סלונה » ד”ר פינקי פיינשטיין http://saloona.co.il סלונה Tue, 04 Aug 2020 12:30:13 +0000 he-IL hourly 1 http://wordpress.org/?v=3.8 יש שמחה טבעית? http://saloona.co.il/blog/%d7%99%d7%a9-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%94-%d7%98%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%aa/ http://saloona.co.il/blog/%d7%99%d7%a9-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%94-%d7%98%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%aa/#comments Mon, 28 Mar 2011 14:06:39 +0000 http://saloona.co.il/?p=34074 במשך מספר לא מבוטל של שנים עבדתי במוסדות רפואיים במדינה, תוך לימוד, השתלמות והיכרות מעמיקה עם מערכות הטיפול, המחקר וההתנהלות של מערכות אלה. עשיתי זאת עם קושי לא קטן, מכיוון שמבנה האישיות שלי מעוצב אחרת ורואה דברים אחרת (ולכן לימים הפכתי ל"פסיכיאטר אחר"). אחד הדברים שהזדמן לי להכיר, באופן מסויים, הוא המחקר המדעי, שעליי להודות שלא נכנסתי אליו לעומק מכיוון שלא יכולתי לקחת בו חלק, מבחינה רגשית.

יותר היגיון מאינטואיציה

המחקר המקובל היום בעולם המתקדם מבוסס על שיטות עבודה ושיטות לניתוח תוצאות המבוססים כולם, ללא יוצא מהכלל, על פרמטרים של הגיון שמתיישב על הגיון אחר ושמתחבר עם עוד הגיון. כל מערכי ההיגיון האלה עושים שימוש רב ביכולתו האנליטית של האדם אך המרחב שקיים לאינטואיציה האישית של האדם מצומצם יחסית. אמנם רעיונות לפיתוח ומחקר באים, מן הסתם גם מאינטואיציה ומעוף, אך ניתוח הנתונים ואישור התוצאות מושתת בעיקר על תצפיות, שאלונים ומעבדות שמתבססים על סגנון חשיבה והסקת מסקנות שיש בהם הגיון רב, שלגביו אין שום ויכוח.

ההקדמה הזו לא באה לבקר את שיטות המחקר כיום, משום שהן משקפות הלך רוח כללי שקיים בעולמנו. ההקדמה הזו באה לפני מה שאני חווה ומפתח כ"מחקר אינטואיטיבי" אותו אני מנהל, ביני לבין עצמי במהלך יותר מעשר שנים, ולאחרונה גם עם תלמידיי, עם תוצאות לא מבוטלות. המחקר האינטואיטיבי, שעוד אקדיש לו בשמחה מסר שבועי נפרד, מתחולל בתוכי בצורה יצירתית ללא הרף, מין חיפוש בלתי פוסק אחר תשובות לשאלות שניצבות בפניי, בהקשר לטיפול, שיקום וריפוי כל דבר שנצמא בחזקת כואב, חולה או מציק. המחקר שבתוכי מניב תוצאות והצעות אותן אני יכול ליישם אם יש בי את הכוח והאומץ להוציאן לפועל דרך היצירתיות שלי, גם אין לי שום סיבה "הגיונית" לחשוב שיש בהן אמת משמעותית. המחקר הזה פעיל כל עוד אני מקפיד לטפח את ה"כלי המחקרי הראשי", דהיינו – אני. ככל שאני מטפח את עצמי, אוהב את עצמי יותר, יצירתי יותר ומסופק יותר מחיי, כך הכלים המחקריים שבי משתבחים ומתייעלים.

במסגרת מחקריי אני הולך וחושף את מה שאני ראוה כ"תרופות" יעילות לחיי נפש, גוף ורוח בריאים יותר ומספקים יותר. תרופות אלה טבעיות לחלוטין ונובעות מתוך האדם. תרופות אלה אינן בשימוש באופן משמעותי למרות שהן ממש "קרובות ליד" כל הזמן. הסיבות המרכזיות לכך שאנשים לא משתמשים בתרופות האלה הן שהם לא יודעים באמת שמדובר ממש ב"תרופות", ויותר מזה – שהם פוחדים משינוי אמיתי ומהחלמה גורפת ממרבית בעיותיהם. זהו. זה כל הסיפור.
ה"תרופה" עליה אני כותב היום היא "שמחה טבעית". בקרוב תושלם הפקתה של ערכת ריפוי עצמי חדשה – "10% יותר שמחה טבעית", שתסייע בהגברת השימוש בתרופה הטבעית הזו.
רבי נחמן מברסלב דיבר רבות על כך שמצווה להיות שמח, אך לא מספיק אנשים מבינים במה מדובר. הוא הציע להשתדל להיות שמחים גם כשעצובים, עד שהשמחה תהפוך דומיננטית בהוויה האישית. רבי נחמן היה מנהיג רוחני ולא מרפא, למיטב ידיעתי, ולכן לא עשה כל כך שימוש "רפואי" במה שהבין כבר אז.

הגוף שמח איתך

כשאדם שמח גופו שמח אתו.
אין על כך עוררין. בעת חווית שמחה הגוף מפריש חומרים של תחושת עונג, מערכת החיסון משפרת את תפקודה והגוף הופך קליל יותר וזורם יותר. כשאדם שמח הוא לא יכול להיות בדיכאון והוא לא יכול להיות בחרדה. השמחה משמשת כתרופה מונעת וגם כתרופה מרפאה למצבים רבים, אך בשביל להשתמש בה יש להסיר את מעטה הספקנות והציניות ולהתייחס קצת יותר ברצינות למושג "שמחה טבעית". זה לא עניין של מה בכך וזה דורש עבודה, התמדה ותשומת לב, עד שלומדים להשתמש בתרופה הזו. זה לא קשה, אך זה דורש עבודה.
"שמחה טבעית" כשמה כן היא. טבעית. קיימת אצל כל אדם. מי שרוצה להתכחש לכך מוזמן לעשות כן ולהמשיך לסבול כרצונו. השמחה היא מצב טבעי ואפשר לראות זאת אצל תינוקות וילדים. השמחה היא חלק מהטבע האנושי הבריא והיעלמותה מהווה את אחד הסממנים למה שאדם מאבד עם השנים, כשהוא הופך רציני מדי, מבוגר מדי, מפוחד מדי ומרוחק מדי מהטבע שלו.

