכה מהר מאוד לדיבורים על הוליווד שמשתנה ופותחת דלתות לזרים. הו, זכייה נאורה! ושוב כולם מדברים בסלחנות וביראת כבוד על הטקס הבורגני. מיותר לציין שמעמד הזכייה בטקס האוסקר משמעותי מאוד לא רק משום שהוליווד היא בירת הקולנוע העולמית אלא בעיקר משום שלשם עיני תעשיות הקולנוע בעולם נשואות, זה הטקס שלכאורה, מאשר את ערכך המקצועי.

קתרין ביגלו  Jason Merritt/Getty Images)

ואם נעזוב לרגע את פולחן השטיחים האדומים ופסלוני הזהב שפסטיבלים בעולם מחקים, הרי שהטקס הזה מסמל את פסגת השאיפות בתחום. מסיבה זו עצוב שנשים לא נכנסות בקטגוריות החשובות של הוליווד לשורת מטפסי ההרים הגדולים של הקולנוע. אבל רגע, שחקניות הרי זכו, לא? והן מעניקות פרסים, לא? ולנו יש את גל גדות, לא?  ואת השמלה של נטלי פורטמן, לא? אז מה הבעיה? כשכולן יפות ונוצצות, נשים ישר חושדות - ובצדק - הן האריזה של הטקס בתוספת כמה קולות רקע. לא העיקר ולא המהות. נאום גיבורות העל-פי.

עשור עבר מאז הזכייה של הבמאית קתרין ביגלו באוסקר על ״מטען הכאב״ (סרט מופלא שנכנס לעשירייה הפותחת שלי) ועדיין היא האישה היחידה שזכתה עד כה בפרס היוקרתי כאשר רק 5 במאיות היו מועמדות בכל תולדות הטקס. אחזור על זה שוב: רק במאית אחת זכתה בפרס הבימוי לאורך 92 שנות קיומו של טקס האוסקר. חמשת הבמאיות היחידות שזכו לכבוד היו: לינה ורטמולר ("שבע היפהפיות") ב-1976, ג'יין קמפיון ("הפסנתר") ב-1993, סופיה קופולה ("אבודים בטוקיו"), קתרין ביגלו ("מטען הכאב") ב-2009 ואחרונה, גרטה גרוויג ("ליידי בירד") ב-2017.

אפשר בהחלט להבין את מחאתה האופנתית של נטלי פורטמן בטקסהשנה. פורטמן הופיעה עם שכמיה עליה רקומים שמות הבמאיות שלא העפילו לקטגוריית הבימוי השנה. בדרכה האלגנטית, פורטמן הציפה את הבעיה של נשים בעולם הקולנוע.

הטענה הרווחת כעת בשיחות סלון של אינטלקטואלים אמריקאים (מבקרים, פרשנים ותאורטיקנים של הקולנוע) היא שהאקדמיה אשמה לא פחות. לא קהילת האקדמיה שמצביעה עבור הסרטים בקטגוריות השונות אלא מוסדות הלימוד עצמם, שמלמדים את תולדות הקולנוע בדגש על עשייה של במאים גברים (אם אני מבינה נכון, סקורסזה הוא זה שמככב ולא פליני שכבודו במקומו מונח) ומזכירים את הנשים המעטות בהערת אגב שוליות או לעיתים כלל לא. סטודנטיות לקולנוע נושאות עיניהן על העשייה של במאים- גברים ולכן עשייתם מתקבעת אצלן כשווה וחשובה יותר. נשים? ערכן המקצועי נמדד בפרמטרים חיצוניים, בעיקר כשחקניות, לא כקונספטוריות או אדריכליות של סרט וכשגברים מתחרים מול נשים על אותה קטגוריה את התפיסות האלו קשה לשנות, כפי שמוכיח לנו שוב ושוב טקס האוסקר.

נטלי פורטמן צילום  Amy Sussman/Getty Images

היטיבה להגדיר זאת הבמאית אוטומן די ווילד שאמרה שלאורך השנים לא רצתה לחשוב על עצמה בקטגוריה נפרדת. מוזר כי כשקראתי את המחשבה הזאת שלה, היא נשמעה לי ממש מוכרת, כאילו הייתה שלי. את רוצה שישפטו אותך במבחן התוצאה ולא במבחן המגדר שלך ועל הדרך את מפספסת, שבכל מקרה ישפטו אותך על פי המגדר שלך. שוק העבודה שמתמרץ גברים, עדיין מתקשה לעכל נשים הישגיות ופעמים רבות מייצר להן דימוי גברי. את פערי השכר בהוליווד ופערי הליהוק לקאסטים, מיותר לציין. מבקרי הקולנוע, הפרשנים והתאורטיקנים מתקשים לקרוא טקסט קולנועי נשי מהקונוטציה האינטימית של אישה ולכן פעמים רבות יטו להלל סרטי גברים. נשים כותבות, עדיין בגדר מיעוט. מעגל הקסם הזה מונכח שוב ושוב גם במדרג הצפייה בסרט. סטודנטים ידברו בטון קולני ומוחלט יותר על סרטים שאהבו בעוד סטודנטיות פעמים רבות ימנעו מלהתווכח, יהססו או יצחקקו, מה שמעניק למין הגברי את הטון המוביל לקבוע מה שווה.

