סלונה » דלית אורבך http://saloona.co.il סלונה Tue, 04 Aug 2020 12:30:13 +0000 he-IL hourly 1 http://wordpress.org/?v=3.8 מספרת סיפורים שקרו באמת בדמיון שלי http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%aa-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a7%d7%a8%d7%95-%d7%91%d7%90%d7%9e%d7%aa-%d7%91%d7%93%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a9%d7%9c%d7%99/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%aa-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a7%d7%a8%d7%95-%d7%91%d7%90%d7%9e%d7%aa-%d7%91%d7%93%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a9%d7%9c%d7%99/#comments Mon, 22 Dec 2014 10:30:08 +0000 http://saloona.co.il/?p=237749 דלית אורבך. צילום: יח"צ

התברכתי בכרטיסי טיסה חינם לכל מקום בעולם. העולם הפנימי שלי. לפעמים אני מגיעה בטיסה ישירה לתוך מטבח של מישהו בקולומביה. לפעמים יש נחיתות ביניים בעיירות שכוחות אל, כשעזים מלחכות לי את המזוודה.

אבל זה לא ממש חשוב לאן הטיסה. חשוב שמדיניות השמיים הפתוחים שלי מאפשרת לי להרים מטוס בכל רגע נתון ולהמריא. לטיז-אל-נבי. לעזאזל. לכל הרוחות. לקיבינימט. כן, אלה לא אתרי תיירות מבוקשים, אבל בהחלט אקזוטיים.

זה מה שנותנת לי הכתיבה. את החופש הזה.

אבל זה לא חופש רגיל. הוא לא משחרר אותי ממטלות החיים ולא מסמרטוטי הבירוקרטיה. זה חופש אחר. חסר גבולות מצד אחד וסגור ומסוגר מצד שני.

הזכות לחקור ארצות, לטייל בסמטאות צרות עם חתולי רחוב ופחי זבל. ואדניות. וריחות של תבשילים שמבעבעים על הגז במטבחים שהמצאתי, ועוברי אורח שבראתי. אני הקופרניקוס של עצמי. מספרת סיפורים שקרו באמת בדמיון שלי. באיי גלפגוס העמוקים שלי. בלי מפה ובלי מדריך תיירים, רק בצעידה בשבילים שסוללים את עצמם תוך כדי שיטוט. ככה אני כותבת. מתוך סקרנות עזה לגלות לאן הגעתי הפעם ומה יקרה לדמויות שחולפות על פני ומתחככות בכתפי.

בימים אלה הוצאתי את ספרי השישי. "חתיכת סיפור" שמו. קשה לי לקרוא לעצמי סופרת, כי אני, בניגוד לאנשים רציניים שיושבים ומקיזים מילים מעצמם, אני טפילה של היצירתיות שלי. רוכבת על גב חד הקרן הפראי שניתן לי ונותנת לו להוביל. והוא, היצור החוצפן הזה, נכנס לחדרי שינה אפלים, פורץ מגירות נעולות ושופך את תכולתם על המצעים הסתורים. ואני, היכנע, מלקטת.

בנוסף לכתיבת ספרים, "קונפטי", "קיפודים", וזה הסוף", "בדידותו של קורא המחשבות", יותר מדי נינה" ו "חתיכת סיפור", אני גם קופירייטרית, ממציאה קמפיינים, מיתוגים ומנחת סדנאות כתיבה. אני גם קריינית. של פרסומות.

רוצה לומר, שאני טוטאלית לרוחב. חייבת לעבור מנושא לנושא, ממזג אוויר אחד לשני. בלי יכולת לעצור, למרות שאני משכנעת את עצמי שאין לי שום בעיה בברקסים.

"חתיכת סיפור" עוסק בגורל. לא במובן הקיטשי של המילה, יותר מהמקום התעלומתי. המסתורי. הספר הוא למעשה שני ספרים שונים לחלוטין שמתחברים לאט לאט. לכאורה בלי קשר, למעשה - עם.

כשאני חושבת על היכולת לכתוב, אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שזה מתחיל מהיכולת להתבונן. לחטט. לחפש. להיות בלש סקרן ואובססיבי. אולי זה בכלל צורך בשליטה. אם לא בעולם האמיתי, אז בעולם המקביל לו. הדמיוני.

חתיכת סיפור

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%aa-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a7%d7%a8%d7%95-%d7%91%d7%90%d7%9e%d7%aa-%d7%91%d7%93%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a9%d7%9c%d7%99/feed/ 0
מה שבחורות אוהבות http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%94%d7%91%d7%95%d7%aa/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%94%d7%91%d7%95%d7%aa/#comments Wed, 17 Apr 2013 08:54:07 +0000 http://saloona.co.il/?p=138133 בתערוכת סיום של קורס קופירייטרים ננעצו על הקיר המודעות האלה:

"בחורות אוהבות לקבל יין". וגם- "בחורות אוהבות יין שעומד הרבה זמן". הויזואל הוא בקבוק יין בזווית מתאימה לשפיכה. המודעה הזו נבחרה למקום שני בפרויקט הגמר של בית הספר, שעסק בתרבות צריכת היין בישראל במסגרת שיתוף פעולה עם 'מועצת הגפן והיין בישראל'.

ביקשו ממני להגיב על ה"תופעה". על גסות הרוח, אני מניחה. על שוביניזם, אני מתארת לעצמי. אז להלן מחאתי. ולאו דווקא מהכיוון המצופה.

להגיד שבחורות אוהבות זין, שהרי זאת הכוונה, כאילו דה.., זה להגיד שאני חושב שנשים יקפצו על המציאה ויגידו "מה זה השוביניזם הזה???".

במסווה של פמיניזם. מסווה של עלה תאנה יבש... מה זה יבש, מתפורר לגמרי. כדי לכתוב פרסומת קופירייטר צריך לשאול את עצמו, איך הוא מוכר את המוצר שלו- להלן יין, באמצעות יצירתיות שתגרום למודעה לבלוט. להזדקף, אם תרצו. זה קודם כל. ואחרי שכולם שמו לב למקוריות, ישימו לב גם למוצר. בעקיפין. זה בסטנדרט. למכור לקהל היעד הבטחה כלשהיא. חלום. פנטזיה.

ויוצרי המודעה סבורים שהגברים יגידו "ואללה. תראו את אלה, לא שמים זין על הפוליטיקלי קורקט. שופו על אלה, הם בועטים במסגרת". הם מבטיחים לנו, כך יגידו הגברים, לפי דעת היוצרים, שאם תתן לבחורה יין, הרבה יין, היא תרצה זין.  יין שווה זין. אובדן שליטה, יוציא מהבחורה את הצורך הזנותי שלה והיא לא תהסס לרגע, ותלפות את בקבוק היין שלך. הבטחה נאה ששכרה בצידה. הנשים יקומו על עקביהן ויתרעמו- מה זה השוביניזם הזה? ואז יקומו היוצרים ויגידו - למה שוביניזם? להפך. אנחנו אומרים שנשים אוהבות זין. שהן נהנות מסקס. וככה, לכאורה, הכל פתור. המודעה קופצת החוצה דרך המכנסיים וכולם שמים לב למוצר הנמכר.

ואני אומרת - זובי.

כל מה שהמודעה מספרת לנו, זה שהיוצרים המהוללים, חושבים שלא רק שהם מגלים לנו את אמריקה, אלא שהם שוברים פה איזה טאבו מטורף וגם נותנים לנו בדרך טיפ יעיל. תשקה אותה, תשכר אותה ושומשום הפתח.

היא הרי רוצה. רק לא מודה. האלכוהול ישחרר אותה מהמוסריות שלה. ימס את הצדקנות שלה וקדימה למיטה.

בשביל זה הם צריכים לחשוב שזה מה שאנשים חושבים. שנשים לא באמת נהנות מסקס, לא באמת רוצות זין, אבל עם עזרה קטנה מידידים, יבוא לה. לא בא לה בדרך כלל, כי נשים לא ממש מתות על סקס. אבל עם חצי בקבוק יין - היא תמות על זה. כי היא לא ממש תדע מה היא עושה. ואתה, הגברבר, תכנס לחלון ההזדמנויות שהתחכום המטורף שהגית- פתח לך.