מכיוון שהאדם התרחק כל כך מכוחותיו הטבעיים הוא מדמיין בנפשו ששמחה היא מצב זמני, נדיר ותלוי מאד בנסיבות חיצוניות. כלומר – "לעתים אני שמח כשקורה לי משהו טוב, משהו מרגש". זו הקונספציה המרכזית, שמחברת בין חווית שמחה לבין משהו שנתפס כאירוע חיובי ונעים, שמתרחש בחיי האדם. כלומר – אנו זקוקים שקודם כל יתרחש אירוע נעים וחיובי בשבילנו, כדי שנוכל לחוש שמחה, כביכול. וזו תרמית, למרות שלא ברור מי מנסה להערים עלינו כאן. זו תרמית שקל מדי להשתכנע בה. זו תרמית שלוקחת מהאדם את כוחו העצום לטפל בחייו והופכת אותו ליצור קטן וחסר אונים, שחוויותיו הטובות תלויות לחלוטין בדברים חיצוניים, שעל רובם אין לו שליטה. זו תרמית שמרחיקה את האדם מהיצירתיות שלו, מהאלוהים שבו ומהכוחות האמיתיים שבו.

לשמוח עד שזה יקרה מעצמו

האמת הפוכה – כשאדם "מפעיל" את השמחה הטבעית שבו הוא יכול לגרום להרבה אירועים חיוביים ונעימים להתרחש. יתרה מזאת, הפעלת השמחה הטבעית היא כשלעצמה אירוע חיובי ונעים, שאינו תלוי בשום גורם חיצוני כלשהו. הידעת שממש ברגע זה ביכולתך להעצים באופן ניכר את חווית השמחה שבך? האם אתה מכור מדיי לקונספציה עתיקה שאתה "לא יכול כעת לשמוח"? מה דעתך לזרוק את הקונספציה הזו לפח הקרוב ולהתקרב יותר לטבע שלך?
כרופא אני רואה תפקיד חשוב במקצועי לתת למטופליי ולתלמידיי תרופות יעילות שקל ליטול אותן ושרואים מהן תוצאות. מתוך שלל התרופות בהן אני עוסק בתורה הפסיכו קריאטיבית, השמחה הטבעית תופסת מקום של כבוד. אדם מתפתח יכול לשמוח סתם כך, ללא סיבה.

אפשר לחגוג את החיים ולצאת בריקוד ללא שום בשורה משמחת מיוחדת. אפשר לטייל ברחוב ולחייך מתוך עונג פנימי ללא שום הסבר ברור למצב. אפשר, בעיקר ברגעים בהם אין חווית רגש עז אחר, "להשקיע" יותר אנרגיה בחוויית השמחה ו"להביא" אותה, כביכול מ"שום מקום". זה לא "שום מקום": השמחה נמצאת שם, מחכה להפעלה! היא כאן, במבנה הטבעי של האדם, זמינה ומחכה שמישהו יואיל בטובו לממש את הפוטנציאל הגלום בה. אדם שאינו מודע ליכולתו לחוש "שמחה טבעית" כמוהו כאדם שהולך באופן קבוע עם כיסוי לעיניו, ומשוכנע שהמעט שהוא רואה הוא כל המציאות האפשרית. כולנו מכורים, כך או אחרת, לאשליה של מיעוט בשמחה או מיעוט בסיפוק ועוד דברים טובים. רובנו חושבים שרק לעתים נדירות אפשרי שנשמח באמת ושנחוש התעלות, אם בכלל. הדבר נובע מעיוורון ולא יותר.

במסגרת מחקריי האינטואיטיביים אני שוקד ימים כלילות, בשיטותיי היצירתיות, על פיתוח תרופות יעילות שמהוות הן מניעה והן טיפול. תרופות אלה כבר בשימוש הולך וגובר בקרב מטופליי והתוצאות מעודדות מאד. הטיפול מחזיר את האדם לכוחות הטבעיים שבו. ניתן היום להתחבר מחדש לכוחות השמחה הטבעית. ניתן להתענג באופן טבעי על השמחה ולא להוציא לשם כך הון תועפות על טיפולים וייעוצים. זה אפשרי, האמינו לי.

לרשימת התרופות הפסיכוקריאטיביות- לחץ כאן

>> מתוך הבלוג של פינקי פיינשטיין- פסיכיאטר אחר מדבר
>> לאתר של ד"ר פינקי פיינשטיין
>> המכון לציור אינטואיטיבי
]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%99%d7%a9-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%94-%d7%98%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%aa/feed/ 2
רווקות ובדידות בעידן המודרני http://saloona.co.il/blog/%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%91%d7%93%d7%99%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%93%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%93%d7%a8%d7%a0%d7%99/ http://saloona.co.il/blog/%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%91%d7%93%d7%99%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%93%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%93%d7%a8%d7%a0%d7%99/#comments Mon, 10 Jan 2011 13:51:41 +0000 http://saloona.co.il/?p=26613 תזכורת: גלעד שליט. לא נוח להזכיר את השם. הוא נמצא בכלא בעזה. חמש שנים. מי מאיתנו מבין מהי התחושה הזו של ישיבה רצופה בת חמש שנים בכלא בעזה? מה אנחנו מסבירים לעצמנו כשאנחנו נזכרים בבחור הזה, שמבלה שם את השנים בהן הוא אמור להתחיל לגלות את חייו? איך קורה שאנחנו ממשיכים בחיינו כרגיל והוא רובץ לו שם, פוגש מדי יום את אותם אנשים שאינם משפחתו ואינם חבריו? האם הוא באמת ידע שזהו ההסכם בינו לבין מדינת ישראל? הלב נחמץ. הלב מבקש לעשות את הדבר הנכון. להחזיר אותו הביתה. מהר. ואם יש מחלוקת בעם לגבי זה, מדוע השקט הגדול?

לא טוב היות האדם לבדו..

אנחנו לבד, בתוך עצמנו, גם כשאנחנו בחברת אנשים אחרים. אדם המבקש לחיות חיים שלמים יותר, מוכרח להיות כזה שמכיר את שני המצבים הללו: "לבד" ו-"ביחד". האדם הזה אמור לדעת לחיות בשני המצבים וגם ליהנות בשניהם. האיזון העדין בין יכולתו של האדם לשהות ולפעול לבד לבין יכולתו להתנהל בצוות או כחלק ממשפחה, קובעים במידה רבה את בריאותו הנפשית ואת יכולתו לצמוח ולהגיע להישגים משמעותיים.

"לבד" נתפס פעמים רבות כסוג של כישלון. הגננת בגן של בני מאד מוטרדת כאשר היא מגלה שהוא לא ממהר להתחבר עם ילדים אחרים בשעת היציאה לחצר הגן. בשיחה עמה הבנתי שאין זה פשוט לצפות בילד שמעדיף להיות עם עצמו, בעוד האחרים מתנהלים בדרך המצופה מהם, לגילם ובכלל. בעולם שלנו, פעמים רבות מי שנמצא לבד, בוחר לבד ומחליט לבד יכול להיתפס כחריג. הדבר נובע מפחד כללי של בני האדם מה"לבד" שלהם, בעוד הם לא שמים לב לעובדה שללא יצירת "לבד איכותי" האדם אינו יכול להתקדם לשום מקום משמעותי בחייו. דווקא מי שמתקשה להיות עם עצמו, ללא נוכחות אנשים, הוא למעשה האדם הבודד באמת.

