סלונה » לי יפה http://saloona.co.il סלונה Tue, 04 Aug 2020 12:30:13 +0000 he-IL hourly 1 http://wordpress.org/?v=3.8 מה בחורה צריכה לעשות כדי שיהיה לה ידיד? http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%9c%d7%a2%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%93%d7%99-%d7%a9%d7%99%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%9c%d7%94-%d7%99%d7%93%d7%99%d7%93/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%9c%d7%a2%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%93%d7%99-%d7%a9%d7%99%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%9c%d7%94-%d7%99%d7%93%d7%99%d7%93/#comments Wed, 18 Jun 2014 19:31:45 +0000 http://saloona.co.il/?p=208554 אחרי ברייק של כמה שנים בפריפריה ושופינג של אבוקדו בשקל וחצי , חזרתי לתל אביב. בשובי אל החיים בעיר הגדולה אני מפוכחת, מפוקסת (עם פלוס בחשבון הבנק!)  ואני לא מחפשת זוגיות, גם לא ללילה . בא לי לבד, על אמת.

אמנם חסרים לי כמה ידידים ממין זכר אפלטוני לא גייז, אבל מסתבר שפספסתי את הרכבת. לטענת חברתי ע', אי אפשר להכיר גברים סטרייטים בגילי למטרת ידידות וצפייה משותפת באח הגדול. ולמה בעצם? כי א': סטרייטים לא רואים האח הגדול, ו- ב': גברים תמיד ירצו משהו אחר .

אני אוכיח לה אחרת , אפשר גם אפשר.

אפילו מצאתי שכן נחמד לטיול עם הכלב. הכלב שלי מרחרח את הכלבה שלו וכולם מרוצים.

licar186

הנה לך, ע', אין יור פייס! שני אנשים מבוגרים נפגשים באמצע החיים ומנהלים קשר חברי נטול אג'נדות. מה אנחנו חיות?

"יפיפייה, מה נשמע?"

אוקיי, גבר מפרגן. בסדר גמור. מי אמר שרק בזוגיות מפרגנים? גם שכנים נטולי אג'נדות יכולים להחמיא אחד לשני. אני יפיפיה? בסדר גמור. אני צריכה לדעת לקבל מחמאות. אין בזה שום דבר פסול או מניע נסתר לסקס עם השכנה . היופי הוא בעיני המתבונן והמתבונן אוהב את מה שהוא רואה. סה טו.

"אני נהנה מכל שנייה איתך"

טוב, לא להילחץ ,הכל בסדר. הוא בן אדם שנהנה איתי. לא צריך להתרגש מזה. הכלב שלי בסהכ מרחרח לכלבה שלו את הטוסיק . הוא נהנה איתי ?יופי. גם אמא שלי נהנית איתי. בערך. בטח שלא מכל שנייה. טוב אמא שלי לא דוגמא טובה. יש כאן שני אנשים מבוגרים שאחד מהם נהנה מחברת השני וטורח לציין את זה באופן ספונטני (ולא תמוה או מחשיד בכלל) .

מצד שני זה משפט שאומרים אחרי דייט שלישי ולא אחרי שני טיולי פיפי אקראיים מסביב לבלוק.

מצד שלישי בא לי למות.

"ממש התגעגעתי, אפשר לקבל חיבוק?"

טוב, הגיע הזמן לעבור דירה . מה עשיתי שזה מגיע לי? אני באמת רוצה לדעת, מה? ההסכם היה שהכלב מרחרח את הכלבה ולא הוא אותי. איפה טעיתי בדרך? כבר אי אפשר לנהל יחסי שכנות נטולי חיבוק? עם מי אני אראה האח הגדול?