אז למה אנחנו מצפות מהוליווד לכל כך הרבה? האמת שאנחנו לא. אנחנו מצפות מהוליווד למובן מאליו או לפחות להתאים את טקס האוסקר לרוח התקופה. אם בארצנו הקטנטונת יותר מאישה אחת במהלך עשור יכולה לזכות באופיר (לביא, זקצר, בורשטיין, בת אדם - מפעל חיים) הרי יש משהו עילג (שלא לומר פרזיטי), כשאבי כל טקסי הקולנוע יוצר המון רעש אבל בשורה התחתונה, נשאר עומד במקום.

]]>
http://saloona.co.il/blog/no_women_oscars/feed/ 0
ביקורת הסרט: "מסורבות" http://saloona.co.il/blog/divorce_denied/ http://saloona.co.il/blog/divorce_denied/#comments Thu, 23 Jan 2020 14:13:49 +0000 http://saloona.co.il/?p=476433 מסורבות סרטם החדש של דוד אופק ומיה ווב (בהפקת אסנת טרבלסי ויס-דוקו) שרץ כעת ברחבי הארץ ובקרוב ישודר ב-Yes, הוא סרט תיעודי (58 דקות) שמצליח לקפל לתוכו סיפורים אישיים ומרגשים עד דמעות וליצר פרופיל של שלוש נשים מסורבות גט, שמנסות להילחם על חרותן; שרה היא גיורת צרפתייה, אם לילד ומסורבת גט במשך שנתיים, נועה אם לשלושה שנשואה לאדם סיעודי מורכב במצב קומה ומבקשת כבר חמש שנים לצאת לחיים חדשים ואושרת מסורבת גט כתשע שנים שנמצאת בזוגיות חדשה ועתידה להרות ממזר. שלושתן נאבקות למען המובן מאליו: חירות. אבל בישראל לבתי הדין הרבניים סמכות בלעדית להתרת נישואין, גירושים אזרחיים אינם חוקיים ואישה שמבקשת גט תלויה ברצונו החופשי של הבעל לשחררה. אם הבעל מסרב, האישה נשארת כבולה בנישואין.

 איזה פחד.

המשמעות הישירה של זה, שאישה לא יכולה פשוט לקום וללכת. ואם מחר מאסת בזוגיות שלך ואת רוצה לעזוב אבל בעלך אומר לך, לא, או לא יכול לומר לך, לא,  את כבולה.

אבל כידוע, בתחבולות תעשה לך מלחמה. ואת מאבקן של נשים אלו, לוחמת עו״ד בתיה כהנא דרור שבמידה רבה היא גם הגיבורה הראשית בסרט. הסרט עוקב בטקטיקה הייחודית של דרור כהנא ובאופן בו היא מצליחה ליצר פתרונות ייחודים על מנת לשחרר את הנשים באופן חלקי או מלא. אמנם לא בכל המקרים זה מצליח, אך זה טוען את הסרט במתח ודרמה שמאוד נדיר ליצר בז׳אנר הדוקומנטרי.

 (צילום: יח"צ)

שדה הפעולה של הדמויות טבעי והן מצליחות להיות אותנטיות במרחב הדינמי של המצלמה. אך גבול המצלמה נותר מחוץ לבית הדין הרבני והדיינים אינם מופיעים בסרט או מופיעים מטושטשים מרחוק. מי שכן מופיעים בסרט, הם דווקא הרבנים שמנסים באופן לא קונבנציונלי למצוא פתרונות הלכתיים לשחרר את העגונות. כך רבה של בריסל הרב חדאד שהוא גם רבו של סרבן הגט של שרה, נרתם לסייע לעו״ד כהנא דרור וכך גם הרב שפרבר שמקים ביה״ד פרטי ברשות שלושה דיינים על מנת לנסות לסייע לה במקרה הסבוך של אושרת. הרב גרוסמן ממגדל העמק, עונה לשאלות של עו״ד כהנא עומר באופן טלפוני, שפחות מחמיא לו וקצת חבל שלא שולבה תגובתו הרוחבית יותר בנושא.