בדידות היא חוויה אישית, ולא פונקציה של כמות האנשים הסובבת את האדם. בדידות היא חוויה של כאב ממנה אנשים פוחדים כמו מאש. החוויה הזו קשור ליחסים של אדם עם עצמו. אם אדם אינו יכול לחוש נעים בחברת עצמו ואם הוא מוכרח את חברת האחרים על מנת לחוש שמחה (כביכול), סימן שהוא סובל מחוסר מימוש המערכות החברתיות הנמצאות בו באמת. זהו אדם בודד, גלמוד ותלותי בנוכחות אחרים. מהבחינה הזו עדיפה הרווקות על הנישואין, כדרך של האדם, דרך הכרחית וראויה, להתמודד עם כל  מה שמפגיש אותו המפגש האינטימי עם עצמו.

...אבל הוא לבדו בין כה וכה

אני מבקש ממך להתבונן במראה למשך שתי דקות ברציפות. שימי לב לתחושות הראשוניות ואחר כך לתחושות החדשות. האם יש לך אפשרות לחייך אל המראה? האם יש לך אפשרות לראות את האלוהים הניבט אליך מתוך עיניך העמוקות? האם יש באפשרותך לחוש, ולו לרגע, חווית אהבה עמוקה ואינסופית כלפי האישה הזו, האיש הזה, שעיניך רואות, כרגע? מה אומרת לך המראה שלך?

אם הייתי אמור לקחת רק חפץ אחד בלבד לאי בודד, הייתי בוחר במראה קטנה. זהו. הדבר החשוב ביותר עלי אדמות. עם המראה הזו הייתי מסתכל על עצמי מפעם לפעם ומתרגל אהבה עצמית. לא הייתי מנסה להפוך לנרקיסיסט כי אז לא הייתי שורד. הייתי עושה כל שביכולתי על מנת להעצים את הקשר שלי עם עצמי ולהביאו לדרגת אהבה עצמית גבוהה ככל הניתן. מתוך מצב כזה הייתי בוודאי יכול לקום כל בוקר עם חיוך ועם יתר אנרגיה לעשות את כל מה שעליי לעשות על מנת לשרוד, ואפילו על מנת ליהנות מבדידותי. נסים ונפלאות מתרחשים מתוך מצב של אהבה עצמית וקשה להגזים בנושא הזה.

הסלולרי, חברו החדש של האדם

האדם שחי לבדו ושאינו חפץ להיות לבדו רוצה בצדק לקיים חיים של זוגיות, שיתוף, דיאלוג, תקשורת, מגע ועוד. חלק מתכנית ההגשמה העצמית של כל אדם עובר גם דרך נושאים מהותיים של יצירת קשרים מחייבים ועמוקים. מהצד השני, פגשתי אנשים רבים שמגיעים לטיפול בעשור החמישי והשישי לחייהם ומעולם לא התמודדו באמת עם מצבי בדידות או צורך לבדוק את הקשר האמיתי שלהם עם עצמם. רווקות היא הזדמנות- כל עוד לא מתמכרים אליה וכל עוד לא נסחפים בתוכה למצב של תקיעות מוגזמת.

נדמה כאילו העולם המודרני מנסה להתחרות באופן אגרסיבי בתופעות הבדידות. מרבית האנשים שמוצאים עצמם לבדם מוציאים החוצה, די מהר, את הסלולרי המשוכלל שלהם. חברו החדש של האדם בעשורים האחרונים. מנסים לייצר לנו אמצעים משוכללים יותר ויותר על מנת שלא נזכה ולו לרגע אחד של שעמום, של אי עשייה, של חוסר תקשורת עם מישהו או עם משהו. האם כל אלה לא נובעים בעצם מכישלונו החרוץ של האדם לייצר עם עצמו מערכת יחסים שיש בה מידה לא קטנה של הנאה, שמחה וסיפוק?

לאהוב את עצמך

רווקות אינה כישלון כמו שזוגיות אינה הצלחה. שני אלה מצבים שונים שבהם אמור האדם להתנסות בתקופות שונות של חייו. יש כאלה שמתמכרים לרווקות ונסגרים בתוך המסגרת המצומצמת שיצרו סביבם; יש כאלה שמתמכרים למערכת יחסים תוך כדי היטמעות מוגזמת וחוסר הגדרה אינדיבידואלית. יש כאלה שרווקותם הופכת לנושא לקיטורים ותסכול ויש כאלה שהזוגיות שלהם משמשת בדיוק לאותה מטרה.

בסופו של דבר חוזרים אל אותו אי בודד ואל אותה מראה קטנה. אהבה עצמית היא הפקטור שיעשה את ההבדל ובעקבותיו גם יבואו אלמנטים אחרים שישפיעו. קשה לך עם הרווקות שלך? התבונני יותר במראה וגלי כיצד ביכולתך לאהוב יותר את האדם הזה. זהו בן הזוג הראשון והעמוק שלך, זו בת הזוג הראשונה שלך. ללא קשר מיטיב עם בן הזוג העמוק והראשוני של האדם, שום מערכת יחסים טובה לא תתפתח באמת.

יתרה מזאת – להערכתי, כוח יצירתי עצום וייחודי של האדם יכול לבוא לידי ביטוי רק בעת הגברת אהבה עצמית. לעתים אותו כוח יכול להתבטא באופן ראשוני רק בשעת תקופה של בדידות. המרחב הגדול הקיים כשנמצאים לבד, יכול, באופן זמני, לסייע בחיפוש ההכרחי של האדם אחר האמת שלו.

הלב שלך יוביל אותך ברגע הנכון

אם כן, רווקות היא גם מושא לסטריאוטיפים ולפחדי האדם להיות לבד, וככזו יש להתייחס אליה בזהירות לפני שממהרים להגיב. אדם שלא זכה לתקופת בדידות עלול למצוא את עצמו בודד כל חייו ללא שמחה אמיתית בלבו. אדם שלא מצא דרך ליצירת גשר ולקרבה אל אדם אחר מגביל את יכולתו להכיר את עצמו, שכן בן זוג אינטימי משמש גם הוא כמראה קטנה אותה לוקחים לאי בודד.