אולי חזרתי לתל אביב תמימה מדי.  או פחדנית מדי. אולי איפשהו אני כן רוצה יותר מפרטנר לטיול פיפי אבל לא יודעת איך לתחזק את זה. אולי אי אפשר ללכת נגד חוקי הטבע וגבר ואישה הולכים רק לכיוון אחד. ואולי פשוט כדאי שאתחיל להקשיב יותר לחברתי ע'. אחד אפס לה.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%9c%d7%a2%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%93%d7%99-%d7%a9%d7%99%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%9c%d7%94-%d7%99%d7%93%d7%99%d7%93/feed/ 0
גבר עד הדלת http://saloona.co.il/blog/%d7%92%d7%91%d7%a8-%d7%a2%d7%93-%d7%94%d7%93%d7%9c%d7%aa/ http://saloona.co.il/blog/%d7%92%d7%91%d7%a8-%d7%a2%d7%93-%d7%94%d7%93%d7%9c%d7%aa/#comments Mon, 29 Apr 2013 13:33:54 +0000 http://saloona.co.il/?p=139712 אני ארוזה לגמרי, כולל העציצים. די, מיציתי את תל אביב. עיר בוהמית ומתנשאת, מי צריך את כל השיט הזה (על מי אני עובדת פיטרו אותי מהעבודה ואני במינוס מטורף והדירה הזו יקרה לאללה) . רק שיש סעיף דרקוני בחוזה, אותו חוזה שחתמתי עליו בעיניים עצומות לרווחה, והוא אומר שאם עוזבים באמצע השנה צריך למצוא דייר חלופי ראוי בעל עבודה קבועה ,עם פלוס בחשבון הבנק וללא עבר פלילי. מבולבלים?גם אנחנו.

אמא שלי תמיד אמרה לי שאני פסיבית מדיי עם גברים "את לא יוצאת, לא מנסה כלום, מה את חושבת שהוא יבוא וידפוק לך בדלת?"

"כן אמא. זה בדיוק מה שאני חושבת ואני אף פעם לא טועה"  (רק לפעמים).

פרסמתי מודעה מנצחת ביד 2 מעוטרת בתמונות אופי של הכלב בפוזות כאן ביתי , פלוס צילום של חלל הדירה ממעוף הציפור דרכו היא לא נראית כמו חדר ארונות. יש לי יומיים לעזוב לפני שאאלץ לשלם חודש נוסף ואסור לפספס אף מועמד. אז איך אני משכנעת אנשים שלגור בקומה רביעית על עמודים בלי מעלית באחד הצמתים הסואנים של העיר (קרוב למנחת מטוסים) זה טוב ליהודים?

"יש רעש מהדירה"?

"רעש" ? ממש לא, עם חלונות סגורים זה כמו לגור במושב".

אני לא חזקה בשקרים,  חייבים לעבור לעבור לשלב ב:  אופן האוס. מה יש לי להפסיד, אנשים אוהבים תחרויות, לא? הם רק צריכים להרגיש שיש להם מה להפסיד ולמי להפסיד. אני אהפוך את הדירה הזו לשדה קרב ומי שישבר ראשון יפסיד, כלומר ינצח, כלומר יהיה מפגר מספיק בשביל לחשוב שהדירה הזו היא מקום ראוי למגורי אדם. אני חייבת לנצל את הטמטמת האנושית לטובתי.

הצטיידתי בעוגיות מבית אמא וקנקן לימונענע תוצרת סופר באבא והתלבשתי חגיגי. בכל זאת, לא כל יום באים אורחים. וכך בלי התראה מוקדמת החלו לזרום פנימה גברברים נאים בזה אחר זה ולא רצו לעזוב . הם נלחמים עליי, החמאתי לעצמי, הדירה לא מספיק שווה את התחנונים שלהם. אבל אני ליידי קשה להשגה ובטח שלא אפול על הבחור הראשון שדופק לי בדלת ומבקש שאבחר בו . חוץ מזה דייט ראשון בבית הוא מתכון לאסון (שמעתי מחברה) אז תשאירו טלפון ואני אחשוב על זה. אני חייבת לציין שלהכיר הרבה גברים בערב אחד זה לא פשוט. כן, אני יודעת,  התכנסנו כאן היום בשביל להשכיר את הדירה ולא את הדיירת אבל ההתנפלות הזו הכניסה אותי לאופוריה. מעולם לא חשתי מחוזרת יותר . ועוד אמא שלי אמרה  שהוא לא יגיע עד הדלת ! אחד אפס לי. אמרתי לך אמא, אני אף פעם לא טועה (רק לפעמים).  ואז נפתחה הדלת והוא נכנס. הילדים שלי מעולם לא היו יפים יותר חשבתי לעצמי בעודי בוהה בו וחוסמת לו את הכניסה. הוא היה שילוב של אדם הזמר מהאייטיז רק יותר צעיר ובלי בנדנה, מעורב ביהודה לוי סטייל. נו כן, הייתי מעריצה של אדם, אני מודה, אבל לזכותי יאמר שהייתי בכיתה ג' ולא ידעתי שהוא גיי (גם לא ידעתי מה זה גיי).