וזה לא שוביניזם ולא פמיניזם. זה טמטומיזם. לא כי אין קשר בין יין לסקס. אלא כי הסברה, שבלי יין, אין סקס. בלי אובדן שליטה - אין מין. נשים, צריכות ממש לשכוח את כל החינוך הטוב שלהן, את הנזיריות הטבועה בהן, ולהפוך למזדיינות מבלי דעת. בזכות היין. כמה נעים לחשוב את זה, אם אתה גבר בשנות העשרים. של המאה הקודמת. ההנאה לפתות תמימה. לא אחת שרוצה. אלא אחת שלא יודעת מה נעשה איתה. אחת שבדרך כלל לא אוהבת זין. אבל רק הפעם, איתך, היא אוהבת. כי אם היא אוהבת זין, זה לא קשור אליך. זה קשור אליה. ואז, מה עם האגו שלך? אם היא אוהבת את זין באופן כללי, אז אתה עוד אחד מ..  ואז, מה הכיף פה? איפה הכיבוש? אין כיבוש. יש הסכמה הדדית. אבל אם צריך לפתות אותה ביין, יש כאן כוחות שונים. מפתה ומתפתית. חזק וחלש. גיבור וקורבן. הגבר יוצא אחלה גבר, כי הוא הצליח לגרום לבחורה שלא אוהבת זין, לאהוב את הזין שלו. איזה הישג לנבחרת ישראל. אחת אפס. מכאן, שאם היא חלילה, תהנה, בלי אלכוהול, נהרסה לו כל חווית הכיבוש. אם כיף לה, איזו הכנעה יש פה? אם היא מבסוטה מהסיפור- אין סיפור. אין סיפור? מה, היא לא צריכה לקלף את חגורת הצניעות עם יין? אין לה חגורת צניעות? שיט.

וככל שהיא נהנית יותר, ככה אני כבשתי פחות. כי בלי אתגר, אין כיבוש. בלי מאבק כלשהוא, אין כיבוש. כיבוש מעצם המילה הוא חלוקת תפקידים ברורה. ואם אישה משוחררת מטבעה, מפירה את חלוקת התפקידים, אז איפה הריגוש?

ואם המודעה חשפה משהו, הרי שזו את ערוותן הפוריטימטומנית של אלה שיצרו אותה. כי אם הם חושבים שאנחנו חושבים ככה על נשים, סימן שהם חושבים ככה על נשים. עדיין.

נו, ביחיאת, בית ספר לפרסום. עם הידע הזה אתם באים לכתוב פרסומת? לעזור לטמבל עם שתי ביצים קשות, להרגיש גבר על פארש?  לתת לאישה להתכסות בתווית של בקבוק יין, כדי לרדת מהעץ שלה? רוצים פרובוקציה- סבבה. מקובל. רוצים לדבר על סקס - עוד יותר טוב. אבל הרעיון הוא למכור יין. לדחוף לאנשים לראש מותג שיזכרו. מה את מבינה, יגידו הגברברים, כל מה שיכול לגבר לזיין, יכנס לו לראש ולא יצא. זאת פרסומת בול בפוני. מבלי להבין מה זה אומר עליהם באמת.. וכמה הדעות שלהם על נשים מקובעות ל"זונה" ו"ילדה טובה". או או. תעזרו לילדה הטובה להשתחרר מכבלי החינוך הטוב שהיא קבלה. הושיטו יד לזונה המסתתרת בכל אישה ורק מחכה לדרינק הראשון. נו, אתם לא רואים שקשה לה? היא הרי לא כזאת. בטח לא מטבעה. רק עכשיו.. בגלל ה..

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%94%d7%91%d7%95%d7%aa/feed/ 0
הלב בקודקוד, הראש בסלקום http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%9c%d7%91-%d7%91%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%a7%d7%95%d7%93-%d7%94%d7%a8%d7%90%d7%a9-%d7%91%d7%a1%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%9d/ http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%9c%d7%91-%d7%91%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%a7%d7%95%d7%93-%d7%94%d7%a8%d7%90%d7%a9-%d7%91%d7%a1%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%9d/#comments Sun, 18 Dec 2011 09:37:19 +0000 http://saloona.co.il/?p=64675 לפעמים, הסיפור האמיתי מתרחש, בזמן שאנחנו עסוקים בלכתוב איזו פיקציה. ואני מתכוונת למסרים, שרק העמדתם זה ליד זה, יוצרת את עניין הגדול יותר. לראשונה, אתמול, ראיתי את הסרטון החדש של סלקום, עם הבחור, האייפד שלו וטבעת הנישואין. נכון, קיטשי, נכון מאוד- היינו שם לא פעם עם סלקום. מונוסודיום גלוטומט נוסף שמעצים את בחינת הפרסומת הזאת, היא הידיעה (של ביצת הפרסום) שזאת שירת הברבור של מקאן לסלקום. ובהחלט, כל הברבור, לרבות שירתו, הם אותו סרט מתוק שיצא מפס הייצור הטיפוסי לשילוב מקאן וסלקום. טכנולוגיה מחד, ואנושיות שובת לב מאידך. לב ומוח. אחלה סרט לטעמי. אבל אני רוצה לדבר על סרטון הפרסומת שבא אחריו במקבץ הפרסומות. ובכן, איך שכל הפירוטכניקה הרגשנית עם הקריצה של סלקום מסתיימת, עולה פרסומת של משחקי הקופסא של קודקוד. אני לא מדברת על איכות הפרסומת. אלא על קיומה. על הניסיון הנואש למכור לדור הסלקום, שהרגע ראינו את להטוטי המיכשור שלו, משחק קופסא שעשוי מקרטון, שדורש ישיבה מזרחית על השטיח וחשיבה ישנה, יעני- בסיסית. והפער בין שתי הפרסומות סיפר לנו את סיפורה של האומה, שאיפה היא ואיפה אנציקלופדיה "אביב"?

ולא שאני חושבת שהמשחקים של קודקוד לא ראויים או לא מעודכנים, אלא שאין להם פאקינג סיכוי מול משחק הקופסא הקטנה והמורכבת שלנו. ופעם שיחקנו גולות והיום אנחנו עורכים קליפים בטלפון. ואם כל-כך התפתחנו חיצונית, ממכשיר טלפון "השח רחוק" הידוע לנייד המטורף, אז כמה התפתחנו פנימית? כמה גדל המרחק מהאנשים שהיינו? הוא גדל בכלל? אולי הוא קטן? אולי הפער בין ההתפתחות החיצונית, למנטלית, כזה גדול, עד שכולנו נופלים לתוך החוליות החסרות? אולי כולנו באיזה שוק עתיד שמדלג על שלבים רגשיים היסטריים ומנחית אותנו בעולם שהנפש לא מוכנה אליו? אם לא הייתי רואה את שתי הפרסומות הללו אחת אחרי השנייה, לא הייתי מרגישה איך הנפש שלי בקודקוד והראש שלי בסלקום.

מיד אחרי שתי הפרסומות האלה, היתה כתבה חדשותית על אבי כהן, שחקן הכדורגל שנהרג לפני שנה בתאונת דרכים. הראו את אישתו שמקדישה מזמנה להרצות לילדים על הסכנה בכביש. ובתום הכתבה שבנתה לאלמנה הרבה נקודות זכות, עברה יונית לכתבה אחרת, לא קשורה בכלל, של שני מושתלי איברים, שחיים בזכות תרומה. הכתבה עקבה אחרי יומולדת השנה לניצולים. הכתבה הקודמת עסקה ביומולדת השנה לחיים שנגדעו ופתאום נזכרתי, וכנראה שלא במקרה, בכך שהאלמנה לא רצתה לתרום איברים. אני כבר לא זוכרת את הפרטים, אבל כשראיתי את הניצולים המאושרים על אבריהם החדשים, לא יכולתי שלא לחזור אחורה ולהגיד- ראבאק, כמה אנדרטאות חיות היו יכולות להסתובב עכשיו בעולם ולהוציא מתוק מהעז הנוראי שקרה לאבי כהן? ובבת אחת, כל הכתבה על האישה והנתינה שלה, הפכה לציניות אחת גדולה והיוותה אמירה נוקבת, עקיפה אומנם, אבל, ישר בלב. ובעצם, זה כל מה שהמפרסמים עסוקים בו בימים אלה- החיבורים שאנשים יעשו כשיראו את המוצר המפודר שלהם כל אותו מדף בו מונח המצב הכלכלי. זה ירגיז? זה יעורר את נס המרד? פתאום כל דבר עומד ליד כל דבר ומקבל פרופורציות. כאילו מישהו העיר אותנו ואנחנו רואים יותר. מבינים יותר. כאילו פעמוני סוף תקופה כלשהיא, מדנדנים אי שם וכולנו, בלי לדעת, יודעים את זה. ניטלה קורה מבין עינינו. קורה, שאנחנו שמנו מטעמי נוחות. כדי לא לראות את מה שלא נוח. וככל שהחיים הפכו קשים יותר, הפכה הקורה לעול בפני עצמו. ומחאת האוהלים נפלה בדיוק על ההקלה שהמודעות מביאה. ונפלה הקורה, ואיתה הסדרות והפרסומות ומשרדי הפרסום. והפיכחון משתולל. ורגע לפני שנצלול שוב למציאות מדומה, ונבנה לנו קורה חדשה, כי כמה אפשר להביט למצב בלבן של העיניים, אז בואו נתבונן סביבנו.