ברגע שאדם מוכן ובשל, הזוגיות מגיעה יחסית בקלות. אין לך זוגיות כרגע? חגגי את הלבד ובדקי אם לא התמכרת לרווקות שלך. איך תבדקי? אולי על ידי הערכת מידת הכאב והתסכול: כאב ותסכול גדולים וקבועים מעידים על התמכרות. יצירתיות ואופטימיות מעידים על תסיסה שמובילה לשינוי. אין לך זוגיות כרגע? אל תמהרי למלא את חללי הבדידות שלך באירועים חברתיים שטחיים. הביטי במראה, כתבי מכתב אל עצמך, העמיקי מעורבות יצירתית בנושא מסויים והרשי ללב שלך להוליך אותך ברגע הנכון, כשהוא ימצא לנכון, אל זרועות בן או בת הזוג הבאים.

[vimeo

מאמר 173 - בדידות, רווקות ופתרונות יצירתיים from Pinki Feinstein on Vimeo.

מתוך הבלוג של ד"ר פינקי פיינשטיין
צילום:

http://www.flickr.com/photos/photokaran/5017111764/sizes/m/in/photostream/

http://www.flickr.com/photos/erebos_/4587106410/sizes/z/in/photostream/

http://www.flickr.com/photos/shareski/3786803863/sizes/z/in/photostream/

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%91%d7%93%d7%99%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%93%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%93%d7%a8%d7%a0%d7%99/feed/ 0
חיים בצל האסון http://saloona.co.il/blog/%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a6%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%a1%d7%95%d7%9f/ http://saloona.co.il/blog/%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a6%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%a1%d7%95%d7%9f/#comments Sun, 05 Dec 2010 14:04:05 +0000 http://saloona.co.il/?p=23679 החיים אינם רק ענייני חיים, כך מסתבר לנו לא אחת. לצד החיים יש את המוות, ועמו נתח עצום של אי ודאות, הן ברמה האישית והן ברמה החברתית ויותר מזה. איש אינו יודע את תוחלת חייו, בעוד שמרבית האנשים כאילו מתוכנתים לשאוף לחיים ארוכים ככל הניתן. איש אינו יודע באמת כיצד להתמודד עם אבדן אדם כזה או אחר, אבדן בלתי הפיך לחלוטין. נראה כאילו אנחנו לא יכולים להבין את מה שבעצם כל כך ברור וכל כך יומיומי אפילו. אני מניח שכמעט ואין יום שבו מתרחשות לוויות כמו שאין יום שלא מתרחשות בו לידות.

בחורים צעירים נספו במחי יד, בבת אחת, כקבוצה, באופן שקשה לדמיין ואילו כאן, מרגע לרגע, אנחנו קמים מהמיטה, אוכלים ארוחת בוקר, שותים, מתבוננים בעדכונים וממשיכים לחיות, ממשיכים להתקיים בצל האסון. כיצד פועלים במצב הזה בדרך הטובה ביותר למען עצמנו ולמען כלל האנושות? מה מקומה של אהבה עצמית כעת? עד כמה אנחנו רצים כעת לחפש את האשמים בתוכנו, כדרך מילוט מהעובדות הבלתי נתפסות שהחיים באמת נזילים כל כך?

מתהפנטים מול חוסר האונים

אם אתה קורא את המאמר הזה, סימן שאתה חי כעת. כאדם חי יש לך תפקידים, מן הסתם. חלק מהם הוא גם עצם הקיום החי שלך. להיות כאן אדם חי. חלק מחייך כולל התבוננות בכאב בדרך בה אנשים נעלמים אל מותם בדרכים שנראות אכזריות, בלתי נתפסות, לא במקומן ואפילו לא הוגנות. חלק מהתפקידים של האדם החי גם בצל האסון הוא לחיות עם הכאב ויחד עם זאת, מבלי להתעלם ממה שקורה וממה שיש לעשות, לשים לב שהוא עדיין קיים, שיש לו עדיין צרכים, ושיש עבודת ריפוי לעשות, היום, מחר וגם בעוד שנה.

מוות כזה הוא אירוע מפחיד ביותר. זהו פחד שמושך אותנו אל מסכי הטלוויזיה כמו עתות מלחמה, או כל אירוע לאומי גדול שיש בו נפגעים רבים. אנחנו נמשכים למראות הקשים, לסיפורים הכואבים, לחוסר האונים שפוקד את האדם מפעם לפעם. דרך הכאב הלאומי אנחנו מתחברים מבלי משים, כל אחד בדרכו, לכאב פרטי ולחוסר אונים אישי. אנחנו מתבוננים כיצד הטבע הופך מדי פעם לאוכל אדם, כמו שקרה במקומות אחרים, במנגנונים אחרים. אנחנו מתבוננים והופכים משותקים. הדעת מרכזת את תשומת לבה אל הנושא ומבקשת לשתות בצמא כל פיסת מידע. זאת למרות ששום מידע שיתקבל לא יקהה את הפחד ולא יצמצם את הכאב והבהלה. שום דבר. שום מידע לא ירפא את הלב הדואב. אם מישהו יוכל לעשות את זה, או, יותר נכון, אם משהו יכול לעשות את זה, ולפחות באופן חלקי, זהו הלב עצמו. הלב הוא בעל המלאכה הנדרש על מנת לשקם הריסות שכאלה, בעוד שאנשים רבים כעת יפעלו לקבורת המתים, לשיקום ההריסות, לשיכון מחודש של העקורים, לטיפול במשפחות ועוד.

זה זמן הלב כעת

מה יכול לומר לנו הלב, ברגעים קשים כאלה? איזו נחמה הוא יכול להביא עכשיו, בצל הלהבות ואל מול הפיח הענק והגופות הרבות שמונחות לפתחנו? איזו בשורה, אם בכלל, יכולה להתקבל כעת, ברגעים הטריים של האסון שעמו אנחנו, החיים, אמורים מרגע זה להתקיים לצדו ללא כל יכולת להמשיך האלה כך סתם? מה יכול הלב לומר, כשבעצם אין הרבה מה לומר?

זה זמן הלב ועל הלב לדבר כעת, דווקא ברגעים בהם המציאות קודרת יותר, מפחידה יותר, כואבת יותר ומייסרת יותר. זה זמן הלב וזה יכול להיות גם זמן היצירה, בדיוק כפי שאני מגיב כעת בכתיבה, מחפש את דרכי להתמודד עם המידע החדש תוך ניסיון לשלב אמצעי ריפוי אותם אני מכיר, כיוון שהמאמר הזה מגיע אל אנשים חיים, אל אלה שאמורים לנוע קדימה. האנשים החיים זקוקים לריפוי אפילו לשם סיוע לכל מי שנפגע באירוע הקשה הזה. זהו הזמן שבו כבר אין לנו תשובות, לכמה רגעים אין לנו הסברים. אין לנו הרבה מה לומר למרות שבתוכנו מתרחשת מהומת מילים. זה זמן הלב משום שאם לא נרפא את עצמנו עכשיו יכה בנו הכאב באופן חריף יותר ויקהה את יכולתנו לעזור לעצמנו ולאחרים.

