סלונה » אנה שניידמן http://saloona.co.il סלונה Tue, 04 Aug 2020 12:30:13 +0000 he-IL hourly 1 http://wordpress.org/?v=3.8 סקס במסיבה http://saloona.co.il/blog/%d7%91%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9d-%d7%99%d7%a9%d7%95/ http://saloona.co.il/blog/%d7%91%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9d-%d7%99%d7%a9%d7%95/#comments Tue, 18 Feb 2014 09:01:31 +0000 http://saloona.co.il/?p=72677 החזרה לתל אביב בגיל 29, מחזירה אותי תשע שנים אחורה, אל הפעם הראשונה שעזבתי את הבית לטובת עיר החטאים. זה אולי נשמע בנאלי, אבל באמת שהיה בי משהו תמים שהגיע מאשדוד ואבד לו בתל אביב.

הדבר הראשון שלמדתי היה שהדרמות בסרטים הן ממש כמו הדרמות בחיים. גיליתי שאמא של ידיד שלי בוגדת עם החבר הכי טוב שלו, הצעיר ממנה ב25 שנה. הייתי בהלם מזה, לא האמנתי שדברים כאלה באמת יכלו לקרות במציאות!

וזו הייתה רק ההתחלה....

סקס במסיבה

למדתי בשני מוסדות במקביל: באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לתקשורת ועיתונות – העתיד פתוח לגמרי. חשבתי שאני אכתוב טורים, אעשה סרטים ואמשיך את חיי עם ואלי  - אהובי, אהבתי הגדולה ביותר, אשר איתו ניהלתי שנתיים וחצי של מערכת יחסים סוערת במהלכה עברנו את כל השנה האחרונה בתיכון, את הבגרויות, הפסיכומטרי, הקונפליקטים התמידיים בין הרצון לחופש מוחלט והוללות לבין ההיקשרות שלנו אחד עם השני. עמדתי להתחיל את חיי האקדמיים בעוד שהוא עוד היה בצבא. ביום שבו עברתי למעונות, ואלי עזר לי עם המעבר. רגע לפני שפרקתי מזוודות, הוא הפתיע אותי "למה את צריכה את כל השטויות האלו?".

לא הבנתי - מאיפה זה בא?  ואלי נראה עצוב. "את בת 20", אמר, "יש לך לימודים עכשיו על הראש. את בתל אביב. את צריכה להתרכז בקריירה, במבחנים, בלזיין את העולם. למה את צריכה אותי? את כל השטויות האלו של הזוגיות? זה סתם מגביל אותך"

וכך נפרדנו. בכינו יחד. הרגשנו שקטענו לעצמנו איבר. הדבר האחרון שראיתי זה את החופש וההוללות שעמדו לפניי. כל מה שעניין אותי זה לעשות תואר, לחיות איתו, להתחתן ולהשריץ לו ילדים. לגור יחד בדירה קטנה בתל אביב, ולטייל עם הכלב בבתי קפה בימי שישי בבוקר. אבל הילד הזה היה חכם יותר ממני.

יום ראשון שלי ללימודים. אני - בלונדינית קטנה עם בנייה בציפורניים וקישוטים שלא היו מביישים את ליידי גאגא - בקמפוס מלא חיים וצבעוניות. טיפוסים על הדשא אשר תשע שנים לאחר מכן גיליתי שקוראים להם "היפסטרים". לא ראיתי את השפע הזה מרוב שעיניי מכוסות דמעות. איבדתי פיסת לב ענקית והכאב ישב לי תקוע בגרון.

שבוע לאחר מכן נפגשתי עם האקס והוא סיפר על לילה ההוללות שהיה לו יום לפני: מיזמז שתי אסייתיות, מילף פולנייה אחת ואף שכב עם רוסייה צעירה ששיחקה את עצמה קשה להשגה. מה? הגופה עוד לא התקררה והוא שוכב עם אחרת?! שבוע לא יצאתי מהחדר במעונות למרות ניסיונותיה של השותפה להוציא אותי מהמיטה. לא אכלתי כלום וכמובן שהפסדתי את כל השיעורים באותו השבוע. רק רציתי שמשאית תדרוס אותי.