וככה, במסווה של סיור מודרך וארוך בדירת חדר פצפונת, ביליתי בדייט ביתי מושלם. הוא חכם, שנון, יפה שבא לבכות ומראה סימני התעניינות בלתי פוסקים (ולא בדירה). הוא אפילו הצטייד בגיטרה וניגן לי שירים רומנטיים. צחוק הגורל, חשבתי לעצמי, רק אתמול קרס עולמי כשפוטרתי מהעבודה והנה עכשיו אני שרה במרפסת עם אב ילדיי. הבנתי שהעולם באמת מסתובב סביבי. אלברט איינשטיין אמנם טען כי "אלוהים אינו משחק בקוביות עם העולם" , אבל בעולם שלי הוא משחק ביג טיים . אפילו הכלב שלי מאוהב בו ואם זו לא קובייה מנצחת אז מה כן? שמישהו יצבוט אותי בבקשה, ביקשתי מאלוהי הדייטים אך לא ציפיתי שהצביטה תגיע כ"כ מהר.

"אפשר לספר לך משהו?"

"ממ..כן ברור מה..כל דבר.."

"הייתי בדייט עם בחורה ממודיעין והזמנו פיצה"

(פיצה?מודיעין?אה?)

"היא רצתה את שלה עם זיתים ואני את שלי עם בצל"

(אוף נהייתי רעבה)

"ואז היא עשתה לי פרצופים שהזמנתי בצל. אני לא מבין, מה רע בבצל?"

(שאלוהים יהרוג אותי עכשיו)

"אני לא מבין בחורות, מה הקטע, אז אוכלים בצל, מה יש?!"

(אם הוא נופל בטעות מהמרפסת זה לא נחשב הריגה, נכון?)

"יאללה ידעתי שאת תביני אותי!"

(אם לא אני אז מי).

אוף למה לא הקשבתי לאמא שלי?! היא בפירוש אמרה לי לצאת יותר! מה חשבתי שהוא באמת יגיע אליי עד לדלת? ועוד לדלת העקומה הזאת?

"מצטערת ,אני חייבת לרדת לטייל עם הכלב..אז תודה שבאת ו.."

"מגניב אני אבוא איתך!".

נו כמובן שהוא יבוא איתי, אני הרי מבינה אותו לא? חוץ מזה זה ייתן לו הזדמנות להמשיך את סיפור הבצל. מי יודע, אולי בהמשך יש תוספת פטריות.

עזבתי את הדירה אחרי שלושה ימים. מצאתי דיירת חלופית ותמימה מספיק להאמין שחלון שבור מנטרל רעש מטוסים.

אולי לדירה הבאה הוא יגיע.

***

אמרתי לך, אמא, אני אף פעם לא טועה (רק לפעמים).

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%92%d7%91%d7%a8-%d7%a2%d7%93-%d7%94%d7%93%d7%9c%d7%aa/feed/ 0
רווקה בפריפריה http://saloona.co.il/blog/%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%a7%d7%94-%d7%91%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%94/ http://saloona.co.il/blog/%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%a7%d7%94-%d7%91%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%94/#comments Mon, 08 Apr 2013 11:26:43 +0000 http://saloona.co.il/?p=137048 הייתי ילדה עם חלומות גדולים. חלומות שאפשר להגשים רק בעיר האשליות, בתל אביב. הפריפריה בה נולדתי אינה מתיימרת למכור שום אשליה. היא שומרת על פשטות קוסמית ועל ייצוג מכובד בתכניות ריאליטי. היא שולטת לחלוטין בפריימטיים ואף אחד לא יקח את זה ממנה.