למלא את התודעה בזרם של נחמה

האירוע הזה הופך אותנו לחסרי אונים, בהרבה מובנים, בעוד רשויות ההצלה מגייסות כל כוח אפשרי להתמודדות חסרת פשרות, שמשולב בה סיוע רב שמגיע מארצות העולם.  דווקא בזמן זה, כשברקע מהדהדים הקולות השונים, אל מול האש השורפת והחמה כל כך, זו שאוכלת כל דבר שנקרה בדרכה, אל מול הכוח התוקפני וחסר הרחמים שלה, נדרש כוח עדין, מכיל ומעניק בטחון, כוח שיש בו תחושה של בית, של חיים ושל תקווה. זהו כוח הלב שלנו והוא נמצא ברשותנו, גם כעת.

ברגעים כאלה, כשהכאב כל כך טרי, יש לשים לב קצת בזהירות לנטיות התמכרות שהן נחלתנו כבני האדם, התמכרות לכאב ולשיתוק. הלב יכול לרפא אותנו אם ניתן לו את המקום, אם נסכים להרגיש, לגעת בעצמנו ולהתחבר לכוח החיים הבוער בנו, למרות זמניות החיים וההפתעות השונות עמן יש להתמודד. הלב יכול לרפא את מי שיכול להתבונן במראה ולהרשות לעצמו לעבור את תהליך הריפוי. הלב מתקשה לרפא את מי שנוטה להתמכר לקליטת המידע המזעזע, את מי שמאפשר, מבלי משים, לכאב, לשתק אותו ולהרחיק אותו מאלמנטים אופטימיים שתמיד היו ושתמיד יהיו, אם נרשה לעצמנו לראות אותם, גם ברגעים כאלה.

זה זמן לאהבה עצמית, זה זמן לאהבה בין אישית, זה זמן לאהבה מכל סוג. זה זמן ליותר אהבה כיוון שברגעים כאלה, מפעם לפעם, כשהמציאות חזקה מדי ותובענית מדי, לא נותר אלא לפנות אל הלב הגדול הפועם בפנים ולמצא ממנו הסברים שקטים ולא מילוליים, הסברים של נחמה ושל תקווה שאין מילים מתאימות להגות אותם. בזמן הלב שותקים, מתבוננים, כואבים, אך גם מאפשרים ללב למלא את התודעה בזרם של נחמה, חיבור לטוב הקיים והתבוננות אל הטוב שעוד מחכה קדימה, בעתיד.

להתחבר אל משימות החיים הבאות

זמן הלב אינו מבקש להתעלם ממה שקורה בשום אופן. אלה חיינו, זו ארצנו ואלה בנינו, נשינו והורינו, שנספו שם. ברגעים כאלה, לפחות לכמה רגעים, אנחנו מצליחים להיזכר שכל אדם באשר הוא קדוש הוא ואלוהי הוא. יהא זה אסיר ויהא זה סוהר. יהא זה יהודי ויהא זה ערבי. אנחנו מזהים ברגעים כאלה שכל אובדן חיים הוא טרגדיה לכלל בני האדם, ושכולנו קשורים כך או אחרת במין משימה גדולה ובלתי ברורה. כשאנחנו מאבדים חלקים מאיתנו, זה כאילו שחלק מגופנו נכרת באופן חד, בלתי צפוי ובלתי הפיך.

זהו זמן הלב ומותר ואף רצוי, גם ברגעים כאלה לחייך מפעם לפעם. חיוך של אהבה, אהבת החיים. תפקיד החיים לחיות. תפקיד החיים לדבר עם הלב ולדבר אל הלב. אירוע כזה, שכל כך צובט בלב, אולי מזכיר לנו שיש לנו את האיבר הגדול והחשוב הזה, בבית החזה שלנו. הלב הזה פועם כעת וזהו סימן החיים המובהק והראשוני ביותר שקיים אצל האדם. זה זמן להקשיב ללב כיוון שיש לו הרבה מה להגיד. זה זמן להתבונן בפרח, לגעת במי שאפשר לגעת, להתחבר היכן שאפשר ולפנות, יחד עם נשיאת הכאב וחוסר האונים, אל משימות החיים הבאות.

מתוך הבלוג פסיכיאטר אחר מדבר

צילום: D Sharon Pruitt, Pink Sherbet Photography, פליקר
]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a6%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%a1%d7%95%d7%9f/feed/ 0
יצירתיות רגשית ושכלית http://saloona.co.il/blog/%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%a8%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%92%d7%a9%d7%99%d7%aa-%d7%95%d7%a9%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%aa/ http://saloona.co.il/blog/%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%a8%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%92%d7%a9%d7%99%d7%aa-%d7%95%d7%a9%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%aa/#comments Tue, 30 Nov 2010 13:19:44 +0000 http://saloona.co.il/?p=23292 הצורך להגדיר את היצירתיות הרגשית נובע מכך שמושגים שגויים, או חלקיים, הופכים לעתים למושגים מובילים ובלעדיים. התוצאה מכך היא שאנשים הולכים שבי אחר מוסכמות מגבילות, מבלי לדעת שהן במקרה הטוב חלקיות בלבד ובמקרה הרע שגויות מיסודן.

הניצוץ קיים בכל אדם

ההנחה הרווחת שיש אנשים יצירתיים יותר לעומת יצירתיים פחות, שגויה מיסודה ובאה ליצור דרמה של מעמדות, של חזקים וחלשים, של מוכשרים לעומת סתם אנשים וכיוצא בזה. תפיסה כזו גם אומרת למעשה- למי שרוצה לערב גורמים רוחניים בדיון, שאלוהים מתגלה ומתבטא רק בחלק מהמקרים ואצל חלק מהאנשים, ואילו הניצוץ הייחודי שבא מהמקורות העליונים זעום, מגיע בקמצנות ובטפטופים קלים בלבד, אצל אותם נבחרים ש"עלו בגורל".

אני לא חושב שאלוהים מבזבז כך את זמנו ואת האנרגיה שלו ביצירת כמות גדולה של אנשים שיהיו נעדרים ניצוץ ייחודי ונשגב. אני חושב שקיבלנו דרך חיים שבה יש לנו אפשרות לחפש ללא הרף אחר אותו ניצוץ, הקיים בכל אדם. דרך זו היא דרך הצמיחה והריפוי, וללא הליכה בה אפשר באמת להיוותר עם התחושה שאין בנו משהו מיוחד, ייחודי ואפילו גאוני.