ואז הבנתי משהו. אני בתל אביב, למה שאשב בחושך ואבכה? אני בת 20, בתל אביב, חופשיה.

לעשות את זה כמו וודי אלן

בדיוק בזמן, ידיד מהלימודים, שעצמו היה יליד תל אביב ואחיה של שחקנית מפורסמת, הזמין אותי למסיבה השווה של תחילת השנה, שכנראה שינתה את חיי. זה היה ברחוב פרוג. היו שם כל מיני צינורות וחלילים משונים שמעשנים דרכם וניסיתי לשמור על אדישות ולא להשתעל.

ואז בא ישו.

הוא הזכיר לי את ישו, ואני פשוט לא זוכרת את שמו. הוא היה גבוה מאוד, כריזמטי, עם פנים מעוטרות בזקן שחור והרבה קעקועים. הוא היה מלווה בפמלייה גדולה מאחוריו. נכנס לחדר בפאסון ומתנצל על האיחור כי זה עתה יצא מהמיון לאחר שנקלע לקטטה אלימה במהלכה נדקר בעזרת בקבוק בירה שבור. סינן בשיא הנונשלנטיות "שטויות, לא ביג דיל". כשלא היה לי איפה לשבת בחדר ה"מאגניבים", הוא הושיב אותי על ברכיו כמו סנטה קלאוס. לאחר כמה שיחות על מהותו של אלוהים, ישו החליט לנסות לשכר אותי במשקאות נוראים. כשכמעט הקאתי שאלתי "שאני אבין? זאת הדרך שלך להיכנס לי לתחתונים?".

וזה קרה בחדר האמבטיה. אז ככה מפרידים בין הגוף ללב? זה היה כמו שוודי אלן אמר: "סקס ריקני היא אחת החוויות הריקניות המשובחות שיש". הרגשתי שהנה, ואלי ואני תיקו ויותר לא יכאב לי הלב. בזמן שהתלבשתי, הפאסון הקולי של ישו נעלם. הוא ילל מכאבים בגלל הצלקת שלו. חיבק אותי וביקש לעשות איתי אהבה לאור נרות. אבל רק רציתי ללכת הביתה, להתאושש.

כשעזבתי אותו, הוא השתרך אחריי. "לאן את הולכת יפה שלי?" אמרתי לו שאני אתקשר אליו ועזבתי את המסיבה. שמעתי אותו צועק מרחוק "רגע, אבל לא נתתי לך את הטלפון שלי" אך לא הסתובבתי. לא יכולתי לחכות דקה עד שאספר הכל לואלי, כדי שיהיה גאה בי על כך ש"עברתי הלאה" כמוהו.

למחרת, בדרך מהלימודים הביתה, פגשתי את ואלי וסיפרתי לו הכל. מישהו חילק פליירים למסיבה לידינו, וואלי לקח אחד בעודו מקשיב בזמן שאני משתפת אותו בפרטים העסיסיים, הוא מקמט את הנייר לכדי עיסה קטנה ודחוסה. מסנן בשקט כל הזמן "כל הכבוד וברוכה הבאה לעיר".

כשהאוטובוס שלו הגיע, הוא מסר לידיי את כדור הנייר ואמר: "לא שכבתי עם אף אחת". ואז הוא נסע. כולי מבולבלת.

הגיע אסמס: "שיקרתי לך כי רציתי שתמשיכי הלאה. לא הייתי מסוגל לשכב איתה, כי ראיתי בפניה את הפנים שלך, ולא יכולתי לעשות זאת. אבל את יכולת... ועשית זאת". הדם שלי קפא. קראתי שוב ושוב את המסרון עם הכדור נייר ביד. משחזרת בראשי את כל הפרטים שסיפרתי לו. הוא לא שכב עם אף אחת... אני כן. הלוואי ויכולתי לומר שגם אני שיקרתי אבל היחידה ש"בגדה" פה היתה אני.

זאת הסטירה התל אביבית הראשונה.