 אבל כן. הסרט מוציא נשים אותנטיות, יפות ואינטליגנטיות שמוצאות את עצמן חסרות אונים  לא רק מול הבעלים המעגנים אלא גם מול מערכת הלכתית ומשפטית סבוכה. מסתבר שישראל במאה 21 אינה שמה לב לפרדוקס המובנה בה גברים שאינם שומרים כלל את חוקי ההלכה כולאים באמצעות המבנה הזוגי ההלכתי את נשותיהן החילוניות שאף הן אינן שומרות או מקיימות את חוקי ההלכה. ביומיום נוח לאותם גברים להיות חילונים אבל כשזה מגיע לרצון שלהם לשלוט בנשים שלצדן, כמה ציני, הם לפתע שומרי הלכה. והרבנות? ומשרד הפנים? ומערכת המשפט? בשיא הציניות מאפשרים לסרבני הגט לחסות בכנפיהם ומקשים על שחרורן של הנשים מהזוגיות הכפויה.

בפאנל שהנחתי לפני מספר שבועות (בסינמטק ת״א סביב הסדרה מתיר עגונות שמשודרת בכאן) בה השתתף בין השאר, אחד מיוצרי הסדרה דוד אופק שהוא גם יוצר הסרט מסורבות (לצד מיה ווב), סיפרה עו״ד פנינה עומר מ״יד לאישה״ כי גברים שאין להם עניין להתגרש, יכולים להלשין לרבנות כי נישאו אזרחית ולהפוך את הנישואין האזרחים להלכתיים ללא הסכמת האישה. היא ציינה מיקרה אמתי שהגיע לעמותת ״יד לאישה״ בו זוג אקדמאים נישאו אזרחית אבל כשהאישה רצתה לעזוב, הבעל עשה לה תרגיל, פנה לרבנות ועיגן אותה. כך שאפילו נישואין אזרחיים לא פוטרים את הסמכות העליונה של הבעל בעיני הממסד.

 מסורבות חושף צד קצת פחות נעים של החיוב ההלכתי שהתקבע במסגרת החוק הישראלי, ללא עמדה או תגובה מצד הרבנות או הדיינים. רבנים שפועלים בתיקיהן של המסורבות לא מרואיינים בסרט והצד שלהם כלל לא נשמע למעט חלקים מהפסיקות והצבתם באור שלילי. אז כדי לא לדון בשאלות מורכבות שלפחות לי התעוררו בעניין, פניתי לבן שלי, שהוא תלמיד חכם בפני עצמו, שלא הסתפק בלהשיב לי בע״פ אלא ישב וכתב לי מאמר למדני ארוך, עשיר בבהירות לשון ונימוקי סברה, בו הוא מפרט על מעמדה של האישה במערכת הנישואין התורנית ובין השאר מביא מקור בו מובא כי ״האישה היא בעיקר זו שמאירה את עיניו של בעלה ומעמידתו על רגליו״ כלומר בונה אותו יותר ממה שהוא בונה אותה. בני היקר צלל במאמרו לעומקים ופרש את התוכן הפנימי העמוק של מערכת הנישואין אבל מפאת חוסר מקום לא אציג את כל המאמר אלא אתייחס רק לחלק קצר ממנו, כשהוא מדגיש ״כופין אותו עד שאומר רוצה אני״ כלומר, בסמכות בית הדין לכפות גם באמצעים פיזיים על הבעל לתת גט אלא שבתי הדין כפופים אף הם לחוקי המדינה ואינם יכולים ליישם בפועל את הכפייה. וכך הוא מוסיף וכותב:

״כדי לענות לשאלות אלו ושכמותן, עלינו לנסות להבין את מערכת הנישואין התורנית-הלכתית בצורה קצת יותר עמוקה מכפי המקובל לדעת ולחשוב (ולא שנתיימר במילים קצרות אלו לפרט ולפשט מושג מורכב זה המשתרע על מאוד דפי גמרא ועוד אלפים ורבבות של מאמרים ותשובות בנושא שנכתבו במהלך הדורות ע״י רבותינו הראשונים והאחרונים. ננסה לתמצת כפי היכולת, לנסות ולהבין כפי הניתן. כדי לבנות מערכת תקינה ואמינה ולשמור על המערכת מפגיעות חיצוניות קשרה התורה את קשר הנישואין בקשר אמיץ עד כדי כך שניתן לכנותו בתואר ״ברית נישואין״ ולא לשם המליצה. ברית זו בין איש לאשתו כוללת את הרובד החיצוני של שמירה מהחטא (או בגידה זה בזו וההפך) וגם את הרובד הפנימי (עזר כנגדו). הברית חייבת להיכרת בצורה כזו כדי שתשאיר את הרושם הרציני על שני הצדדים בלא נתינת פתח להפרעות חיצוניות וכדומה. מסיבה זו נתנה התורה תוקף רציני ו״כבד״ כל כך לכריתת הברית הנכרתת בעת נתינת הקידושין על ידי הבעל בפני עדים ובמעמד מניין אנשים. ברית אהבה ואחווה ושלום ורעות״.