יחד עם זאת, היא לוקה במחלה חשוכת מרפא:  אם עברת את גיל שלושים ואת לא נשואה עם שלושה ילדים, עדיף שתהיה גרושה עם ילד. רווקה? הצחקתם אותי.

"הצילו, כלב"

"?אבא, הכלב הזה נושך"

"כן חמודה, ברור שהוא נושך, כל הכלבים נושכים"

חינוך זה דבר מאוד חשוב, אני בעד. לבנות מנגנון פחד אצל ילדים במינון המתאים זה אפילו מומלץ. אבל בשום יקום רציונלי כלבלבון על בטריות כמו שלי לא נחשב סכנה. תושבי הפריפריה, לצערי, חשים אחרת. וכשאני פוגשת בעוד עדת ילדודס צווחנית נתקפת היסטריה למראה ההולך על ארבע מקנן בי רצון עז שהוא יחליט לראשונה לנשוך. חזק. מדינת תל אביב היא אולי אשליה, אבל שם  ברחוב יודעים לתת כבוד לכלבלב. ילדים מתוקים מבקשים להתקרב, ללטף, להצטלם. ללא ספק יש לי כלב סלב ואם רק הייתי מקבלת שקל על כל ליטוף הייתיי כבר מזמן קונה קפה או משהו.

"אמא, אני לא לסבית"

יש מספר יתרונות בביקור אצל ההורים, אני לא מתווכחת. המקרר שלי מעולם לא היה מלא יותר ולעיתים אני מוצאת דמי כיס במגירת המטבח (טוב נו' אני גם מתגעגעת אבל אל תגלו). אמנם אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא, אך גם היא לוקה בתסמונת הפריפריה. כשיש לה אג'נדה נסתרת, היא נוהגת לשלוף מהבוידעם סיפור על חברה דמיונית עם בת שכמה מפתיע, מאוד דומה לי. אז התכנסנו כאן היום כדי לחגוג חתונה לסבית מפוברקת של שקר כלשהו ואם תקשיבו לסוף הסיפור תגלו שללסבית יש אפילו ילד. נהדר.

"אבל אמא, אני לא לסבית" .

"מי אמר שאת לסבית? רק אמרתי שגם לסביות יכולות להביא ילד".

אני רוצה לסגור את הפינה הזו וואנס אנד פור אול. למה לעזאזל אם את רווקה בגיל 30 פלוס את מיד מקוטלגת לסבית? מי אמר שלסביות חייבות להיות רווקות ומי אמר שאם הייתי לסבית הייתי לבד? אני אפילו דיי בטוחה שאם הייתי לסבית כבר הייתי נשואה בעושר. או באושר. או משהו. אבל הנחת היסוד הפריפרית הזו , שאם את לא נשואה בגיל מסויים יש לזה קשר ישיר עם הנטייה המינית שלך, מקוממת אותי. בתל אביב אף אחד לא ירים גבה או יחשוד בנטיות שלך רק בגלל שלא מצאת חתן. בפריפריה לעומת זאת, את קורבן לרכילות משפחתית/שכונתית מרושעת.

אז הנה לכם: אני רווקה, לא לסבית, חיה עם כלב, ומעזה לבקר בפריפריה.בשבת. תחנקו

"ילדים זה שמחה"

אין לי שום דבר נגד ילדים ואני גם די בטוחה שכשיהיה לי ילד אני אהיה אמא נהדרת. אבל אין לי עדיין ילד וזה לא יפה לדבר על ילדים דמיוניים מאחורי הגב.