ואיך אפשר בלי אקי אבני שלוקח את "יס" למודעות עצמית גבוהה עוד יותר ומניח לה את זר הניצחון על הראש? "יס", תמיד קרצה לעצמה שקרצה לעצמה. זה חלק מהחן שלה. מודעות עצמית לשואו הגדול, לו זקוק הצופה ואותו מספקת יס. אין כמו הומור עצמי. לדעתי לפחות. ונכון שגם הוט, משתתפת בהומור העצמי עם סרטי הפרסומת "הבורר", כי לקח לה זמן, להוט, אבל גם היא הבינה, שאף אחד לא אוהב שהכבלים שלו לוקחים את עצמם ברצינות. אנחנו בתקופת הצדק החברתי ואנחנו דורשים בידור ופאן ורק קומדיות. ואתם, הוט ויס, הליצנים הרפואיים שלנו, אתם תשכיחו מאיתנו את כל ה"רגב קונטסים" למיניהם, שנהינו אחריהם כמו מיואשים תמימים ושמאלנים עלובים. אתם, הוט ויס, תרחיקו את המאהלים שהבטיחו לנו את הישועה, ותספקו לנו דאחקה וצחוקים ואסקפיזם. והכי חשוב, אל תגרמו לנו להתלבט ביניכם יותר מדי. גם ככה קשה לנו. אם מישהו מכם לוקח כיוון, אנא דאגו שגם השני ילך לשם. אל תקרעו אותנו, אלא אם כן זה מצחוק. ולסיכום, הפרסומות של הוט ויס משכנעות את הלקוחות של עצמם, שאין טעם לעבור לכבלים המתחרים. במילא הכל אותו דבר.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%9c%d7%91-%d7%91%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%a7%d7%95%d7%93-%d7%94%d7%a8%d7%90%d7%a9-%d7%91%d7%a1%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%9d/feed/ 0
מהמאהל להיכל http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%94%d7%9e%d7%90%d7%94%d7%9c-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%9b%d7%9c/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%94%d7%9e%d7%90%d7%94%d7%9c-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%9b%d7%9c/#comments Wed, 16 Nov 2011 11:04:24 +0000 http://saloona.co.il/?p=59314 פגשתי את כל הפרילאנסרים של התעשייה בהפגנת המליון. כולנו, כאיש אחד, הסכמנו שאי אפשר ככה. וקוטג' צריך לעלות ככה, ודירה ככה. והרגשנו צודקים ומלוכדים והאווירה... איזו אווירה היתה לכולם. לטעום את הסיקסטיז עם ארומת האייפון, להרגיש ישראלי כמו יאיר לפיד. להיות חלק מנחיל של צודקים אינטלקטואלים. לא המון שועט. למצוא בתוך העם הזה המוני אנשים כמוך. אשכרה כמוך. זה היה נהדר.

היום אני פוגשת את כל הפרינלאנסרים האלה. כולם מקללים את עצמם ואת המאהל והמחאה. בגללם. כושלאמאשלהם. ואנחנו עוד באנו. ולא ידענו שאנחנו מפגינים נגדנו. איך לא ידענו? כמה דבילים היינו? אלה הקולות. והמראות הן של עצמאיים שמחפשים אידרות של פרסומות בפחי זבל. אולי מישהו במקרה זרק איזה תשדיר חסות עלוב. אם זה לא היה עצוב, היינו יכולים לפרסם אחלה בומרנג. כזה מעץ משוייף עם ציורים אקזוטיים עליו.

בקיצור, רוצה להגיד שאין הרבה פרסומות להעביר עליהן לשון חדה. המצב הוא טרום איראן, טרום כלכלת בחירות וטרום טראומת משבר כלכלי. ופרסומות זה אעלק החמאה של הקצפת. אז בנקים, בזהירות שולפים את אלה שאי אפשר לכעוס עליהם, כמו יובל סגל וקרן מור, שאם קונצנזוס היה מחלה, הם היו מכוסים פריחה מוגלתית. ואת גידי גוב עם הסיילנט מטקה, שזה, ישראלי, של כולנו, נחמד ומצחיק, לטעמי ולא לא לא מזיק או מכעיס. אסור להכעיס. וגידי, שנהנה מאותו קונפוציוס או קונצנזוס של הזוג האשכנזים ההם, רק מעלה חיוך. מה שהוא לא עושה, והוא עושה כל מיני שטויות בזמן האחרון כמו ללקק את האצבעות המתולתלות של אהרוני באיזה מסע קולינרי ש-דיייי כבר עם זה. ועדיין חינו נשמר. קצת צולע, גורר איזה אולקוס, אבל נשמר. ולא מרגיז. לא כמו ש"מעושרות" מרגיז. לא אותי. אני נהנית מהמולטי מופע. הטיימינג מושלם. המציצנות לפלח הזהב, עונה על כל היצרים החבויים של אנשי המאהל והפתטיות נעימה לכל אוזן.

נכנסים לבונקר וסופרים שימורים

אני יכולה לדבר על הפרסומת החדשה של משרד התמ"ת, שמראה את הילד החמוד שאבא שלו, מסכן, נפל באתר בנייה, אבל אני מנועה, כי אני עשיתי אותה. וכל מה שתגידו עליה, טוב או רע, אני מקבלת בהכנעה. אבל אני כן רוצה לדבר על שלל המבצעים התוקפים את מרקענו. נכון, סוף שנה, ומחליפים את קולקציית הבסטות, אבל כמו שאומרים "קול המון כקול שדי", זה המצב. בקאקט, כמו שאמא שלי אומרת. סוגרים את ערוץ עשר, רשת הציעה לקשת לקנות אותה ואנחנו לא קונים השנה פוך חדש, למרות שצריכים ויש מבצעים. פתאום, גם לקנות בזארה בגחמת הרגע, הופך לסיפור. אני באמת צריכה איזה סוודר חדש, או לא. באמת דחוף להחליף את הסלון או לעקוף את הנחת הסלב של מיה דגן ולשקוע עוד שנה על כתמי השוקו. שאלה. שעד לפני שנה לא היתה מונחת על השולחן הישן שלי. אולי כי לא ראיתי את המתקרב, אולי כי היתה איזו אופטימיות קוסמית שלחשה לי באוזן, שהכל בסוף מסתדר. ופתאום זה לא. ואין צימר בסופשבוע ואין יין אדום שאני נורא אוהבת ואין מסעדות. הכל מתכווץ לחשבון הבנק המכווץ. הכל מתיישר למציאות המרירה. וכולנו נכנסים לבונקר וסופרים את קופסאות השימורים עד יעבור זעם. וגם אני מכה על חטא שכל הקיץ רקדתי וניגנתי בכינור.

ובבנקים מחלקים לנו הלוואות, שרק יסתמו את החור בשן, ולא יזיזו לטיפול השורש במיל. ואני אומרת, בואו ננצל את הזמן המת הזה לעשייה. לבנייה. למחשבה. ליצירה. בוא נהיה נמלים בחורף הזה, כדי שבקיץ, נדרוך על הדשא יחפים. זה מה שאני מנסה לעשות. ונכון, לא פשוט ליצור ולחשוב תחת עננה כלכלית. אבל גם לפתוח מטריה לא ממש עוזר. אז אני כותבת, וההוא מחפש רעיונות חדשים לסטארט אפ וכולנו מנסים למצוא בתוכנו את הכוח. ויש כוח. צריך רק להגיע אליו. הוא לא כזה עמוק כמו שחושבים. אני לא רוצה להשמע פומפוזית, אבל סתגלנות היא תכונה שיש לרובנו. והיא נגישה, לכל הרוחות. ממד מתחת לאף. התיסכול קצת מכסה עליה, אבל היא שם.