(צילום: יח"צ)

״וכמו כן, כאשר אין הם זוכים וברצונם לנתק את הקשר עליהם לעשות את זה בצורה שאכן תנתק ביניהם ותאפשר לשני הצדדים לפתוח דף חדש בחיים, ללא כל זיקה אל הקשר הקודם. וכאן מתחילה פרשת הגירושין שהיא הדרך לנתק את הקשר הקיים, על ידי שהבעל ייתן גט לאשתו על מנת שיוכלו הצדדים להיפרד״ (כשם שהבעל קידש, עליו לגרש). ״לכן כל זמן שהבעל חי והאישה לא קיבלה גט נחשבת האישה לעגונה ואסורה היא על כל אדם מכוח קידושי הבעל הראשון עד שתקבל גט או עד שייוודע שמת הבעל. דין זה נועד כדי למנוע את הנשיאה לאחר בזמן שהיא נשואה לראשון שהרי בנקטה צעד כזה היא גוזרת דין ממזרות, המחיל איסור ביאה בקהל ישראל על צאצאיה- מאדם זה ועד סוף כל הדורות.

בשל מצבה הרגיש של העגונה הקלה התורה בדינה במידת האפשר כשלדוגמא עדים שאינם קבילים בבית הדין בנושאים אחרים, יתירו אותה ע״י עדותם כי בעלה מת. עוד השתדלה התורה בדינה ונתנה כוח לבית הדין לכפות על האדם את נתינת הגט לאישתו, כמאמר חז״ל וכנפסק להלכה ״כופין אותו עד שאומר רוצה אני״ ובסמכותם להשתמש בכל סוגי הלחץ כדי ללחוץ עליו לגרשה. גדולי כל הדורות עמלו קשות להתיר עגונות מכבליהן כאשר במצב הרגיל רוב התמודדותם הייתה בשאלות וספיקות על מיתת הבעל (כמעט ולא מאזכרים בספרי השו״ת הקדמונים סוגיות בדבר סרבני גט). נושא זה נדון באריכות במסכת יבמות וכתובות והנכתב כאן הוא רק קיצור נמרץ של תמצית הסוגיא״.

 לסיכום, מסורבות הוא סרט דוקומנטרי אותנטי שמצליח לרגש, באמצעות הצגת פרופיל של שלוש נשים מסורבות גט מסיבות שונות, שלוחמות לחרותן. הסרט מנמק את המבנה והחלטות הבימוי באופן קוהרנטי, כשהוא אורג את הנרטיבים סביב דמותה של עו״ד בתיה כהנא דרור, שמצטיירת כלוחמת חופש אמיתית ואישה כובשת לב. אך יחד עם זאת, הרבה מהמהלכים הגורליים, הנוגעים לשחרור הנשים מעגינותן, נותרים בגדר תעלומה. קבורים במבנה ביה״ד הרבני- לשם אין למצלמה גישה. הרבנים שכן מסייעים לעו״ד כהנא דרור, מאזנים מעט את התמונה ומקווה שגם מילותיו של בני, הצליחו להעניק מעט משמעות למבט התורני. כך או כך, הסרט מציף את אחת הסוגיות הבוערות של החברה הישראלית ולכן חשוב ומומלץ.

כוכבים- 4.5

מרלנה- שיא העובר.

Divorce Denied _Trailer-F from Trabelsi Productions on Vimeo.

לסיכום, מסורבות הוא סרט דוקומנטרי אותנטי שמצליח לרגש, באמצעות הצגת פרופיל של שלוש נשים מסורבות גט מסיבות שונות, שלוחמות לחרותן. הסרט מנמק את המבנה והחלטות הבימוי באופן קוהרנטי, כשהוא אורג את הנרטיבים סביב דמותה של עו״ד בתיה כהנא דרור, שמצטיירת כלוחמת חופש אמיתית ואישה כובשת לב. אך יחד עם זאת, הרבה מהמהלכים הגורליים, הנוגעים לשחרור הנשים מעגינותן, נותרים בגדר תעלומה. קבורים במבנה ביה״ד הרבני- לשם אין למצלמה גישה. הרבנים שכן מסייעים לעו״ד כהנא דרור, מאזנים מעט את התמונה ומקווה שגם מילותיו של בני, הצליחו להעניק מעט משמעות למבט התורני. כך או כך, הסרט מציף את אחת הסוגיות הבוערות של החברה הישראלית ולכן חשוב ומומלץ.

כוכבים- 4.5

מרלנה- שיא העובר.