הרצון האובססיבי הזה לחדור לי לרחם ולשכנע אותי בכל שיחת מכולת אקראית להביא ילדים מעורר בי בחילה. אז אם אם אין לכם כוונה נסתרת לעבר אותי או אפילו לתרום זרע, עזבו אותי בבקשה. זה לא עניינכם אם יש לי או אין לי אם אני רוצה או לא, זה שלי. בלבד. ולכל אותן פרחות פריפריות הריוניות שמצפות לילד רביעי, מרצות לי על חשיבות המשפחה (כשהבעל שלהן מזיין כל דבר שזז) וחושבות שהן פיצחו את האטום: תרגיעו בבקשה. לא רק שלא פיצחתן כלום, הרעיון שיתרוצצו עוד כמוכם בעולם מדאיגה מאוד. ואם שוב תשאלו אותי מה עם ילד אני אגלה לכן עם מי היה הבעל שלכן אתמול בלילה (רמז: גם השכנה בהריון). דונט פוש איט.

אז שלום, אני נוסעת ואני בהחלט לא רוצה שתלוו אותי הלאה.  לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון או לתל אביב. גם שם, כנראה, אשאר לבד. אולי אין שם יותר סרטים וגם האנשים לא בהכרח יותר אדיבים, אבל יש משהו בתל אביב שלי, שחנוך לוין גילה לי איי שם באייטיז: היאוש בהחלט יכול להיעשות יותר נוח. אם לחיות כמו כלבה אז לפחות שהטלויזיה תהיה טלוויזיה.

או במקרה הזה אני אסתפק שהכלב שלי יתהלך בגאווה ברחוב.

>> לכל הפוסטים של לי יפה

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%a7%d7%94-%d7%91%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%94/feed/ 0
איך הוא הגיע למיטה שלי http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%94%d7%92%d7%99%d7%a2-%d7%9c%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99/ http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%94%d7%92%d7%99%d7%a2-%d7%9c%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99/#comments Wed, 27 Mar 2013 17:43:18 +0000 http://saloona.co.il/?p=135843 בית קפה בשינקין, כמה נדוש. אהבות כבר מזמן לא מוצאים כאן, אבל קפה עדיין יש.

לפעמים קפה זה באמת רק קפה, אבל לא הפעם, לשמחתי.

אומרים שהכל קורה מסיבה ולכל אחד יש תפקיד בחיינו. באמת לא הצלחתי להבין מה גרם לי להתחבר בתאילנד עם היפית מוזרה מקיבוץ בדרום ועוד לשמור איתה על קשר. אבל עכשיו, כשאני יושבת איתה בבית קפה שהיא בחרה (מה לי ולשינקין?) זה מתחיל להיות ברור. הרי כשאת גרה בת"א, כמו הדודה מאמריקה את נאלצת לארח את את שלל מכרייך שאספת עם השנים שחושבים שיום כיף בעזריאלי זה באמת כיף ושלקחת אוטובוס חזרה הביתה זו בושה. נכון שבאוירת בנגקוק אנחנו מבטיחים הבטחות עם המחשבה שמה שנאמר בבנגקוק נשאר בבנגקוק - אבל לא אצלי מסתבר.

וככה מצאתי את עצמי ביום שמש חם שותה קפה בשנקין עם בחורה מאתגרת ומנסה לשתוק כמה שיותר כדי לשמור נושאי שיחה להמשך היום (והלילה).

איפשהו בין הקפה לסנדויץ אבוקדו-מוצרלה, הוא הגיע.

אומרים שאהבות פוגשות אותך ברגעים הכי לא צפויים. כמה נכון. מה כבר יכלתי לצפות מיום כזה מייגע. בטח שלא אהבה ובטח שלא את אהבת חיי.

כן, זו היתה אהבה ממבט ראשון. נקודה.

כל סרטי הוליווד שאהבתי לשנוא לאורך השנים הצדיקו עצמם באותו יום. יש כאן תסריט כתוב מראש. אני ג'וליה והוא ריצ'רד. אני אמנם לא זונת רחוב ושינקין רחוק מלהיות הוליווד אבל יש קסם אוניברסלי.

כימיה שנוצרת במבט ובוראת מציאות אחרת וחסרת ציניות שגורמת לך להיוולד מחדש.