ולסיום, יש לי כמה מחשבות על מבצעי הספרים, שגם אני, בעוונותי, סובלת מהם, ואם יורשה לי, גם נהנית מהם. ברור לי שאי אפשר להתפרנס מכתיבת ספרים, ולראייה, קמטי המרירות שלי, וברור לי שזילות המחיר, וקניית ספרים במשקל, הופכת את המילה הכתובה לעגבנייה בשוק. אבל, מה אני אגיד לכם, אני מתה על עגבניות. חולה על עגבניות. ובכל פעם שיש מבצע, אני קונה לעצמי כמה "עוגות קצפת" עבי כרס ורצה הביתה מאושרת. בדרך אני גם מציצה על הספרים שלי, ששוכבים עם סטמפת מחיר מוזל על המדף ומזילה דמעה על התמלוגים הפעוטים שהם יעניקו לי. אבל אני לא יכולה להתעלם מההנאה שספר קנוי מסב לי. הריח. הכריכה. הרשרוש של הדפדוף ועולמות שבתוכם. מה אני אעשה, זאת האמת. ומותר לי להגיד אותה, כי אני הכי סובלת ממנה. אז סליחה לבגידה החומרית שלי בעצמי ולהעדפת הרוח. אבל זה מה יש ובבניין ציון ננוחם. עד שיבנו בניין אחר.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9e%d7%94%d7%9e%d7%90%d7%94%d7%9c-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%9b%d7%9c/feed/ 0
בשביל זה להרוס בית? http://saloona.co.il/blog/%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c-%d7%96%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%a1-%d7%91%d7%99%d7%aa/ http://saloona.co.il/blog/%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c-%d7%96%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%a1-%d7%91%d7%99%d7%aa/#comments Mon, 17 Oct 2011 10:41:20 +0000 http://saloona.co.il/?p=55146 הם מפחדים. חברות הענק. שרק לא יכנסו לזרקור הציבורי. שלא יכעיסו אף אחד. שלא יעלו על הכוונת של איזה קונה חולף שיתברר שהוא בן דוד של דפני ליף. או סגן העורך של רגב קונטס או החורף הגשום של סתיו, הגינג'ית ההיא. אז הם לא מפרסמים. לא להוציא את העיניים. לצמצם אותם בשיתוף קולקטיבי. להרכין ראש עד יעבור זעם. עד שידעו מי נגד מי. העם נגד הקוטג' או המדינה נגד טרה או לך תדע.

וגם חגים. אז כולם בחו"ל, יעני. וגלעד שליט בדרך, אז בכלל, מי יודע מה יהיה.

ובכל זאת, מסטרכארד עולה על המרקע עם יונתן גפן המדובב או לוק אלייק יונתן גפן, שמסביר לנו, בטיימינג מדוייק לתקופה, שיש דברים שכסף לא יכול לקנות. כמו קוטג'? כמו דירה? כמו מה? כמו אחלה מחיר להקרנה בתקופה של אחלה רייטינג עם מינימום פרסומות? כנראה שגם וגם. בכל אופן, זה גאוני התזמון, למרות שזה מועתק אחד לאחד מחו"ל, מפרסומת לאותו כרטיס אשראי עצמו מלפני מליון שנה. אבל מי סופר? אם היה לנו מה לספור, כבר היינו קונים עם זה משהו, לא?

האנושיות לכאורה שבפרסומת, במקור יש המון כאלה, שמדברים על קניות בכסף ועל חופשות בחו"ל ועל הדברים הקטנים האלה, כמו רגשות ותחושות, שכסף לא יכול לקנות. זה זכה במספיק פרסים בחו"ל, כדי שזה יהיה נכון.

כך עושים זאת נכון, פרסומת למסטרכארד מעולם אחר

ואם זה לא ציני ומדוייק, הרי שבאו קרן מור ויובל סגל ומספרים לנו על המון קניות של כיף ואושר זוגי שאפשר לעשות בבנק שלהם. או דרך האינטרנט של הבנק שלהם. המון דברים שאפשר לקנות. וגם, כן כן, גם רגשות של אושר. אמרנו רגשות? טוב, כל כרטיס והאג'נדה שלו. מה יש לנו להגיד?

משפחת שליט. המסעודה הכי אשכנזית שלנו

אבל הדיל הכי טוב היה של תנובה. אין לי מושג אם יש קשר או פיצוי או שזאת מקריות מדהימה, אבל חלק מהתמונות הכנה לפסטיבל גלעד שליט, יושבות על השיר האלמותי של קוטג'- בוא הביתה. נכון, הם לא בחרו בדיוק את השורות של הפרסומת, אבל הי, כולנו מכירים. כולנו ישר חושבים על תנובה. הרי חינכו אותנו כלכך הרבה שנים שהשיר הזה קשור לבית ולתנובה, איך נשכח? ועוד עכשיו?

אז הנה, חיברו לנו את גלעד שליט לתנובה ולתחושת הביחד של כולנו ואולי, מקום להיות ממורמרים כמו בתולים זקנים, נרגיש קצת פטריוטיות אמיתית לגבינה ולמדינה. שולה חן לא מפסיקה לשיר בקצב צלצולי הקופות. עם גיטרה הפורטת על נימי הישראליות, על "לא מפקירים חייל", על "כולנו משפחה אחת גדולה", משפחת שליט. המסעודה הכי אשכנזית שלנו. הפנים האחרות של החברה הישראלית. הפנים שלא נכנעות למציאות, אבל גם לא הופכות שולחנות. הפנים של כן להפגין ולבנות אוהלים, אבל לא ללכת מכות ולהיות וולגרים. ישראליות, נו, במובן היפה של המילה. כשחבר היה חבר ולא היה חסר.

ונעבור לזוגיות. היא אומרת-בוא נעשה פרסומת שמראה כמה זוגות מתגרשים כשהם משפצים בית. הוא אומר- וואללה. נמנף את הנתון המשגע הזה אלינו. לנו יש הכל. למה לריב? להתגרש? על פורצלן או פרקט? לא לא לא. תחסכו מהילדים את הטראומה. בואו לאי די דיזיין. ואם תרצו ספה נפתחת או נישואים ששווים לתחת, בואו לקיקה. גם שם אפשר לפתור הכל עם עיצוב מדהים של גם וגם.

כי אם לא ידעתם, נישואים יושבים חזק על ספה. לא על התאמה וצרכים והבנה וכל הקקמייקה-אלא על פורמייקה. ואם לא ידעתם, אז אנשים מפרקים משפחות ברגע, אם הברז הנירוסטה לא תואם לפנטזיה שלהם על קילוח מעיינות הישועה במטבח. כי נשמע רדוד אבל זה רדוד. מצד שני, שני אנשים מבוגרים יכולים לטבוע טוב טוב גם במים רדודים. עובדה. אז בואו ננצל את עוגמת הנפש הפיקאנטית הזאת ונמנע גירושים מיותרים לגמרי. הרי כולה ספה. בשביל זה להרוס בית? הרי באנו לבנות. רצינו משפחה. אז הצבע של הכרית לא מגניב? העיקר שאני מתה על בעלי, על דעותיו ומנהגיו ולא בא לי לרצוח אותו בשום מקרה. זה העיקר.

כי זה מה שעושים בפרסומות. לוקחים נתון מעניין, כמו אחוז הגירושים בשיפוצים, נתון שכולם יודעים ומפחדים ממנו, והופכים אותו לעוגת שיש ופורצלן. ההיגיון אומר- אף אחד לא רב על שטויות. זה הרי סימפטום לדברים האחרים, המורכבים והכואבים יותר. החוש השיווקי אומר- ביחיאת, מה נהיית כבד עכשיו? סיפטמום מה סימפטום. נשים את זה על המאזניים. לבקר באיידי דיזיין או ברבנות. תחליט.

ואם עדיין קשה להחליט, הרי שאסי עזר, היפה המהלך בין טיפות המודעות העצמית לחינניות הבלתי מתפשרת, מעודד אותנו. הוא מכריע את הכף. והוא יודע מה הוא אומר, אחרי הכל, הוא מבין ב... במה, לעזאזל? בנונשלנטיות? ואלללה. בדילמות פעוטות כמו ספה נפתחת או נישואים סגורים? מה רוצים מהמתוק הזה, שממנו תצא תורה? למה, כי הוא יצא מהארון? כי האמת יוצאת מהארון ברגעים של קניית רהיט? סתם כי הוא יפהפה? לא ברור. אבל עובד. כל זוג עב פימה, יושב מול המסך ואומר לעצמו, תראו את האידיוטים האלה רבים על פרקט. כשכל אחד יודע שלימינציה זה הדבר היום. לא? אז אולי גב של מיטה מתרומם? שתהיה תמיכה לחיי המין הפעילים שיהיו לנו? לא?