אני לא יכולה לדמיין את תשע השנים האחרונות שלי נשארת איתו, כנראה נשואה. החיים השלמים שעברו עליי במהלך השנים האלו היו עשירים בחוויות, בחברים, באנשים חדשים שהכרתי, ברומנים המדהימים, הטיולים שלי בעולם, בפרוייקטים שעבדתי בהם, ועוד. האדם שאני כיום הוא תוצר של המון חוויות ואנשים שלימדו אותי. אותו הלילה הזה ברחוב פרוג היה הלילה הראשון והאחרון בו הייתי שרמוטה. מאז עשיתי דברים אך ורק למען עצמי ולא כדי להוכיח שום דבר לאף אחד.

תל אביב – פרק ב' – הכיצד תיראי עכשיו?

>> The great dreamer, הבלוג של אנה שניידמן בסלונה

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%91%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9d-%d7%99%d7%a9%d7%95/feed/ 0
לטעום מעץ הדעת http://saloona.co.il/blog/%d7%9c%d7%98%d7%a2%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a2%d7%a5-%d7%94%d7%93%d7%a2%d7%aa/ http://saloona.co.il/blog/%d7%9c%d7%98%d7%a2%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a2%d7%a5-%d7%94%d7%93%d7%a2%d7%aa/#comments Tue, 10 Jan 2012 09:57:23 +0000 http://saloona.co.il/?p=68359 לפני מספר חודשים סבתא שלי נפטרה ובאזכרת החודש היה משהו בבית הקברות שעשה לי חשק להתוודות – הרגשתי צורך לפרוק עול מליבי בפני אמי, אשר ישב וכרסם בנפשי שנים רבות, רבות מדי.

וזהו הסיפור:

"מישהו שכנע אותי לחשוף בפניו את איבריי האינטימיים. הוא היה מאוד כריזמטי ועשה גם את אותו הדבר. רגע אחרי שחשפתי בפניו את עצמי, חשפתי את גופי הערום בפני רבים שהתפלאו והשתוממו.

ואז נתפסתי על ידי האחראית. היא הכתה אותי נמרצות בכף ידה החשופה בשל מעשה התועבה שעשיתי. היא איימה להסגיר אותי, אך התחננתי בפניה בבכי שלא תגלה זאת לאף אחד".

"מה?!" אמי האדימה ונאחזה במעקה כדי לא ליפול. "מתי זה קרה?!"

"בגיל 4, בגן" עניתי, אחוזת פחד.

הצבע של אמא חזר לפניה. היא נשמה לרווחה ופלטה ציחקוק "שתקי".

איזה ילד לא עשה שטויות כאלה כשהיה קטן? מי לא נתקל לסיטואציה של "תראי לי את שלך ואראה לך את שלי?" סקרנות של ילדים שלא יכולים לחכות עד גיל מבוגר כדי לראות על מה כל המהומה.

מי לא נתפס מאונן כשהיה קטן?

היום זה נראה נורמלי, טבעי, ולא פחות מאשר קוריוז של ילדים סקרנים שרוצים לבדוק ולבחון מהו אותו האיבר האסור הזה שחייבים להסתיר. ילדים שלומדים עם השנים להדחיק ולהתייחס לזה כמשהו פרטי, אינטימי, שיש לדחות את סיפוקו לחדרי חדרים ובזמן המתאים. אבל מה על מי שגדל בתחושה שזה מתועב, מגעיל ומלוכלך?

הוכיתי על ידי הגננת כי חשפתי את גופי בפני ילדים אחרים שהצליחו לתמרן אותי לעשות כך. אני לא מרגישה רע עם החשיפה הזו, נהפוך הוא, הרגשתי חופשייה ובטוחה בעצמי שהרי בגיל 4 הכל היה כל כך תמים. אבל התגובה של הגננת, ולא משנה אם הכתה או צעקה עליי, כאילו הייתי האדם הרע ביותר אלי אדמות – הותירה בי צלקת. יותר מזה - הפחד שהיא תגלה זאת להוריי – שכן, העונש על כך יהיה גרוע בהרבה.