היצירתיות הרגשית

יצירתיות רגשית היא אנרגיה, כוח, ידע, יכולת הקיימת בכל אדם ואדם. את היצירתיות הזו ניתן להרגיש על ידי התשוקה לחדש ולדבר מה מיוחד. היצירתיות הרגשית נעזרת ברגשות של האדם כחומר דלק המניע את פעולת היצירה. אדם הפועל מתוך היצירתיות הרגשית שלו מסוגל לקחת זעם ולהפכו ליצירה ולחידוש, לקחת עצב ולהתמירו לשיר, ציור, ריקוד או תבשיל. החיבור כאן פשוט ועקרוני – רגש הופך לביטוי שיש בו משום המצאה, בריאה ואלתור.

תפקידה של היצירתיות הרגשית לא רק להשתמש ברגשות, אלא בו זמנית לרפא אותם. הידיעה ההולכת וגוברת בקרב האדם, שמה שהוא חש יהפוך ברגע כזה או אחר, ליצירה, הופכת אותו לאדם יציב יותר ולאדם שחי בקשר טוב יותר עם הרגשות שלו. אדם שנעדר האפשרות הזו עלול להיות חרד מכל מיני תמורות רגשיות שיחולו בו, ומחוויית חוסר שליטה שיביאו עמם. אדם כזה יפעל- באופן מודע ובעיקר לא מודע, להתרחק מאירועים שיעוררו רגשות שונים, וכך יסגל לעצמו אורח חיים הולך ומצטמצם, הולך ומסתגר מפני האפשרויות שחייו יכולים להעמיד לרשותו.

ריפוי רגשות אמיתי אינו עניין של "הרגעת" הרגשות ולא עניין של "הבנת הרגשות". ריפוי רגשות הוא בהכרח תוצר של הפעלה יצירתית של הרגשות, שכן הרגשות הם כוח עתיר אנרגיה, שאינו בא על מימושו בדיבור בלבד. זהו כוח בעל מאפיינים אינטואיטיביים, שמסוגל להזיז הרים וגבעות כשהוא מופעל בדרך של המצאה, חידוש, בריאה ויצירה. אל תדבר כל כך על מה שאתה מרגיש. חוש את הדברים, התבונן בהם ואז צא ועשה דבר מה חדש באמצעותם. זהו ריפוי רגשי שלא רק מרגיע אלא הופך את הרגשות לחלק מהעצמה של האדם.

היצירתיות השכלית

אם כן, יצירתיות רגשית היא כלי הכרחי לריפוי ולצמיחה. לעומתה, את היצירתיות השכלית ניתן לראות במגוון תחומים בהם קיימים יעדים קבוצתיים להישגים מסויימים, בעיקר הישגים תחרותיים. משרדי פרסום, חברות שיווק ומותגים שונים ואחרים, עושים מאמצי על להיות מקוריים יותר, מהירים יותר, יעילים יותר ואטרקטיביים יותר. מטרת הפעולה הזו אינה פסולה, כמובן, והיא מניעה כוחות צמיחה מסוימים, במשק. יחד עם זאת, אין בפעולה זו צמיחה רבה של היחיד, אלא שימוש ביכולותיו השכליות כחלק מקבוצת מוחות המחפשים שינוי והפתעה. היצירתיות השכלית מחפשת אמנם חידושים ומקוריות, אך מתמקדת בעיקר בקיים ובניסיון לגבור על הקיים. זהו עיסוק בדברים שחיצוניים לאדם, תוך שימוש בעיקר במנגנונים שכליים ולא רגשיים. אין כאן ריפוי הרגשות אלא ניסיון לספק צורך בהישגים, בניצחונות ובפרסים.

היצירתיות הרגשית היא נחלתו של היחיד. כשאדם מגלה ומבטא את היצירתיות הרגשית שלו, הוא עושה כן משום שהדבר מרפא אותו, מרומם את רוחו ומאפשר לו לבטא ולהגשים את מה שכל מיוחד ומייחד אותו. אין מניעה שאדם כזה יעבוד עם אנשים נוספים, אך המניע שלו חייב להיות כזה של סיפוק רגשי וחוויה אישית של התעלות והגשמה. מושגים תיאורטיים ונשגבים אלה אינם כל כך רחוקים מהמציאות ואינם יעד בלתי ניתן להשגה. להיפך, זה הרבה יותר קל ממה שנהוג לחשוב. זה מתחיל בזה שאדם קובע לעצמו יעד של חיפוש ומציאת נתיב היצירתיות שיסב לו עונג, סיפוק ושמחה. כשיעשה כן, לבטח יגלה, עם הזמן, את כוחה העצום של היצירתיות הרגשית שלו.

ביצירתיות רגשית אין מנצחים ואין מפסידים

בסדנת ציור אינטואיטיבי, למשל, כולם מנצחים משום שכולם פותחים את הסתימות בערוצי היצירה הספונטאנית שלהם. כולם, או רובם, משיגים שמחה וסיפוק רב ממעשיהם וכולם מגלים, בסופו של דבר, את שפת הביטוי המייחדת אותם. זה אולי נשמע זר למי שלא מכיר את זה, אבל אנחנו יכולים להסתדר נהדר, לצמוח, להתפתח ולהעצים את עצמנו, עם הרבה פחות תחרותיות. לא רק שהיא לא נחוצה, היא גם מזיקה. עודף התעסקות בתחרותיות מוליכה לשעבוד ליצירתיות השכלית, ושם באמת יש הבדל בין יכולות של אנשים שונים, ושם באמת ניתן לנחול הפסדים צורמים ושלא לצורך.

אדם שמחפש את היצירתיות הרגשית שלו לא ייצא כל כך מגדרו בשעת "גילוי מרעיש". זה אמנם מהנה, מענג ומרגש לגלות תובנות חדשות, אך לא זוהי מטרתו העיקרית של האדם. אדם מבקש חווית ריפוי מתמשכת, הבאה מתוך מצב מתגבר של מימוש עצמי והתפתחות רציפה. בדרך יכולות להיות תובנות והמצאות נהדרות, אך זהו לא היעד המרכזי של הדרך. היעד המרכזי הוא תחושת עונג רבה מהעשייה, התרגשות חוזרת מיישום היכולת המיוחדת של האדם וחוויות רבות יותר של התחברות, אהבה ואיחוד.

כמה שיותר תקווה וכמה שיותר אופטימיות

היצירתיות השכלית, שהיא כנראה באמת נחלתם של רק חלק מהאנשים, באופן מובהק, אינה פסולה ואינה מיותרת. מה שאני מבקש לומר הוא שיש לשים אותה בפרופורציות הנכונות מול היצירתיות האנושית, הנפוצה יותר והמשמעותית יותר מבחינת מה שבדרך חשוב באמת לאדם. היצירתיות הרגשית יכולה להוביל את האדם אל הגאונות שלו, אל השגשוג שלו, אל המצאותיו הייחודיות ואל החיבור שלו לאלוהיו. ביטוי היצירתיות הרגשית מוביל ליתר בריאות רגשית, ליתר איזון נפשי ומכאן גם ליתר בריאות גופנית. ובסופו של דבר, אנחנו לא אומרים, כך או אחרת ש: "העיקר שנהיה בריאים…?"