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c-%d7%96%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%a1-%d7%91%d7%99%d7%aa/feed/ 0
הזין ניצח http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%96%d7%99%d7%9f-%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%97/ http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%96%d7%99%d7%9f-%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%97/#comments Sun, 02 Oct 2011 13:14:57 +0000 http://saloona.co.il/?p=53501 השד העדתי מחוץ לבקבוק. ואני מתכוונת לשד בקמץ. הוא עומד, מתריס ומוכר לנו מוצרים. מוצר מוכר מוצר. סיליקון מוכר חלב. ניתוח פלאסטי מוכר לנו צעצועים ואנורקסיה מוכרת לנו אופנה. אין מה להגיד, ישחקו הנשים לפנינו. בפרסומות. ברבי משדלת אותנו לקנות בושם. ואנחנו קונים. כי אנחנו רוצים להיות כמותן. עדויות בייביליס ורכוסות במידה שלושים ושש. ולחשוב שפעם שרפו חזיות ונתנו לשדיים להישמט עד הפופיק. רצינו שוויון בין המינים וקיבלנו שוויון בתחת שלי. רצינו משכורות כמו לגברים וקיבלנו מנכ"ליות עם הפרעות אכילה. מנהלות תאגידים עם צלקות של פייסליפט. גם וגם. שיוויון.

האישה של הפרסומות מכניסה את הבטן ושמה גוגואים בחזייה. כי ככה מוכרים. ככה תמיד מכרו. לפני חמישים שנה וגם היום. לא חשוב אם את פרופסור לכימיה, את חייבת להעמיד אותן. זה הסטנדרט.

נכון, כדי לסבר את האוזן השחלנו גם כמה נשים דעתניות, כמה קרן מוריות שפיזרנו פה ושם בין כוסית לכוסית. עלה תאנה? בקושי זלזל יבש. לא מסתיר לנו את השוביניזם הזקור שלנו.

האם הפרסומות הן ראי החברה? תשאלו את המראות בזארה. תבדקו את רשימת ההמתנה אצל דוקטור קליין וחבריו.

הפרסומת האמיתית מתחילה בתוכנו. בקצה העליון של הרחם. שם, אנחנו מוכרות לעצמנו ערכים חברתיים ואסתטיים מעוותים ושם אנחנו רוכשות את השקר של עצמנו, מעבדות אותו למצב צבירה נוזלי, כדי שנוכל לעכל אותו בלי שנגלה את סיבי התרמית. ואם נוצרו לנו גזים בעקבות זה? נו, תמיד יש את אקטיביה. אני רוצה להיות מצליחה וברור לי שכיעור לא יוביל אותי לשום מקום. וכיעור היום זה להניח ליופי הטבעי שלי ללכת בדרך כל בשר. למה ברור לי? כי זאת ההישרדות הנשית שלי ושל כל הנשים בעולם. תהיי יפה ותוכלי להשיג כל דבר. ולכו תסתרו את העובדה הזאת. אי אפשר. את צריכה להיות נורא חכמה, אבל נורא חכמה, כדי שיעקפו את הקמטים שלך ואת ישבן השסי הנמוך שלך. ונשים לא לוקחות ריזיקה. אנחנו במלחמת קיום ובמלחמה כמו במלחמה, כל כלי נשק שעושה את העבודה הוא הוא זה שנשתמש בו. אני רוצה הכרה, כסף וחיי מין פעילים? בבקשה. פילאטיס בין רכישת מפעל כושל לתכנון רמזורים מורכב. אני רוצה להנפיק את עצמי לבורסה? בבקשה. ספינינג משולב בבוטוקס יחד עם תוכנית עיסקית מבריקה. רצית להיות אישה, לא? אז קחי לך את כל החבילה. אכלת אותה.

בתוך כל בלונדינית דקה חבוי זין מקופל

הזין ניצח. הוא כנראה תמיד מנצח. והכי מוזר זה, שהוא גדל בתוכנו, הנשים. כן, בתוך כל בלונדינית דקת גו, חבוי זין מקופל, שנותן לה הוראות. תעשי ככה. ועכשיו ככה. לא, לא ככה, מטומטמת. ככה. זין מדבר מתוכנו. "אני יודע מה צריך לעשות", לוחש לנו הזין הקטן שלנו, "צריך להעמיד להם ואז, אז הם כבר לא יקשיבו ונוכל להשחיל את כל מה שרצינו מלכתחילה. על משקל- מים שאל חלב נתנה. כן, כבר מהתנ"ך היה לנו זין, שאפשר לנו להבין מה הם רוצים, כדי לקבל את מה שאנחנו רוצות. שוביניזם? משהו פחד.

תסתכלו על הפרסומות. על סקס של ללין, על האכילה התשוקתית של אסתי הכלה היפה (אפריל), על המטומטמות האלה בדיוטי פרי. כל אלה מבטיחות לגברים אורגזמה עילאית. הפנטזיה בהתגלמותה. הכלה היפה תוקעת אוכל כאילו אין מחר. לכאורה, פמיניזם של אחת שלא  דופקת חשבון לגיזרה ולדעת הקהל. למעשה, הפוך. כל כך הפוך שבא לצרוח. קודם כל היא כלה. שזה כבר אישה עם הבטחה עצומה למשגל לא נסוג. שנית, כמו שהיא אוכלת, היא חמדנית. תשוקתית. רק תחשוב איך היא תחפון בשפתיה את האשכים שלך, הלא רואים שאין לה גבולות, לכלה הזאת. היא רעבה בטירוף וכדאי לך להיות בסביבה כשהיא פותחת את הפה. וכל זה, כדי למכור לנשים בגדים. כלומר, זה עושה עוד סיבוב. הגברים מתרשמים והנשים מתרשמות מהתרשמותם. ואחרי כל המניפולציות שאנחנו עושים לעצמנו במוח, אנחנו באים בטענות לפרסומות? נו באמת. קצת דיגניטי, גברת. את ערוץ שתיים מהלך. וגם אני.

אם זה ישתנה? מכיוון שסקס זה לא דבר שהולך להיכחד, גם שדיים לא יהפכו כלי הנקה. וואגינה לא תפסיק למכור את  מתיקותה. כן, נשנה את טקטיקת השקר העצמי. כן, נגיד לעצמנו שאנחנו פמיניסטיות ונעטוף את קמטי העיניים בצעיף דעתני שמסביר ברוב תבונה את הצורך האמיתי שלנו להיראות טוב בעיני עצמנו. אז לפני שאנחנו באים בטענות לכל העולם, בוא נתחיל עם אישתו.

דלית אורבך


]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%96%d7%99%d7%9f-%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%97/feed/ 0
פרסומות ספטמבר, דבר המבקרת http://saloona.co.il/blog/%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%a4%d7%98%d7%9e%d7%91%d7%a8-%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%91%d7%a7%d7%a8%d7%aa/ http://saloona.co.il/blog/%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%a4%d7%98%d7%9e%d7%91%d7%a8-%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%91%d7%a7%d7%a8%d7%aa/#comments Thu, 15 Sep 2011 06:44:57 +0000 http://saloona.co.il/?p=51385 כשמישהו אומר לי, לא לדבר ליד חדווה על פרחים, כי בעלה היה אלרגי ומת מזה, כל מה שאני אחשוב זה איך לא לדבר על פרחים ולא על דבורים ולא על עציצים ובטח שלא על אגרטלים. וכל מילה שנייה שלי תהיה או עלי כותרת או פוטוסינתזה. כי ככה זה. כשאומרים לך לא לחשוב על פיל ורוד...