]]>
http://saloona.co.il/blog/divorce_denied/feed/ 0
ביקורת הסרט: "1917" http://saloona.co.il/blog/movie_1917/ http://saloona.co.il/blog/movie_1917/#comments Wed, 15 Jan 2020 16:18:06 +0000 http://saloona.co.il/?p=475535 ״עולמו של כל אדם הם ימי חייו. כשהעולם צעיר היה, הייתה מלחמה בין אנגליה ובין הבורים. עכשיו כולם עסוקים בכתיבת זיכרונות על המלחמה האחרונה, זו הגדולה״ כך כותב זאב ז׳בוטניסקי בשנת 1911 בספר המסות שלו על ספרות ואמנות. האם כתיבת הזיכרונות יש בה את הפנטזיה הגדולה של ההיסטוריונים ובכוחה לשמש לנו תנועה אל כל מה שנשכח בזמן הווה? סרטים על מלחמות מוכיחים שוב ושוב, שכן. ואולי בכך ערכם הסגולי. גם 1917 סרטו החדש של סם מנדס הפך בעקבות זכייתו בגלובוס הזהב לכל כך מדובר בזמן האחרון, שהייתי חייבת לתעדף אותו מתוך הרבה ציפייה.

הסרט מתעד את סיפור המסע של שני חיילים בריטים טום בלייק (דין צ׳ארלס צ׳פמן) וויל סקופילד (ג׳ורג׳ מקיי) בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, שנשלחים לחזית (ב-6 באפריל 1917) בעקבות ניתוק קווי הטלפונים ואי היכולת לתקשר עם הגדוד השני, בהוראה דחופה לשנות את ההחלטה לתקוף ובמקומה לסגת. התקיפה היא למעשה מלכודת של הגרמנים שנסוגו לקו הינדנבורג, ועשויה לגרום לקרב מיותר ולמותם של 1,600 בני אדם ובתוכם אחיו של בלייק.

 1917 צילום באדיבות יונייטד

המסע עצמו הוא מסע שכמעט ובלתי אפשרי לשרוד. אך כוח הרצון שמפגינים השניים מתגלם כגבורה ותושייה באלמנטים הקטנים וביחסי הקרבה וההקרבה ביניהם. הסיפור שנבנה משוטים מרהיבים ביופיים, מצליחים ליצר קומפוזיציות שטח באמצעות הצילום המופלא והמדויק של רוג׳ר דיקינס. הרצועות המצולמות נעות בגוונים ירוקים, חומים, צהובים ולבנים ומצליחות ליצר קו מתאר אחיד אמנותית שמהווה כר מדויק להתרחשות.

מהלך המסע הוא תיעוד לפולחן האנושי המר שהתרחש בשטחים הכבושים, והעיצוב האמנותי של קורבנות המתים. האדם המת, חולדות הענק והיתושים לצד פגרי הסוסים, עיסת הבוץ והמלט, חוטי התיל וכל החי שהפך לדומם, מפוסלים אף הם כמיצגים דינמיים במוזיאון העבר.

1917 צילום באדיבות יונייטד

הצילום מתפתל בתוך הגיבורים וגם זה כשלעצמו, מעיד על מלאכת מחשבת. למעשה המצלמה מצליחה לנוע בדיוק מרבי עם כל תנועה שלהם, מה שעוזר לנו כצופים להפעיל את חמשת החושים שלנו, לחוש את המאמץ ואת הפחד ואת צלצולי המוות ברקע כצליל מתמיד למשמעות החיים ולמשמעותה של כל המלחמה הזאת, שסופה מדליה שבפני עצמה מתגלה כחסרת ערך. לאורך הסרט על מנת להעצים את מנעד התחושות והפחדים אצל הצופה, נעשה שימוש במוסיקה מלודית שאמונה על המתח המובנה ועושה את זה היטב. כשמנהרה קורסת או כשמתקרבת סכנה אמיתית, המוסיקה מתגייסת בכל עוצמותיה ומצליחה למזג את הצילום לתבנית אותנטית ולשדר אדרנלין כמו בזמן אמת- זמן מלחמה. לחגיגה החושית הזאת מצטרפת התאורה, כשהסרט הזה הוא השתלמות בווריאציות השימוש הנבון בתאורה.

על רקע אלה, החברות האמיצה, המוות וההיתקלויות בפיתולי הדרך, מבטאים את היכולת הייחודית של הבמאי לשים פוקוס על סיפור קטן, שמבטא משהו אחר על המלחמה הנשכחת ההיא, משהו שהופך לגדול ומיוחד בנראות אמנותית.

1917 צילום באדיבות יונייטד

הנחישות חדורת המטרה של בלייק לצד סגנונו של סקופליד שמתעקש לחיות, מלמדים משהו על החיים, כשנשים משמשות כמטאפורה לרצון ולגעגוע לחיות. המערכות מסודרות מתוך המוות ולמעשה מצליחות להתארגן למשלב שמחלק את הסרט לשני חלקים ובונות שיא דינמי לאורכו. כשלאורך הסרט מופיעה רק אישה אחת לסצנה קצרה מאוד, אך יש בה לבטא את הפחד והתשוקה לחיים בו זמנית.