הדרך למימוש היצירתיות הרגשית הינה למעשה דרך המוכרת לנו, כאן, של "אינסטלציה". זו דרך של פתיחת סתימות, צמצום ביקורת, הגברת אהבה עצמית ואמון עצמי, ניסיונות ליצור בהנאה מתוך האינטואיציה והדמיון, וכל השאר יבוא מעצמו עם הזמן. ולא לשכוח עוד מרכיב חשוב בתבשיל – תקווה. כמה שיותר תקווה וכמה שיותר אופטימיות – כך התבשיל יהיה טעים ומוצלח יותר, בעבור כולם.

מתוך הבלוג פסיכיאטר אחר מדבר

צילום: (julianne villaflor (www.ennailuj.tk, פליקר
]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%a8%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%92%d7%a9%d7%99%d7%aa-%d7%95%d7%a9%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%aa/feed/ 0
לשנות את בן הזוג http://saloona.co.il/blog/%d7%9c%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%9f-%d7%94%d7%96%d7%95%d7%92/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9c%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%9f-%d7%94%d7%96%d7%95%d7%92/#comments Wed, 13 Oct 2010 11:01:03 +0000 http://saloona.co.il/?p=18470 בתת ההכרה, בכל אדם קיימת כמיהה כזו או אחרת לשינוי, לגאולה, לשחרור, למשהו ש"סוף סוף יקרה". חלק מקסם היצירתיות הספונטנית הוא האפשרות המתמדת להגשים את הדחף האנושי הזה לחולל שינויים ללא הרף. בעולם, בעצמנו, בפרטנרים שלנו.

תופעת "ההזדהות ההשלכתית"

מעבר לתקשורת הרגילה שאנו מכירים בין אדם לרעהו, קיימת גם תקשורת בה אנו למעשה "מספרים" אחד לשני סיפורים מאוד אותנטיים ורגשיים על עצמנו, אך זה עובר בצינורות מידע ותקשורת לא רשמיים- אינטואיטיביים יותר, נסתרים, אך מאוד משפיעים ונוכחים. פה אני רוצה לפרט מעט לגבי תופעת "ההזדהות ההשלכתית", המוכרת היטב בעולם הטיפול הנפשי אך טרם הגיעה לתודעה הציבורית.

תופעה זו תוארה במאה הקודמת על ידי זרם פסיכולוגי – פסיכואנליטי שנקרא "יחסי אובייקט". כאשר קיימת מערכת יחסים קרובה, מבלי לשים לב ומבלי להתכוון אנחנו "מעבירים" זה לזה כל מיני רגשות שלנו ו"גורמים" לאדם השני, בדרכים לא ברורות, לחוש כאילו הרגשות שלנו הם בעצם "הרגשות שלו". כלומר, נניח ואנו נושאים בקרבנו זעם מסוים, יש דרך שנגרום למישהו קרוב אלינו, שאינו קשור לעניין, לחוש כאילו קיים בקרבו זעם, למרות שלא קרה שום דבר שיעורר בו את זה. במערכות יחסים קרובות, פעמים רבות נראה כאילו אתה "מנוהל" על ידי מצב הרוח של האדם הקרוב אליך. הסברה היא שלפחות בחלק מהמקרים, מה שקרה לך הוא שאתה חש כאילו קשייו של בן הזוג הפכו באמת לשלך, למרות שדווקא היית במצב רוח טוב מאד באותו היום.

תופעה זו תוארה בעיקר בהקשר של רגשות קשים שלכאורה האדם מתקשה להכיל, ולכן, מבלי שהוא שם לב לכך, הוא מעביר אותם לאדם האחר, וגם מתנהג אליו באופן שגורם לו להגיב ולהרגיש שאכן רגשות אלה קיימים אצל אותו האחר. אם תרצו, "להעביר את הזבל" למישהו קרוב אליך ולגרום לו להרגיש שזה הזבל שלו. ההנחה היא שכך אותו אדם, בעודו מתבונן מהצד בבן זוגו מתמודד עם הרגשות הקשים האלה, מסוגל גם כן להתמודד ביתר קלות.

מהי התורה הפסיכו-קריאטיבית?

התורה הפסיכו קריאטיבית עושה שימוש נרחב יותר בתופעה הזו, ואינה מגבילה עצמה רק ל"רגשות שליליים". ההנחה שלנו היא שקיימים מעברים של מידע רגשי באופן שוטף ושקט מכל מיני סוגים, גם מה שיכול להיתפס כחיובי וגם מה שיכול להיתפס כאחר. ככל הנראה ה"שלילי" מרשים יותר, בולט יותר וצעקני יותר, ואילו החיובי משפיע באופן שקט וסמוי יותר.

בהקשר זה, בואו נתייחס לתשוקה שבן הזוג שלנו יעבור איזשהו שינוי. ניתן לחשוב על כמה מנגנונים שמפעילים את התופעה הזו,  מקבעים אותה ולא מאפשרים ששינוי אמיתי בכלל יתרחש.

העברת אי הנחת

יתכן ואדם אחד חש את אי-הנחת הנסתר שיש לאדם אחר מעצמו. נניח שאני חווה ברמה הרגשית את אי-הנחת שיש לאשתי מאלמנטים מסוימים בחייה. ונניח שאיני מודע למנגנונים שתוארו לעיל. מבלי שאני שם לב לכך, אני "מופעל". הרצון העמוק שלה בשינוי, זה שאינה מבטאה בעצמה, הופך אצלי לתחושת צורך שהיא תעבור שינוי. אם אי הנחת לא חולפת אצלה, העניין יישאר גם אצלי ואף יציק לי פעמים רבות. פתרון חלקי שלי יהיה להבין שיתכן שאני מושפע כך, ושכדאי לי להניח לנושא כי ממילא זה לא באמת שייך לי, אך מה שקורה פעמים רבות זה ניסיון לדחוף אותה לעבר השינוי של המצב. וזה לא עובד, כיוון שבן הזוג אינו מוכן לעבור את השינוי הזה, למרות שבסתר לבו יש בו כמיהה לזה. הוא לא מוכן אפילו לראות את הנושא הזה לגבי עצמו ולכאורה מתכחש לזה, אבל לא באופן מודע. הוא פשוט לא במצב נוכחי להכיל את זה, ומבלי ששם לב "העביר" את זה אלינו. ניסיון להחזיר לו את זה באופן בוטה וישיר יגרום פעמים רבות לעימותים ולאי הבנות, תסכולים ועוד.