למה אני אומרת את זה, כי בפרסומת האחרונה של בנק לאומי, כשקרן מור ויובל סגל מדברים על הלוואה לחצי שנה, כל מה שמבינים מהפרסומת זה, "מה, כבר עברה חצי שנה?" שזה בדיוק מה שאסור להם להגיד. חצי שנה שעוברת מהר, מבלי ששמת לב, זה דבר מפחיד, אם אתה צריך להתחיל להחזיר הלוואה. חשבת שיש עוד המון זמן? אז לא. זה עבר חלף והנה הגיע רגע התשלום. נכון שהם הכניסו שם הרבה דברים שהם הספיקו לעשות בזמן הזה, אבל הוא עבר. ועבר מהר. עד כדי כך, שקרן מור מתפלאת על כך. עכשיו, ברור לי שכל מה שהם רצו להגיד שחצי שנה זה המון זמן ואפשר ליהנות בטונות, לפני שחולמים אפילו על החזר. אבל יצא הפוך. יצא אגרטלים ויצא עלי כותרת. ברחה להם האמת החוצה. והאמת הזאת היא לרועץ בכל מובן. היא הפחד הכי גדול של לוקח הלוואות. שהוא לא יספיק להתארגן על הכסף וכבר הוא יצטרך להחזיר. ואוי ואבוי מה יהיה כשזה יקרה. והנה, זה קורה ממש בפרסומת עצמה. כן, יובל לא נראה מרוגש מזה שהוא הולך לבנק. אבל קרן, האישה הפרקטית, זאת שיודעת מי נגד מי בחיים, היא מבוהלת. היא לא תכננה את זה ככה. היא לא שמה לב ובטח שגם לא שמה בצד. ככה זה שלובשים חליפה של פראדה אבל עושים חור בדיוק במבושים- כולם רואים לך.

ליהי גרינר, החתיכה של חתיכי מהאח הגדול, מפרסמת איזה מוצר להורדת שיער לצמיתות. אני לא רוצה להיכנס לטקסט הנוראי שהיא אומרת ולא לגגים הממש לא אינטליגנטים שהכריחו אותה להקריא כמו היתה ספונטנית דה לה שמטע. אני מדברת דווקא על הסיסמא. וזו לשונה- הפחתת שיער לצמיתות.

הפחתת שיער. לא הסרת שיער. הפחתה. ברור שמישהו איפה שהוא לא הרשה להם להתחייב על הסרה לצמיתות, כי הם כנראה לא עומדים בסטנדרטים של הגדרת ההסרה לצמיתות. אז הם אמרו הפחתה לצמיתות. מה זה? זה אומר שיהיה לך מעט שיער אבל באופן קבוע? כל החיים? לעולם לא תהיי חלקה ממש? לצמיתות לא? שוב, בדומה לפיל הוורוד שאסור להגיד- הנה אומרים. ומקווים שלא ישימו לב. מי רוצה להפחית שיער? במיוחד כשזה עומד מול מכוני לייזר ומכשירים שמבטיחים את ההסרה הצמיתותית הזאת.

וליהי גרינר, שהיא באמת שובת לב, ביחיאת, חמודה. אל תתני לעשות ממך צחוק. כשאת מלרלרת באח הגדול, יש בזה סוג של חן. של שובבות ושל אינפנטיליות שעוברת מסך. אופטימיות שיש כאלה שיתקנאו בה. אבל לדקלם את הלירלור עם מילות קישור פרסומיות- זה זוועה. זה לעשות ממך צחוק. וגם מהמכשיר. אני רק מקווה שכמו ההבטחה, החוכא ואיטלולא ממך לא יהיו לצמיתות.

ונעבור לגידי גוב שנכנס לאיזה מטוס במהירות הבזק או האינטרנט המהיר ומוכר לנו חן טבעי שהפך למסחרה עם מסבחה. זה לא עובד יותר. חן טבעי, גם אם ממוסחר כמו של גידי, הוא דבר מתכלה. לא רק בגלל הגיל. בגלל התרגיל. כמה אפשר לגרור את הגידי ההוא בדמיון, עם הנייר המגולגל בלילה גוב והגמלוניות ההיסטרית כריזמתית שלו? הוא נראה ממש סובל. והכריזמה, היא נפרטה לסנטים קטנים ונפדתה מזמן. הוא כבר לא האיש החצי ארוגנטי, שכולם אוהבים. הישראליות שלו כבר ינטע. הקיטורים שלו כבר פאסה. בטח לא מתאימים לאינטרנט מהיר. גם לא בהפוך על  הפוך. גם לא כאלטע קעקר לטכנולוגיה בת זונה. ואני אוהבת את גידי. הוא מאלה שמתחתנים איתם. אז זהו, שיש לו נכדים ורואים אותם עליו. את ההשלמה עם הפרנסה הזאת. את הורדת הראש לחשבונית שהוא מגיש לבזק. ולא שאני נגד סלבס לפרסומות. זאת פרנסה ראוייה. ואני אפילו מתפרנסת בה בעצמי. אבל חאלאס עם השארמנטיות של דיזנגוף 99. אני מתה על גידי גוב, כבר אמרתי? לא? אז אני ממש אוהבת אותו וכל מה שנאמר פה זה מדאגה שהמיתוס הולך ומעלה עובש. ונמאס לי שכולם מתבגרים סביבי וממשיכים למכור את אותה מנה מחוממת של קוליות. ומה אתם יודעים, אולי אני בכלל מדברת על עצמי ובגלל זה אני מרוגזת ככה. אולי ההיתלות ב"שללי שרב" למיניהם, זה מי שאנחנו. הישראלים המזדקנים, שחושבים שאם הם צעירים בנפשם אז רואים את זה. אבל הם לא  צעירים. לא בנפשם ולא בגופם. ואת זה רואים. כן, גם לי יש  מראה בבית. קניתי את הכי מרזה שמצאתי ובכל זאת, אני זולגת לצדדים.

ולסיום, בקטנה, פרסומת למשביר לצרכן שמכריזה שבאמת הגיע הזמן שנקנה למישהו – מה שהוא באמת אוהב וצריך. לא מתחייבת על המילים המדוייקות, אבל זאת הכוונה. והם מראים כמה האישה שמחה לקבל את הסיר או האילפס או השד יודע מה זה המחבת הזה.

אני הרי לא צריכה להוסיף על הגבבה הזאת, נכון? אני מאחלת לכם שתקבלו מתנות קצת יותר אישיות ורגישות. שנה טובה

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%a4%d7%98%d7%9e%d7%91%d7%a8-%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%91%d7%a7%d7%a8%d7%aa/feed/ 0
הרמונט של מיה דגן http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%a8%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%98-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%99%d7%94-%d7%93%d7%92%d7%9f/ http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%a8%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%98-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%99%d7%94-%d7%93%d7%92%d7%9f/#comments Wed, 10 Aug 2011 07:49:19 +0000 http://saloona.co.il/?p=47594 "אתה נוהג מצויין. זה האלכוהול שלא יודע לנהוג". תשדיר רדיו מצויין שמי שכתב אותו מבין שלהגיד לנהג שהוא לא יודע לנהוג כשהוא שיכור, זה לא עובד. רוב הצעירים שאני מכירה, בטוחים שהם נוהגים מצויין ואם אתה מערער על זה, הם מערערים עליך. ואם הם מערערים עליך, כל מה שתגיד להם לא יופנם. אבל אם מפרידים בין הנהג האחראי שאתה, לבין האלכוהול הלא אחראי, משאירים לנהג הצעיר את הכבוד שלו. הוא בסדר. הוא אחלה. הוא אחראי. זה פשוט האלכוהול הזה שלא יודע לנהוג כמו שצריך. והוא זה שאוחז בהגה כשאתה שיכור.

האמירה הזאת, לא רק מחזקת את הנהג, אלא גם מפנה את תשומת ליבו שמישהו, לקח את ההגה לידיים ונוהג במקומו. מישהו. אלכוהול. זה כמו מישהו – נהג אחר. לא הוא. הוא בסדר. האחר לא בסדר.

כשהאלכוהול מקבל האנשה כזאת, קל להרחיק אותו מהשותה. קל במובן של לראות את המצב. להבין שיש משהו חיצוני שמשפיע. אתה נשאר אתה. אבל הוא- האלכוהול, הוא משתלט עליך. מחרים לך את ההגה ואם אתה  אחראי כמו שאתה אומר- אסור לך לתת לו. כמו שלא היית נותן לחבר שיכור לנסוע. הלופ הזה מנצח מכל הכיוונים. ומאפשר לצעיר לחיות עם עצמו בשלום.  מעולה בעיני.

תותח מאיה דגן

ונעבור למאיה דגן שבזה למקרמה ולתרמילי תותחים ממלחמת ששת הימים. גם הבית של חמותי, שבאמת מזמן לא ראה רמונט, לא מכיל תרמיל תותח בפינה. אין כאלה יותר. גם לא בקלישאות הכי נבובות. הנבערים ביותר, כבר לא מחזיקים דרדרים בתוך תרמילים. גם הם שיפצו את הבית שלהם כמה פעמים מאז ששת הימים.  ואתם יודעים מה? נניח שלא. נניח שהם תולים מקרמה (או סוודר, כמו שדגן מתבדחת בחוסר חן), נניח שהם ארכאים ברמות היסטריות. אז הם הקהל יעד של ביתילי? או שהצעירים שממילא לא יעשו שום דבר שנראה כמו הבית של ההורים שלהם?