עד היום סחבתי את הסוד הנורא, שחשיבותו ומידת רצינותו התמוגגו עם הגיל. בגיל 29, אמי התייחסה לזה כבדיחה. אילו זה לא היה קורה לי בגיל 4 אלא 20 שנה אחרי, זה היה הרבה פחות מצחיק, בעיניה.

אין ספק שזו הייתה אבן הפינה שעיצבה את מיניותי עד היום: המיניות עמה נולדתי והרצון שלי לבטא אותה בכל מיני תחומים (הן פיזית בזוגיות והן ביצירה שלי) וההתנגשות שלה עם תביעות החברה. אני סוחבת את הזיכרון הזה כמועקה שמלווה אותי בכל פעם שאני רוצה לעשות משהו שנחשב ל"משוחרר" מדי. אני מפחדת מהמבט של אמא "פו, זה מגעיל" (הדומה למבט שהיא עושה כשיש סצנת מין בטלויזיה, ואני כרגיל ארגיש אשמה). אני מפחדת לשכב עם מישהו מפחד שיגידו שאני שרמוטה, להתנסות במשהו קצת לא שגרתי שכן אחשב ל"סוטה".

אני מנסה ככל יכולתי, לתעל את המיניות שלי בצורה פרטית ואינטימית ככל האפשר. אני משתדלת לעשות את מה שאני רוצה. אני כן חושפת נדבך ממנה בכתיבה האירוטית שלי. אבל זה מאוד לא קל עבורי. אני מפחדת מאוד, אפילו בעת כתיבת שורות אלו, מהתגובה של משפחתי לטקסטים האלו. אני כל כך רוצה לשתף בחוויות שיש להן ערך סיפורי רב, אמתיות או פרי דמיוני, אך מתביישת מהמחשבה שזה יגיע לעיני משפחתי כמי שלא רואה בי (ואף אינני מעוניינת להיראות) כיצור מיני.

איך אני אמורה להזמין את הוריי לפרמיירה של סרט שהייתי שותפה בכתיבתו, הכולל סצנות מין גרפיות? אבא שלי יתפלא איך דברים כאלו יצאו מראשה של הנסיכה הקטנה והתמימה שלו! "אנושקה כתבה את זה?" יתהה אבי, ואמי (היותר מעשית) כרגיל תנסה לטשטש את עקבותיי ותגיד לו "לא, מה פתאום, זה הבמאי שתל את זה בסרט. נראה לך שאנושקה מסוגלת לחשוב על דברים כאלה?".

קל יותר לשלוט באחרים מאשר ללמוד לבטא את עצמנו

מיניות היא נדבך כה חשוב באישיות שלי, ושל כולנו בעצם. אך מיניות היא טאבו גם בחברות לא שמרניות. משפחתי (החילונית) כל כך מפחדת לגלות שילדתם הקטנה והתמימה, לא כזאת תמימה ו"טהורה". הגישה שלה מתונה יותר – לא מדברים על זה. כל מה שאנחנו לא יודעים, לא קיים. אני מאמינה שניסיון ההדחקה או התיוג של המיניות כמשהו מתועב וסוטה מביא לבעיות בתפיסה האישית שלנו כלפיי עצמנו, בביטחון העצמי שלנו ובעיות של קבלת החברה את האחר. כלומר, קל יותר לנסות לשלוט באחרים ולהטיל סנקציות מאשר ללמוד לבטא את עצמנו.

גם כשנדמה לנו שכבר איננו חיים בחברה חשוכה, אנו עדים לגישת "מין זה מלוכלך" במיוחד מצד המגזר החרדי בישראל. כשיורקים על ילדה בת 8 כי היא אינה צנועה, או שמבקשים מנשים לשבת מאחור, אין לי ספק שזאת צורה מאוד מעוותת, שהתפתחה כמו כדור שלג אכזרי, לניסיון להתרחק מכל מה שמעורר את המיניות שהם עצמם מנסים להדחיק. יש פה ניסיון עקר של חברה בת אלפי שנים, לנסות לשלוט בגורמים "מגרים" חיצוניים במקום בעצמם, מהשורש.