הוא היה עם חבר ואני, כאמור, עם סוג של חברה. הוא הצטרף לשולחן בכריזמטיות חיננית, ואפילו טעם מהאבוקדו שלי ללא רשות (אבל למי אכפת). גם הוא חדש בעיר וישן אצל חבר זמני ולא אטרקטיבי במיוחד עד שימצא בית. וככה ללא מילים זה קרה. מבט אחד של שתיקה שאומר הכל.

זה הזמן לחילופי זוגות, הרהרתי לעצמי. אני אתן את הטרמפיסטית שלי לחבר המכוער ובתמורה אקבל את היהלום הנוצץ. וין וין סיטואיישן.

וכך בעודי מפנטזת על טיול לעבר השקיעה או לחילופין סתם על טיול ברוטשילד, המתנחלת מהקיבוץ מתחילה לשלוח ידיים. אליו. הם אמנם חולקים מומנט של זרות בעיר הגדולה, אבל הוא לא כאן בשבילה. כמובן שלא נתתי לפלרטוט המתאמץ הזה לתעתע בי.  אני יודעת משהו שהוא עדיין לא. אני יודעת שהוא כבר מצא בית. הבית שלי. שלנו.

נכון שזו דירת חדר ועוד מחולקת אבל בית זה לא רק ארבע קירות ושני כיווני אויר, או במקרה שלי כיוון אחד לאיי אמ פי אם, אבל מי סופר. בית זה חום ואהבה ואת זה יש לי בשפע, רק תבוא.

החבר שלו התחיל לגלות בי עניין שגרם לי בחילה אבל שום דבר לא יעצור אותי. "החבר של החברה של החבר של החברה שלי" ועוד פנינות קולנועיות משובחות לאורך השנים, הכינו אותי בדיוק לרגע הזה.

בסוף הארוחה החלפנו טלפונים (עם החבר). זו היתה האופציה היחידה ועל אופציה כזו לא מהמרים. נכון שהחתיכי שלי לא שילם על ה'שרינג' אבוקדו ואף לא הציע לחלוק את הטיפ אבל אלוהים, כמה שהוא יפה.

הטלפון לא איחר להגיע (טוב הוא כן איחר, אבל בחישובים של אהבת חיי לזמן אין משמעות). וככה רצה הגורל (או התפילות האובססיביות שלי) והבחור שאירח אותו עוזב את הארץ. לא לתמיד (חבל) אבל למספיק זמן כדי לגרש אותו מהספה. לאן הוא טס?(ספוילר: מוטיב חוזר) - לתאילנד .

אז אין לו איפה לישון + הוא לא מכיר אנשים בעיר + הוא זכר שהיתה לנו כימיה טובה של שתיקה מנצחת ועל זה לא מוותרים, וידה ידה ידה הוא אצלי בדירה.

וכמו כל בחורה רציונלית ששכחה לשחק את ההארד טו גט בזמן אמת, החלטתי בדיעבד להראות לו מי כאן הבוס (ברור שלא אני). כמובן שנרשמו לא מעט שכנועים לטפס אליי למיטה במהלך הלילה, אבל אני צמודה לתסריט. אם ג'וליה רוברטס לא מתנשקת בלילה הראשון, ועוד בתשלום, אז מי אני שאפר את החוקים?

אין אצלי קיצורי דרך. הלילה הוא ישן על הספה.

החיים חולפים לנגד עינינו ברגעים מכריעים. בשנייה שהתעוררתי באמצע לילה ומצאתי את הספה ריקה. יכול להיות שהוא עזב? מה לעזעזאל חשבתי לעצמי? הסרטים האלו דפקו לי את המוח. במיוחד ג'וליה. החיוך הפלצני הזה והמניירות שלא נגמרות. רק הזנזונת הזו היא תלמד אותי על אהבה.

אזעקת שווא ( מצטערת ג'וליה את עדיין השחקנית האהובה עליי!). הוא לא נעלם, רק התגלגל לרצפה (שהיתה לא באשמתי צמודה לספה מחוררת עם שיפוע חד במיוחד בדירת חדר מחולקת בה השירותים והמקרר חיים ביחסי שכנות הדוקים עם המיטה והפוף הצהוב). בהיתי בו שוכב על הרצפה והתפתיתי לא להעיר אותו. לא עמדתי בפיתוי.