לבעוט בדבר הכי בעיט, זה לא חכם. מי ישים היום תמונה של הילד הבוכה בבית שלו? איזה צעיר יחשוב שזה מגניב? אולי אלה שאוהבים רטרו, ואז זה כבר אופנתי בהפוך על הפוך. אבל כל השאר?

ביתילי אמורה להתחרות עם חנויות רהיטים אחרות. כי זאת התחרות האמיתית. שם הקרב. בין ספת השזלונג ההיא לזאת האחרת. ואיפה זה עולה יותר. או פחות. אף אחד לא חושב שיש תחרות בין ריהוט "מודרני" נקי ופיין, לבין ריהוט מעאפן זקן ומעלה עובש. ולשים את ביתילי במקום הזה, מוחק אותה מהמפה האמיתית שהיא צריכה להיות עליה.

כצרכנית, אני רוצה לבוא לעשות סיבוב חנויות. לראות בהרצל, לראות במרכזי רהיטים ולראות בביתילי. ואז להחליט. מהמקום הזה. מהתחרות הכמעט שיוויונית הזאת.

ללמד אותי שצריך לעשות רמונט? בחיאת ראבאק. לא ידעתי. לשים על המאזניים דרדרים מול שזלונג? זה רק מזקין את ביתילי. רק מרחיק אותם מהמקום שהם צריכים להיות.

אתה רוצה להגיד שיש לך רהיטים עכשוויים? תשווה אותם לקצת פחות עכשווים, או תגיד ששלך יותר זול מהעכשווים ההם. בקיצור, חשיבה עקומה.

אלא אם כן, הגיעו למסקנה שאין מה להגיד על בייתילי. הם יקרנים. הם לא מוכרים משהו שאין למישהו אחר וצריך להקפיץ את השם שלהם החוצה. אין משהו להגיד עליהם. אבל אז, היו צריכים לשבת ולשבור את הראש ולהמציא משהו. משהו שיבדל. משהו שיגיד- אין כזה במקום אחר. זה יכול להיות- החל ממחיר, דרך שירות מסויים ועד לסוגי בדים או השד יודע מה.

ולסיום, העקביות של טורנדו ראוייה לציון. גם אם זה לא מבריק, זה אחיד, זה רפטטיבי וזה חודר לראש.

מקהלת המדקלמים כבר מצחיקה מרוב שלא מרפים ממנה. ואני לא אומרת את זה בציניות. אלא בהערכה.

לא לזוז מילימטר מהנוסחה ולא להתפתות לשום טריק אחר, זה כיבוש יצר. הקריאטיב בטח כבר מקיא על זה, אבל הקופה מצלצלת. לא שבחום כזה, מישהו יכול לוותר על מזגן. אבל כשאתה עומד לפני שורת מזגנים, מייצרנים שונים, אתה זוכר את הדיקלום. זה כמו גושפנקא. כולם אומרים שזה טוב. כולם. הרוסים, הרופאים, הטכנאים ומי לא. אז זה כנראה טוב. לפעמים רק ההתעקשות הופכת משהו לנכון.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%94%d7%a8%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%98-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%99%d7%94-%d7%93%d7%92%d7%9f/feed/ 0
להשאיר את דביר http://saloona.co.il/blog/%d7%9c%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%93%d7%91%d7%99%d7%a8/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9c%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%93%d7%91%d7%99%d7%a8/#comments Wed, 13 Jul 2011 07:54:55 +0000 http://saloona.co.il/?p=44552 פעם, כשמישהי היתה תופסת חתן מבית טוב, היו אומרים לה שהיא זכתה במפעל הפיס. כי אין כמו זכייה במפעל הפיס, שנוחתת עליך כאילו משום מקום ומשנה לך את החיים. בדרך כלל לרעה. מאז, שינה מפעל הפיס קונספטים וגישות וניסה למכור לנו חלומות ובתים ושקט נפשי. ועכשיו, זאת אומרת לא עכשיו, כבר הרבה זמן, הוא מוכר לנו נקמה מתוקה. הוא מוכר לנו קרשינדואים קטנים, גמדי פלא, שיהיו חברים שלנו ויעשו עבורנו את אשר אנחנו בקטנותנו, לא יכולים לעשות. הם יראו לכולם מה זה. אם רק אבחר את חברונים הנכונים, הם כבר יכניסו מכות למי שהכאיב לנו. יהרסו את זה שזיין אותנו. כל מה שלא העזנו לעשות, מהמקום האובייקטיבי של תלאות החיים, הם יהיו אלה שיתקנו את העוולה. ואנחנו יכולים לסמוך עליהם, כי מי כמוהם מבין בצדק.

נכון, שהכסף שהם יביאו, יגרום לנו ליישר קומתנו לבעוט. אבל זה שולי. הם יעשו את זה. העזרה הקטנה מידידים. לא אנחנו. ומזל גדול, שאנחנו לא סומכים על עצמנו ואנחנו מצויידים ברגשי נחיתות שמשמשים קרדום למפעל הפיס לחפור בו. אם חלילה, בן אדם היה בטוח בעצמו, מה היה הכסף תורם לו? ביטחון עצמי?

לביקורת הפרסומות הקודמת של דלית אורבך, על מרגול והכביסה ועל אדיר מילר

וככה, לוחצים לנו על האפסיות. על לוזריות ומבטיחים לנו, שיום יבוא ובמקום להבליג לעולם את הצורה, נקרע לו את הפרצוף. כמה נעים. איזו נחמה. תנו לי את החמודים האלה שיעשו עבורי את העבודה ויאששו את זה שאני לא יכולה לדאוג לעצמי. שאין לי את היכולת לעמוד על שלי ושאני מלצרית עלובה שאפשר לתזז ואין לי מילה בעניין. אני אפס ועם אפס, כל משרד פרסום יכול לעבוד טוב. ואדלר עובדים מצויין. מעולה אפילו. אין לי טענות לקונספט. הוא מבריק. יושב על תובנה אנושית של עליבותנו. מניפולציה מעולה. ואפילו זכתה באפי. הכל עטוף בהומור, שיעזור לנו לא לראות נכוחה מה הם חושבים עלינו. מה אנחנו חושבים על עצמנו. לא, אני לא צינית. אני רצינית לגמרי. כל קמפיין טוב עובד על הנקודות החלשות שלנו. ומשחק בהם. וברוך השם, יש לנו המון נקודות כאלה, שידקור סיני פראייר לעומתו.

ושום דבר לא במישרין. הכל עטוף יפה ומרשרש יפה. ככה עובדים בפרסום. וככה צריך לעבוד בפרסום. אין דרך אחרת למכור למישהו משהו שהוא לא צריך. אני עצמי עושה את זה על בסיס יומיומי. תעורר את הצורך, תעלה את השאלה בסיבוב חכם וכולם יושיטו יד וייקחו. תרופת אינסטנט. תנו לנו פלצבו או שמצבו ואנחנו כבר נבריא לבד. רק תנו.

אז שאפו על האפי ועל השמפי לאדלר. מגיע להם. מאז שלגיה ושבעת הגמדים לא היה קמפיין כזה מוצלח לאין אונים שנפתר באלגנטיות שובבה שכזאת.

ומה עם דביר השמנמן שלנו? איך דמות ענק של גמד לוטו, מהאייטם הקודם, הפך לאיש אמיתי. פנוקיו בשר ודם? לא קוריוז. לא מישהו שצחוקים עליו כי הוא לא רואה את כפות הרגליים של עצמו, אלא אישיות חביבה. מתוקה. מנצחת. לא חתיך. לא אטרקטיבי. אנושי. הכי אנושי. עם חולשות בחוץ. כל האטיקט המזויין בחוץ. בלי להתבייש. בלי להכניס את הבטן. ככה עם הגלגלים הוא צוחק כל הדרך אל הבנק. ואנחנו, צוחקים איתו. רוצים להיות שלמים עם עצמנו כמותו. לקבל את עצמנו כמותו. הוא הפנטזיה החדשה. לאהוב את מה שיש. וזה כל-כך יפה בעיני. לא לשנות. לא לייפות. ככה. כמו כזה. נטו.