חברות שמרניות מטילות סנקציות קשות מאוד על הפרט. האדם מתקשה מאוד להתמודד בפער העצום שבין מיניותו לבין הנורמה (לעיתים זה מתדרדר לפתולוגיה של סטייה, כגון פדופיליה). כדי להימנע ממצב זה, הפתרון שלהם זה שליטה בעולם החיצוני ע''י שטיפת מוח: אם תאונן, תלך לגיהנום. אם תחשוב על סקס, אתה סוטה.

מה הפתרון? בין היתר, הדרת נשים. לא פשוט יותר לדחוף את הנשים מאחורה כדי שלא נראה אותם ונדמיין דברים מתועבים? לא פשוט יותר לכסות את הנשים ככל האפשר כדי שלא נראה פיסת עור שתגרה את דמיוננו? ואם זה לא עוזר, בואו נשים צינור עליהם כדי לטשטש את צורתן הנשית, כי רק המילה "אישה" גורמת לנו להתבלבל ולסטות מהדרך הישר. היה עוזר אילו יכולנו ללמוד מגיל צעיר, קודם כל על ידי אמא ואבא, להתמודד עם התחושות הזרות והמפחידות ששולטות בנו, היינו לומדים לשלוט בהם ע''י הכרת הנטיות שלנו ואת הרגשות שאנחנו חשים פיזית ונפשית. לומדים לקבל אותם כמשהו טבעי וחלק מהותי ממי שאנחנו. וכמובן, נותנים לתשוקותינו במה בזמן ובמקום המיועדים לכך.

>> The great dreamer, הבלוג של אנה שניידמן בסלונה

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%9c%d7%98%d7%a2%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a2%d7%a5-%d7%94%d7%93%d7%a2%d7%aa/feed/ 0
דרוש: חבר הכי טוב http://saloona.co.il/blog/%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%a9-%d7%97%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%98%d7%95%d7%91/ http://saloona.co.il/blog/%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%a9-%d7%97%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%98%d7%95%d7%91/#comments Tue, 20 Dec 2011 13:28:33 +0000 http://saloona.co.il/?p=65113 הדרך מגרוזנברג לאלנבי ממש קצרה ולכן לא היה נראה לי שיקרה משהו אם אלך לבד ב- 4 לפנות בוקר. אבל דברים הסתבכו לי קצת. איכשהו הצלחתי להתבלבל לתוך נחלת בנימין ולשכוח איפה זה אלנבי. אני לא זוכרת באיזה שלב שמתי לב שמישהו התחיל לעקוב אחריי. זה תמיד היה בסיוטים שלי ובפראנויות הרחוב שלי, שמישהו יעקוב אחריי. ואיכשהו זה תמיד התברר כבדיה. כל חיי הכנתי את עצמי לרגע הזה. החזקתי חזק את האייפון שלי מוכנה לחיוג. הצמדתי את התיק שלי אליי. הוא יכול היה להיות נשק מצוין אלמלא פחדתי לשבור את הטבלט היקר שבתוכו. באיזשהו שלב נראה לי מוזר שהוא הולך אחרי לכל רחוב שאני נכנסת אליו בטעות. ואז הבנתי הוא באמת עוקב אחריי! והוא עשה זאת בצורה מאוד לא אלגנטית. כל אימת שחציתי את הכביש, הוא חצה אחרי.