ומאז ועד היום (בדירת שני חדרים+מרפסת) אנחנו ישנים באותה מיטה, זה לצד זו, אוהבים מתמיד ולתמיד .

יש אהבות שרק מתחזקות עם הזמן, ואחרי שבע שנים ובלי טיפת ציניות, בכל יום שעובר אני אוהבת אותו יותר. רק הוא מכיר אותי באמת, רק הוא יודע מי אני.

כשאני איתו העולם  יפה יותר. אני יפה יותר.

אני לא יודעת אם הכל מלמעלה, אבל ללא ספק לתאילנד יש תפקיד קוסמי בחיי .

מי יודע, אולי בפעם הבאה אמצא שם את בעלי.

***

אני רק מקווה שהוא אוהב כלבים.

אני ופנצ'ו. איור: חיים נעים

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%94%d7%92%d7%99%d7%a2-%d7%9c%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99/feed/ 1
כשעוד חברה מתחתנת http://saloona.co.il/blog/%d7%9b%d7%a9%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%94-%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%aa%d7%a0%d7%aa/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9b%d7%a9%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%94-%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%aa%d7%a0%d7%aa/#comments Thu, 21 Mar 2013 15:57:32 +0000 http://saloona.co.il/?p=135151 כשעוד חברה הודיעה שהיא מתחתנת נשבעתי לעשות הכול כדי לא להיות שם.

ראיתי את עצמי נפרדת לשווא מעוד צ'ק בלי כיסוי והחלטתי שזהו זה. הגיע הזמן לשים לזה סוף. נכון, היא חברת ילדות. נכון, אנחנו מכירות מגיל חמש. אבל זה לא אומר שזה חייב להמשך חיים שלמים. נתתי את השנים היפות שלי וזה צריך להסתיים מתישהו. עדיף שזה יקרה לפני שאבזבז יום שלם בסלון כלות של מעוז הפרחות המקומיות.

החלטתי שהגיע הזמן להיפרד ממנה סופית ויש לי פחות משלושים יום להוציא את זה לפועל.

אז איך לעזאזל אני נפרדת ממי שנטעתי איתה עץ  בט"ו בשבט בגן אורה ורבקה? לא רציתי בכלל לטעת עץ, אבל הגננת אמרה שזה חובה וביקשה להתחלק לזוגות ונאלצתי לבחור אותה ברגע האחרון כי כולם כבר התחלקו לזוגות מהבית. וככה הפכנו לחברות המונצחות באותו רגע אומלל. ועכשיו אחרי עשרים שנה, צריך להגיד שלום.

משימה לא קלה אבל אני אעמוד בה. אני לעוד חתונה לא הולכת.

"אני רוצה שתבואי איתי לבחור מקווה".

טוב, זה הולך להיות יותר קשה ממה שחשבתי אבל אני בן אדם חזק, אני אעמוד בזה. אז נלך לבחור מקווה, ביג דיל, זה לא סוף העולם. נשבעתי שאני לא אגיע לחתונה אבל על לבחור מקווה לא פיזרתי לעצמי הבטחות. מה יש, בכל זאת חברת ילדות לא?

אז אחרי שמונה ניסיונות להחזיר אותי בתשובה ווידוא הריגה של מאות היתושים במים, בחרנו מקווה (תודה לאל) ובזה תרמתי את חלקי לכלה המאושרת.

"אני רוצה שתבואי איתי למדוד שמלות" .

נו טוב לא חייבים להיות קטנוניים, הרי בכל זאת יש לי טעם לא רע, אני יכולה רק לעזור ואנחנו גם חברות ילדות אז זה מתבקש אפילו. מה כבר יכול לקרות,סיבוב בדיזינגוף עוד לא הרג אף אחד (עד היום).