לרתום מסר כזה לבנק זה גאוני. לא בטוח שכל מה שאמרתי עכשיו נלקחת בחשבון. חלק מהערכים האלה צמחו תוך כדי מבלי משים, אבל זה ממש לא חשוב. דביר הוא אישיות. גיבור מתפתח של סידרה שאנחנו מתאהבים בו ורוצים לדעת מה קורה איתו. הוא נגיש, רגיש ולא אדם דלגליש. דביר הוא התיקון של כל הענת הראליות. המולטי רזות, ספורטיביות וקוליות, שרק מכערות אותנו לא נותנות לנו פתח מילוט מעצמנו. דביר פותח את כל דלתות היציאה. הוא נותן לנו פיתרון אמיתי. קבלו את עצמכם. ותראו, שאחרים יקבלו אתכם גם. איזו הבטחה. אפילו אישתו לא כליל השלמות. בכלל, שלמות היא לא אלמנט בקמפיין. ואתם יודעים מה, אני אפילו מוכנה לקחת את הבנק שלהם שגם הוא לא כליל השלמות. כי אין בנק מושלם. אז לפחות בנק שמודע לחוסר שלמותו והולך עם זה. ולא משקר לי. כמובן שכאילו. ברור לי שבנק טפחות הוא לא דביר ואין לי מושג אם האדון דביר הוא לא בולימי בכלל. אבל לצורך העניין, יש תחושה שבבנק הזה, בעזרת החמוד הזה, הכל על השולחן. כנות. ראש פתוח, קבלה. ומכאן, למשכנתא, להלוואה ולמה שאתם רוצים. אם יש בנק שרואה אותי- מה יותר מזה. הרי מה כולנו רוצים- שיראו אותנו. שיקבלו אותנו כמו שאנחנו. אפילו שאנחנו לא מקבלים את עצמנו כמו שאנחנו. שתהיה איזו אמא שתגיד שהילד שלה מקסים ומלאך ויפה, אפילו שהוא לא. שנרגיש שכן. אז הנה, דביר עושה לי להרגיש שכן. ועל זה שאפו אמיתי ואפ"י איכותי.

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9c%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%93%d7%91%d7%99%d7%a8/feed/ 1
בכתיבה אני עפה http://saloona.co.il/blog/%d7%91%d7%9b%d7%aa%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%a2%d7%a4%d7%94/ http://saloona.co.il/blog/%d7%91%d7%9b%d7%aa%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%a2%d7%a4%d7%94/#comments Wed, 29 Jun 2011 09:37:08 +0000 http://saloona.co.il/?p=43156 בספטמבר יצא לי ספר חדש. בספטמבר יהיו אנשים, שאני לא מכירה, שיציצו לתוך הדפים שלי, ייכנסו איתי לשירותים ויעשו לי אוזני חמור. ויהיו גם כאלה שיזרקו אותי. שיגידו - מה זה הזיון מוח הזה. כן, יהיו גם כאלה. ואני יכולה להגיד שזה בסדר עד מחר, אבל זה לא. וזה כן. כי אלה שלא אוהבים את הספרים שלי, מגדירים את אלה שכן אוהבים. ובטח שהייתי רוצה שהגידור יהיה דק מאוד ובתוכו יהיו המונים שיגידו- ואלללה, איזה ספר. אבל אני לא מכוונת לשם מראש.

אני עושה סלקציה. את הכן תאהב ואת הלא תאהב. מועדון אקסקלוסיבי של אוהבי דלית אורבך. כמובן שזאת שטות שאני המצאתי. בראתי עולם של קוראים והכנסתי להם תכונות שאוכל לחיות איתן, כדי שאני אוכל לחיות עם עצמי. עם הדחייה שלכם ועם הקבלה שלכם. ולפעמים זה יותר קשה מזה. כלומר, לעמוד מול קורא שאוהב ומתלהב ולתת לעצמך להרגיש את זה, זה מסוכן. זה מסחרר. זה מפחיד. זה לאבד קצת שליטה. זה להגיד לעצמך- אתה שווה. ולהיות שווה זה כבר עול לא נורמלי. זה להוכיח יום וליל שאתה ראוי לטייטל הזה. ומי יכול? ומי בכלל המציא את החוקים האלה? שוב אני? שוב אני. האישה שבועטת במסגרות, גרה בתוך נגריה משל עצמה. ממציאה חוקים ותנאים בלתי נראים, כדי להבין איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת. כן, אני עוד מדברת עלי. אלא על מי?

בתהליך הכתיבה, אני עפה. לומדת על הדמויות שלי יחד איתי. מתפלאה על הכתוב ברגע שהוא נכתב. לא שנייה קודם. אני קוראת את מה שאני כותבת בעת ובעונה אחת. וזה מה שהופך את הכתיבה שלי למעניינת לי. מעניין לי לכתוב כי אני מתה לדעת כבר מה יקרה. מה תהיה המילה הבאה ולאן היא תקח את הסיפור הזה. כאילו אני לא מעורבת. רק שליחה של דלית האחרת. כאילו מישהו מכתיב לי ואני גם כותבת וגם מקשיבה למה שנאמר לי. ואחרי שגומרים להכתיב לי ויש ספר שנכתב, אני לא תמיד מבינה, מי כתב אותו. ואיך זה קשור אלי. אני לא עשיתי פה כלום. הייתי רק הסייעת של דלית. נשמע מטורף? אולי. אבל ככה זה אצלי. ככה היה מהתחלה.

גם כשאני קוראת ספר, ותנו לי רק לקרוא, אני לא חושבת של תהליך הכתיבה של הסופר, למרות שהייתי אמורה להגיד לעצמי- הנה, פה הוא הכניס קצת עלילה וכאן הוא התרשל בעריכה. כמו שבמאי שרואה סרט של מישהו אחר, לא מפסיק לחשוב על הבימוי. אבל לא. מכיוון שאני לא מעורבת בכתיבה שלי, אני לא מתערבת בכתיבה של אחרים. אני יכולה לאהוב ספר או לא לאהוב, כמו כל אחד אחר. לא כמו מישהי מבפנים.

אסקפיזם. הכתיבה כמו הקריאה היא הבריחה האולטימטיבית. אני בוחרת את הסרט שאני רוצה לראות ואני בתוכו. זה בכתיבה. בקריאה, זה הימור. אני נכנסת לבית קולנוע והאורות כבים ועכשיו. מי יודעת מה מתחיל. ויש התרגשות. בחיי שכל ספר חדש אני מתחילה לקרוא, יש איזה פרפורון. לאן הוא ייקח אותי. וכמה אני אתמסר לו. ולוקח כמה עמודים, עד שאני מבינה מי נגד מי. לא תמיד אני אוהבת. לא תמיד מתחברת. ויש מצב שאני מניחה בצד. כמו שמניחים אותי. שאני מרגישה את הזמן מתבזבז לי. אשכרה נוזל לי מבין הידיים כשאני קוראת את המילים האלה של מישהו. ויש מצבים הפוכים. שאני מנסה במינימום זמן לבלוע מקסימום ריחות ודמויות וסיטואציות. בכל מקרה, זאת בריחה. כמו סמים אולי או אלכוהול. לא. יותר מזה. יותר טוטלי. יותר רחוק. יותר סגור. בריחה ממה? מהכל. ממי שאני. ממי שהעולם. מהחובות שלי. מהכאבים שלי. מהפחדים שלי. מהשונאים שלי. מהכל. כאילו, בזמן קריאה, אני קיימת ולא קיימת. קיימת מספיק כדי ליהנות ממה שאני קוראת, אבל לא קיימת מספיק כדי לחשוב על הבעיות שלי.

לא. לא חתמתי על ספרים בשבוע הספר. למה? כי שכחתי ללכת. נשמע דבילי, אבל שכחתי באיזה יום אני צריכה לבוא ולחתום. ולא באתי. ואיזו הקלה זאת היתה. כי לעמוד ולהגיש לאנשים את הכישרון שלך ולדחוף להם אותו ליד, זה מביך ופלילי בעיני. ולחתום, זה עוד יותר בעייתי. כי מה זה לחתום? שכתב היד שלך תקוע להם על הדף הראשון. מה זה נותן? זה הרי לא אישי, כי אני לא מכירה אותם. זה רק עט מתנוסס על דף. זה לא אומר כלום.

ואולי כן?

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%91%d7%9b%d7%aa%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%a2%d7%a4%d7%94/feed/ 1