זיגזגתי את הכביש חמש פעמים והוא פשוט נצמד לגבי. בראש שלי אני מריצה תסריטים: הוא יאנוס אותי, אקח מונית למשטרת לב דיזנגוף, יעשו לי בדיקות ואז אצטרך לתת דיוקן פנים. איך הם יתפסו אותו? אני לא מצליחה לתאר אותו לעצמי, אפילו עכשיו! ניסיתי ללכת ממש מהר ולהיות במרחק צעקה מעוברי אורח ברחוב. ואז היינו לבד בחניון מונטיפיורי. שתי דקות המפחידות בחיי. הוא נעמד מולי ושלח ידיים לעברי. פה הבנתי שזה אמיתי והסיוט הכי גדול של חיי עמד להתממש. ממש לא התאים לי להיות קורבן אונס ברחוב. לא מתאים לי הטראומה הזו. אני לא הטיפוס שישכב על הרצפה ויבכה. אם הוא נוגע בי, אני מפליאה בו מכות רצח רק מהעצבים שהוא בכלל העז להתקרב אליי. ולא מכות אלגנטיות של נינג’ות מהסרטים, אלא כאפות באוויר וציפורניים על הפרצוף. ואולי עקב בעין. שיט למה אני לובשת נעלי סירה?! לא אכפת לי שהוא יותר חזק ממני, אבל הוא טעה שבחר להתעסק איתי. את הכעס הזה הוצאתי בצעקות לעברו. "די ללכת אחריי!!! קישטא!" הוא היה די המום מהצעקות שלי שזה הספיק לי כדי להתחמק ולצעוק את כל דרכי עד לאלנבי. אבל הוא המשיך לעקוב אחרי גם ברחוב הומה אנשים עד שנכנסתי לקיוסק. הוא בחן לכאורה את הסיגריות בקיוסק. אמרתי למוכר שהבחור הזה עוקב אחריי ויכולתי לראות את העשן יוצא מאוזניו. המוכר העצבני תיחקר אותו "למה אתה עוקב אחרי הילדה העדינה הזאת?!". לא נשארתי כדי לראות מה קורה. הרווחתי די זמן כדי להתחמק.

אחרי הרגע הדרמטי הזה ישנו השלב הראשון שכנראה חל על כל מי שעוברת אירוע כזה או אחר – הכחשה. הכל בסדר, לא קרה כלום. הייתי גאה בעצמי שהצלחתי להתחמק בעורמה מכמעט האונס הזה. אין טעם להתעסק במחשבות על זה. הרי לא קרה כלום. לא ממש שיתפתי את האירוע הזה עם חבריי. רק סיפרתי בקלילות בפייסבוק כחלק מתוך מכלול אירועי הלילה הלבן המעצבן. הרי זה כולה שטויות. אבל כמה ימים אחרי זה התחיל לחלחל. הפלשבקים רדפו אותי. הבנתי שאני חייבת להודות במה שאני שונאת – שפחדתי.

לא היה לי עם מי לדבר על זה

זה לא פוסט על מעקבים, הטרדה מינית או על להיות קורבן. העניין פה שאני פחדתי והייתי צריכה לדבר על זה. ואולי טיפה לבכות. ממש לא רציתי לדבר על זה עם אמא שלי כי אז היא רק תצעק עליי למה הלכתי לבד ברחוב. לא רציתי לדבר על זה עם החברים שלי. רציתי את החבר הכי טוב שלי.
אבל הוא לא שם. הוא צריך "הפסקה" ממני ולי זה ברור שלעולם לא נחזור להיות חברים כל כך קרובים כמו שהיינו בשבע השנים האחרונות.  במשך שנים רבות התרגלתי לדבר עמו כל יום. לשתף איתו בכל תחומי החיים. רמת האינטימיות אליה הגענו היא מה שמסבירה שיש שבהם דברים אני מעדיפה לשתף רק אותו. יש לי חברים מדהימים שאני אוהבת אותם יותר מכל. שלוש מחברותיי הטובות נשואות, הן כמו אחיות שלי ותמיד אוכל לסמוך עליהן שיתמכו בי בטוב וברע. ויש עוד חברה טובה, תמיד היא היתה תמיד הפרטנרית להרפתקאות החיים אבל היא חולה לאחרונה (עוד סיבה למה הייתי צריכה את החבר שלי). יש לי חבר טוב שעמו אני משתפת רק בענייני סרטים ועשייה. חבר שאני חולה עליו, שסביר להניח יכל להיות האדם המושלם ביותר לתפקיד החבר הכי טוב אלמלא הייתי חולה עליו מדי…..