לסיור השמלות התלוו אמא חורגת נחמה + אח חורג בשם בועז, שתפקידם בעלילה הוא לדאוג שחשבון הבנק של אבא (הביולוגי) לא ירוקן. אחרי שלושה ימים של נסיונות כושלים להעלים את נחמה העז ובועז הנוירוטי, מצאנו את השמלה המיוחלת, נוצצת עם תקציב מוגבל, שאני לא אזכה לראות בחתונה.

וככה בדיוק כשחשבתי שהכול מאחוריי ופנטזתי על פול מון בקופנגן, נבחרתי (כמובן שאחרי מיונים קפדניים!) להיות אשת הקשר של הזוג ביום החתונה.

אני הבאתי את זה על עצמי. טוב הלב שלי עוד יהרוג אותי יום אחד.

ידעתי שיום יבוא ואני איענש על זה שלא שמעתי לגננת שלי. היא הרי אמרה בפירוש להתחלק לזוגות מהבית, אבל למה שאני אקשיב? היא בסך הכול גננת ואני בסך הכול ילדה בת חמש שאף אחד לא אומר לה מה לעשות ובטח לא הגננת אורה ששמה אותי בעונש כי הכרחתי ילדים לאכול אבנים (עם חול) אבל זה כבר סיפור אחר.

כבר אז ידעתי לעמוד על שלי ושמרתי הכול לרגע האחרון רק שזה עלה לי בחברות נצח מפלצתית. לא ידעתי שזה יגמר במקווה ושמלה. עכשיו אני חייבת לחשוב על דרך מילוט חכמה יותר, אני הולכת ומאבדת שליטה והפרידה שלי מעוד צ'ק נהיית מציאותית להחריד מיום ליום. אני לא יכולה לתת לזה לקרות.

אולי אביים ריב? סצנת פרידה גרנדיוזית שלא תשאיר מקום לדמיון . אני שחקנית, אני יודעת להיות דרמטית כשצריך (ובמיוחד כשלא צריך).

אביים ריב ואעזוב את הארץ. באמת שלא השאירו לי ברירות.

"את זוכרת שכסיפרתי לך על היום הזה שבכיתי בעבודה ליד הבוס שלי ואמרת לי שאני סתם בכיינית שמתרגשת מכל דבר, שבכי זו הפגנת חולשה ונשים חזקות לא אמורות לבכות?? אז קודם כל את סתם קנאית כי לי יש עבודה ולך לא. דבר שני בכי זו לא חולשה, זו הפגנת רגשות. גם אם במקרה היא מתרחשת ליד הבוס שאין לך. ואם תזכי לראות אותי בוכה בחתונה שלך תהי בטוחה שזה מסבל ולא מהתרגשות מזוייפת, למרות שעבדתי עליה שנים והיא נראית אותנטית לחלוטין, תודה רבה! ודרך אגב, השמלה שלך מזעזעת  היא משמינה אותך בטירוף ובעלך גמד".

אולי הגזמתי קצת. אבל השמלה באמת מכוערת. ובעלה גמד (וגם היא).

אבל לפחות אני ממוקדת מטרה וזה בטוח ראוי להערכה באיזשהו יקום מקביל.

ההזמנה הגיעה בדואר אחרי יומיים.

***

אז אחרי חודש בתאילנד של מסאז'ים על החוף בשני שקל ,אנטישמיות ב"קאוואסן", שופינג של נעליים הזויות שלא אנעל לעולם ופתאי "נו אג", לא יכלתי שלא לחשוב על איך חציתי את העולם, הפסדתי חברת ילדות של עץ משותף והכול בשביל להשאיר עוד צ'ק בארנק.

אולי זה לא הצ'ק. אולי אני סתם קנאית שכולם מתחתנים סביבי וזה מוציא ממני שדים נוראיים שגורמים לי להעליב גמדים שרוצים להיות נשואים. ואולי אני סתם פולנייה עם נקיפות מצפון (למרות שאני בכלל עיראקית). אבל  למסקנה ברורה אחת הגעתי מכל הסיפור:

הכי טוב תאילנד.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9b%d7%a9%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%94-%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%aa%d7%a0%d7%aa/feed/ 0