אבל למרות כל זה, הסיפור עצמו, מתקשה להשתוות למפרט העוצמתי של הנראות. הוא מאתגר, אך לא מצליח לתגמל רגשית באותם שיאי התפעמות חושית שמתעוררת מעוצמת החוויה הוויזואלית. הרגש כשהוא בא, מגיע במנות קטנות, בהבלחות, בין שברי השורות. אולי כי כך הייתה המלחמה הנוראה ההיא, שבלי קשר לכלום, טוב שהקולנוע לפעמים מזכיר ומספר.

לסיכום: סרט עם עוצמות וויזואליות ומוזיקליות אבל עם סיפור טלגרפי, שאמנם מנסה להעמיק בדמויות אך כסיפור לא מצליח לרגש באותן עוצמות על חושיות של המפרט האמנותי.

כוכבים- 3.5

מרלנה- מינוס.

]]>
http://saloona.co.il/blog/movie_1917/feed/ 0
ביקורת הסרט: "1917" http://saloona.co.il/blog/1917/ http://saloona.co.il/blog/1917/#comments Wed, 15 Jan 2020 16:08:42 +0000 http://saloona.co.il/?p=475510 ״עולמו של כל אדם הם ימי חייו. כשהעולם צעיר היה, הייתה מלחמה בין אנגליה ובין הבורים. עכשיו כולם עסוקים בכתיבת זיכרונות על המלחמה האחרונה, זו הגדולה״ כך כותב זאב ז׳בוטניסקי בשנת 1911 בספר המסות שלו על ספרות ואמנות. האם כתיבת הזיכרונות יש בה את הפנטזיה הגדולה של ההיסטוריונים ובכוחה לשמש לנו תנועה אל כל מה שנשכח בזמן הווה? סרטים על מלחמות מוכיחים שוב ושוב, שכן. ואולי בכך ערכם הסגולי. גם 1917 סרטו החדש של סם מנדס הפך בעקבות זכייתו בגלובוס הזהב לכל כך מדובר בזמן האחרון, שהייתי חייבת לתעדף אותו מתוך הרבה ציפייה.

הסרט מתעד את סיפור המסע של שני חיילים בריטים טום בלייק (דין צ׳ארלס צ׳פמן) וויל סקופילד (ג׳ורג׳ מקיי) בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, שנשלחים לחזית (ב-6 באפריל 1917) בעקבות ניתוק קווי הטלפונים ואי היכולת לתקשר עם הגדוד השני, בהוראה דחופה לשנות את ההחלטה לתקוף ובמקומה לסגת. התקיפה היא למעשה מלכודת של הגרמנים שנסוגו לקו הינדנבורג, ועשויה לגרום לקרב מיותר ולמותם של 1,600 בני אדם ובתוכם אחיו של בלייק.

 1917 צילום באדיבות יונייטד

המסע עצמו הוא מסע שכמעט ובלתי אפשרי לשרוד. אך כוח הרצון שמפגינים השניים מתגלם כגבורה ותושייה באלמנטים הקטנים וביחסי הקרבה וההקרבה ביניהם. הסיפור שנבנה משוטים מרהיבים ביופיים, מצליחים ליצר קומפוזיציות שטח באמצעות הצילום המופלא והמדויק של רוג׳ר דיקינס. הרצועות המצולמות נעות בגוונים ירוקים, חומים, צהובים ולבנים ומצליחות ליצר קו מתאר אחיד אמנותית שמהווה כר מדויק להתרחשות.

מהלך המסע הוא תיעוד לפולחן האנושי המר שהתרחש בשטחים הכבושים, והעיצוב האמנותי של קורבנות המתים. האדם המת, חולדות הענק והיתושים לצד פגרי הסוסים, עיסת הבוץ והמלט, חוטי התיל וכל החי שהפך לדומם, מפוסלים אף הם כמיצגים דינמיים במוזיאון העבר.

 1917 צילום באדיבות יונייטד

הצילום מתפתל בתוך הגיבורים וגם זה כשלעצמו, מעיד על מלאכת מחשבת. למעשה המצלמה מצליחה לנוע בדיוק מרבי עם כל תנועה שלהם, מה שעוזר לנו כצופים להפעיל את חמשת החושים שלנו, לחוש את המאמץ ואת הפחד ואת צלצולי המוות ברקע כצליל מתמיד למשמעות החיים ולמשמעותה של כל המלחמה הזאת, שסופה מדליה שבפני עצמה מתגלה כחסרת ערך. לאורך הסרט על מנת להעצים את מנעד התחושות והפחדים אצל הצופה, נעשה שימוש במוסיקה מלודית שאמונה על המתח המובנה ועושה את זה היטב. כשמנהרה קורסת או כשמתקרבת סכנה אמיתית, המוסיקה מתגייסת בכל עוצמותיה ומצליחה למזג את הצילום לתבנית אותנטית ולשדר אדרנלין כמו בזמן אמת- זמן מלחמה. לחגיגה החושית הזאת מצטרפת התאורה, כשהסרט הזה הוא השתלמות בווריאציות השימוש הנבון בתאורה.