במידה ומנגנון זה אכן מנהל את העניינים מאחורי הקלעים, הדבר יכול להפוך למקור תסכול וקושי שקשה לתאר. זה יכול להישאר כמתח תקוע וקבוע בין בני זוג, ודווקא הניסיונות הרבים לפתור אותו עלולים להתברר כבזבוז אנרגיה עצום. למה זה קורה? כיוון שמבלי שנשים לב לזה, אנו "משתמשים" בבני הזוג שלנו על מנת "להשתחרר" ממה שלא נוח לנו ואנחנו לא ממהרים להפסיק את ה"דיל" הנוח הזה, הכולל אי ידיעה ברורה לגבי המשקעים שלנו ובו זמנית היכולת להעבירם לאחר.

המרכז לציור אינטואיטיבי

הפתרון אותו אני מציע, נעזר בתחושות לצורך פעילות יצירתית. לתחושות החוזרות, בעלות הכמיהה לכך שבן הזוג ישתנה, יש עצמה רגשית גבוהה. אם "מעצימים" את התחושות האלה, אפשר לעשות בהן שימוש לבנייה, בריאה, שינוי ושדרוג החיים. בשדה הטיפולי הפסיכו-קריאטיבי עושה המטפל (או מדריך הציור האינטואיטיבי) שימוש יצירתי רב במידע אותו הוא סופג ברגשותיו, מידע ש"הועבר" אליו ממודרכים ו/או מטופלים. התגובה היצירתית שלו- שבאה לידי ביטוי בהנחיה אינטואיטיבית, תשחרר הן אותו והן את מי ש"שלח" לו את המידע. העיקרון הוא שהתכלית המרכזית של רגשות להוות "דלק ליצירה". כאשר אנו משתמשים בתחושות שלנו כמנוף ליצירתיות, אנחנו פחות ופחות צריכים "להתמודד" עם הרגשות שלנו (כולל מה ש"הועבר אלינו"), ואנחנו בעצם יכולים "לנצל" את התחושות ככוח בורא, משנה ומרפא את החיים. זה עובד וזה כל כך פשוט.

המשולש הפסיכו-קריאטיבי

מרכיבי המשולש הפסיכו קריאטיבי, המהווה את אחד יסודות התורה הזו, מסייעים לנו מאוד לנקוט בגישה נוחה יותר לצורך שבן הזוג יעבור שינוי כלשהו. אולי זה "מתקדם" או "נכון" לתת לבן הזוג "להיות מה שהוא" מבלי לנסות לשנות אותו, אולי זה כתוב בספרים ונאמר בהרצאות, ובכל זאת- התופעה נפוצה מאוד ביחסים קרובים ואפילו יחסים קרובים ונעימים מכל בחינה. יש כוח שקיים ומשפיע ויהיה זה לא נכון לנסות ולהתעלם ממנו, תוך התנהגות כאילו אנחנו "נאורים". אנחנו לא באמת נאורים כל כך וחבל גם שננסה להיות. אלו מרכיבי המשולש:

אהבה עצמית

אהבה עצמית באה לידי ביטוי בכמות הפעמים שאדם חש נחת אמיתי מעצמו, גם בתוך מרחב של מערכת יחסים אינטימית. אהבה עצמית היא יכולת לחיות ב"יחסים טובים" עם מה שבוקע מבפנים ולעשות עם זה עבודה רגשית עם חיוך, עם סובלנות לעצמי, עם אורך רוח, פרגון ועידוד עצמי. כל אלה אפשריים, טבעיים וברי השגה על ידי תרגול מתאים.

אדם המתרגל אהבה עצמית יכול לחיות גם ביתר סובלנות עם המידע הרגשי שדוחף אותו לנסות ולגרום לבן זוגו להשתנות. עם הזמן הוא לומד שהוא אינו חפץ יותר בעימותים, ולכן הוא מפסיק אט אט ליזום מהלכים שיגרמו לו למפגשים לא נעימים עם בן הזוג, כשבין השאר אותם מהלכים המבטאים את התסכול מכך שבן הזוג לא באמת ישתנה.

האהבה העצמית תוליך את האדם לחולל שינויים בעצמו, עם עצמו, לאור המידע שהוא מקבל מבן הזוג שלו. פעולות כאלה עשויות דווקא לעורר השראה בבן הזוג מבלי שהדבר יהפוך לעימות.

הפחתת הביקורת העצמית

הביקורת העצמית יוצרת אצל האדם חוסר סובלנות למה שלא נוח, ומייצרת גינוי מוגזם ומיותר שלא מאפשר באמת עבודה עצמית, אלא מותיר את האדם בתחושה קבועה שהוא "לא בסדר" או "לא מספיק בסדר". הביקורת העצמית גם מוליכה את האדם מדי פעם להעביר את הביקורת הזו החוצה כלפי אנשים אחרים, ומה יותר מתאים מאשר להחצין את התחושה הבלתי פוסקת שעל בן הזוג "להשתנות"? הפחתת הביקורת העצמית מסייעת להפחית את הלחץ המתעורר מתוך הרגשות הלא נוחים האלה, וגם להעביר לאדם מסר אל עצמו, בסגנון: "זה בסדר שאני מרגיש כך, אני לא מוכרח מייד להגיב לאור התחושה הזו".

הבעה יצירתית רגשית

מרכיב שלישי, ובמקרה הזה המשמעותי מכולם. את תחושת הצורך בשינוי של בן הזוג, ניתן להמיר בפעולה יצירתית אישית, או בחוויית תשוקה מסוג חדש- במקום תשוקה שאדם אחר ישתנה, תשוקה לשנות את הסביבה. זוהי התשוקה היצירתית. ככל שאנו עושים שימוש יצירתי במידע המתקבל, אנחנו מעבירים מסר סמוי מאוד לבן הזוג: "קיבלתי ממך את האמת הרגשית שלך, גם זו שלא נוחה לך עם עצמך. איני נבהל מזה ואיני ממהר להחזיר לך את זה. אני אפילו יכול לנצל את זה לצורך היצירה וההתפתחות שלי".

זכור את הסכימה הזו, שיכולה להציל אותך מקשיים רבים – תחושות ורגשות הם כוח ליצירה. השתמש בהם יותר לשם בריאת שינויים, רענון, התחדשות וצמיחה. השתמש בהם. בן זוגך ישתנה אם וכאשר יהיה מוכן לכך. כל עוד אתה "משחק את המשחק" שהוא מנווט אותך אליו, אתה למעשה מסייע לו לקבע את הבעיות שלו. היה מקורי וקח את מה שהוא מעביר אליך בשביל הצרכים ההתפתחותיים שלך.

מתוך הבלוג פסיכיאטר אחר מדבר של ד"ר פינקי פיינשטיין

צילום בחור בפרצוף מחוק: *sean, פליקר
]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9c%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%9f-%d7%94%d7%96%d7%95%d7%92/feed/ 1