על רקע אלה, החברות האמיצה, המוות וההיתקלויות בפיתולי הדרך, מבטאים את היכולת הייחודית של הבמאי לשים פוקוס על סיפור קטן, שמבטא משהו אחר על המלחמה הנשכחת ההיא, משהו שהופך לגדול ומיוחד בנראות אמנותית.

 1917 צילום באדיבות יונייטד

הנחישות חדורת המטרה של בלייק לצד סגנונו של סקופליד שמתעקש לחיות, מלמדים משהו על החיים, כשנשים משמשות כמטאפורה לרצון ולגעגוע לחיות. המערכות מסודרות מתוך המוות ולמעשה מצליחות להתארגן למשלב שמחלק את הסרט לשני חלקים ובונות שיא דינמי לאורכו. כשלאורך הסרט מופיעה רק אישה אחת לסצנה קצרה מאוד, אך יש בה לבטא את הפחד והתשוקה לחיים בו זמנית.

אבל למרות כל זה, הסיפור עצמו, מתקשה להשתוות למפרט העוצמתי של הנראות. הוא מאתגר, אך לא מצליח לתגמל רגשית באותם שיאי התפעמות חושית שמתעוררת מעוצמת החוויה הוויזואלית. הרגש כשהוא בא, מגיע במנות קטנות, בהבלחות, בין שברי השורות. אולי כי כך הייתה המלחמה הנוראה ההיא, שבלי קשר לכלום, טוב שהקולנוע לפעמים מזכיר ומספר.

לסיכום: סרט עם עוצמות וויזואליות ומוזיקליות אבל עם סיפור טלגרפי, שאמנם מנסה להעמיק בדמויות אך כסיפור לא מצליח לרגש באותן עוצמות על חושיות של המפרט האמנותי.

כוכבים- 3.5

מרלנה- מינוס.

]]>
http://saloona.co.il/blog/1917/feed/ 0
ביקורת הסרט: "ברלין סיפור אהבה" http://saloona.co.il/blog/berlin_i_love_you/ http://saloona.co.il/blog/berlin_i_love_you/#comments Sun, 12 Jan 2020 09:49:29 +0000 http://saloona.co.il/?p=474932 בין הסרטים שהיו רשומים לי על פתק קטן לא לשכוח לראות גם אם בטל זמנם ובטל קורבנם, הוא ברלין סיפור אהבה. רציתי לראות את הסרט מתוך אהבה לברלין שהתגלתה לי במלוא עוצמותיה בגיל מאוחר יחסית. הסרט נשמע מאתגר גם במובני הבימוי שלו- סט תסריטאים ותסריטאיות לצד במאים ובמאיות (דיאנה אגרון, פיטר צ׳לסום, פרננדו אימבקה, ג׳סטין פרנקלין, דניס גנזל, דני לוי, דניאל לואווסקי, ג׳וזף רוזנק, טיל שוויגר, מסי טדג׳דין, גבריאלה טצ׳רניאק) שארגו כקולאז׳ קולנועי, סיפורי אהבה ממבטים שונים שמתרחשים בברלין.

אבל הסרט הזה התגלה כטעות בהרבה מובנים, מהשנייה הראשונה. למעשה, ייתכן וגם לא הייתי מטריחה את עצמי לכתוב עליו טקסט אבל בגלל שבכל אפיזודה שהתחילה ונעלמה, היה נדמה שהסרט סופסוף נגמר ובמקום זה, הוא פשוט רק התחיל... והמשיך והמשיך, באופן שהרגשתי שאני מתפוצצת, אני חשה מחויבת לכתוב עליו. ובכלל, לסרט הזה הקדשתי את שעותיי היפות ביותר, לשווא. ואלמלא הייתי מבקרת קולנוע, ברור לי שהייתי קמה ויוצאת מהאולם אחרי שעה (אורך הסרט שעתיים). אז עכשיו אני מוכרחה לכתוב כדי לומר שברלין סיפור אהבה הוא אחד ממקרי המבחן לגזל זמן בתרבות- נושא שלא נחקר וזוכה למעט מאוד התייחסות, אם בכלל... אולי כי בסופו של דבר קיים ערך גם לזמן צבירה על דרך השלילה? כך או כך חבל. חבל על שעות יפות שלא ישובו.

ברלין סיפור אהבה צילום מסך

אז מה לא עבד בסרט? כמעט הכל. הפתיח שמתרשל בבחירה בדימויים ווארציות מעולם האנימציה ללא הקשר או נימוק. הסקירה הלכאורה היסטורית שמסתכמת בלא יותר מרפרוף. המתודה הרעיונית אך חסרת הביסוס. עד כאן בקילומטראז הדקות קיים עוד איפוק קל מצד הצופה. לא רק כי ״ברלין שגשגה למרות ואחרי הכל...״ אלא מהסיבה הפשוטה שהרבה פעמים התחלות מאכזבות הן פתח להמשך מתגמל. ובכן... זה לא המקרה. במקרה שלפנינו, אוסף של סיפורי אהבה קצרים, שלא קשורים זה לזה, נפגשים ברחובות ברלין ומתאגדים לכדי סטוק-מיקס של קלישאות מיותרות. הסיפורים עצמם לא מטופלים לעומק, הם מופיעים כסכמות גראפיות. בכל פעם כשנדמה לנו שנכנסנו לסיפור או חברנו לדמות, היא ממהרת להיעלם. כך ג׳ארד הוא גבר צעיר שחושבת להתאבד בגלל שאהובתו נטשה אותו לטובת אחיו ומכונית עם תוכנת בינה מלאכותית בשם ואנסה משנה לו את התכניות, ג׳ארד שפותח את הסרט נעלם מהר מאוד ברגע שהוא מתאהב מחדש. דמות אחרת וללא הקשר היא אנגליה שעובדת במקלט לפליטים ואוספת ילד ערבי בשם ניזאר לביתה... אפיזודה שבמרכזה מערכת יחסי אם-בת (הלן מירן בתפקיד האם וקירה נייטלי בתפקיד הבת) לצד בחינת יחסי הניכור-שייכות וזרות- שברגע שמעט מעמיקה, נעלמת והופכת לרעש רקע לא ברור.

ברלין סיפור אהב ה צילום מסך

גם האופן השובניסטי בו בפאב מקומי מתחיל גבר מזדקן עם צעירה יפהפייה שיכלה להיות הבת שלו והיא אכן הבת שלו- לא מצליח להתרומם לכדי הברקה ומשאיר את הדמויות נבוכות. שרה הישראלית שמתאהבת בדמיאל מצליחה עוד איכשהו להביא אנושיות לתרכובת הלא מוצלחת אבל גם הקשר הזה, שבמרכזו מוטיב חסר ביסוס של כנפי מלאך שוב כמעין אמירה סמי מקורית על ״מלאכים בשמי ברלין״, הופך לבסוף לעקר וחסר הקשר. וכך גם טרנסג׳נדר אבוד שמנשק את בן ה16 הופכת לסצנה חסרת נימוק או מחבל שמסתתר בבית בושת או הבמאי שמתאהב במפעילת תיאטרון בובות לילדים ברחוב או התיירת שנסחפת לפנטזיה מוזיקלית.... נשמע לכם הרבה ומבולגן? אולי כי זה פחות או יותר מה שזה. הרבה, מבולגן, מיותר.

נקודת האור היחידה בסרט, היא סצנת המכבסה. המכבסה שאוספת אליה פגיעות נשית מצליחה ליצר אחדות דיאלקטית שובה לב וחן בין נשים זרות ושונות שהופכות את המקום התפל לכאורה לקברט ססגוני ומרשים של כאב מול ניצחון. הנגיעות התאטרליות בסצנה הזאת מדויקות להפליא באופן שמחפה על שטחיות הדמויות. האדם השוכב כחפץ- ללא תנועה- היא אלמנט אקזיסטנציאלי מובהק שמושחל במינון נכון ואומר הרבה על המקום. גם במהלך הסצנה כשנכנס הבמאי שהורשע בהטרדות מיניות, עם חולצה רטובה מיין, הנשים מצליחות ליצר דינמיות ולהבנות סצנה משעשעת, כמעין מפגן קטן, סוג של קמפיין מי טו מקומי.

berli_634

לצד זה הסרט מצליח במעברים, להעביר את נופיה האורבניים של ברלין לצד הצבעוניות הרב- תרבותית שלה. אבל כל זה חלקיק קטן, שצריך לחפש היטב בערימת השום דבר שקורס לתוך מבנה לא קוהרנטי, שאורג את הסיפורים באופן פרום ונשען על דמויות חסרות נפח ודלות השראה.

כוכבים: 1

מרלנה- השתלשלות סצנת האימים של הבת בפאב מבטלת את סצנת המכבסה הצבעונית. חבל.

]]>
http://saloona.co.il/blog/berlin_i_love_you/feed/ 0