למרות היותי ברוכת חברים, יש דברים שבשבילם אני צריכה את החבר הכי טוב שלי, והוא איננו. אני מרגישה לבד כשאני לא יכולה לספר שסבתא שלי מתה, על ההצעה ההזויה שקיבלתי מאוליגרך רוסי לביים סרט פרובוקטיבי בתקציב של מאות אלפי יורו (והדילמה שנתלוותה לעסקת השטן הזו ודחייתה), על הבחור החדש שאני יוצאת איתו ועל הקושי במציאת עבודה וכל הייאוש הנלווה לכך.

אני יודעת, החיים הם דלת מסתובבת ודברים משתנים כל הזמן. אנשים משתנים והחיבור ביניהם משתנה אף הוא. חברים יצאו מחיי כל הזמן ונותרו בארכיון הפייסבוק, בעוד שבינתיים נכנסים אנשים חדשים ומדהימים לא פחות. אני יותר משמחה לברך על התהליך הנפלא והמרגש הזה. יש אנשים שמוטב להניחם בעבר מכיוון שהם כבר לא באותו הלך המחשבה כמוך, ואולי כבר לא עושים לך טוב. בעוד שיש אנשים חדשים שמביאים עמם משב רוח רענן אשר מייצג את האדם החדש שאתה ברגע נתון זה. החברים תמיד הם דמויות המשנה של הדמות הראשית, שהיא אני. תפקידם של דמויות המשנה בדרמה היא לחזק או להנגיד את האישיות של הדמות הראשית ולכן החיבור עם החברים הוא בהתאם להלך הרוח שלך בימים אלו. אבל כמובן, זה רק עניין של זמן עד שגם הם יצאו מהדלת המסתובבת ואני למדתי לשחרר אותם ולתת לדברים לזרום.

תסביך צ'נדלר

היו לי רק שלושה חברי נפש במהלך חיי מספיק קרובים וקשורים כדי ליפול למלכודת הרומנטית שאני קוראת לה "תסביך צ’נדלר" (ע"ש צ’נדלר בינג מהסדרה "חברים" אשר התחתן עם חברתו הטובה ביותר, מוניקה). וסקס, כידוע, הורס. גם כשאין שם סקס ממשי.

קל להתגבר על שברי הלב, על פרידות, על רומנים שלא הצליחו ואהבות נכזבות. על אובדן חבר טוב לא מתגברים. הקשר לא מת, הוא פשוט גוסס לאיטו עד שהופך להיות צמח. הוא שם רק כדי לאחל לו יומולדת שמח ולבוא לחתונה שלו – זה הפיינל נייל. וכשמעורבים רגשות רומנטיים, קטנים ככל שיהיו, המשענת הופכת לחרב. הלב החשוף והפגיע בידו של אדם שלוקח עמו חתיכה ממך לנצח. אחרי כל זה, כשמכירים אדם חדש, במיוחד לקשר רומנטי, הלב עטוף בכל כך הרבה מגננות. איך אני אמורה להפתח אליו ולסמוך עליו אם ממילא הוא יפגע בי אחר כך? הוא אינו צריך לפגוע בי באמירה או במעשה, מספיק באי נוכחותו ברגע האמת.

אני לא רואה את עצמי מבלה את שארית חיי עם אדם שאינו החבר הכי טוב שלי. האדם שאליו אחזור הביתה ואספר לו את מה שעבר עליי באותו יום והוא יבין אותי בדיוק איך שהוא צריך להבין. בלי שיפוטיות, בלי עצות סתמיות, פשוט להקשיב ולהבין. אבל המחיר באובדן חבר כזה פשוט כבד מדי. האם עליי לשלם את המחיר הזה כל פעם מחדש רק עבור הצ’אנס לחברות נפש?  עליי לפתוח את השערים לכל מי שעבר את המבדק הבסיסי של האבטחה רק כדי לאפשר לו להיות בן בית קבוע ובכך להסתכן בהיותו גנב או רוצח? אם לא אפתח את הדלת לאף אחד, אחיה בבית הזה לבד לנצח. אולי עם כמה חתולים. אבל אם לרוב בני האדם לא אכפת ממך, על אחת כמה וכמה לחתולים ממש לא אכפת ממך.

אז כנסו, הבית שלי פתוח תמיד. נכון שאני זעופה ומרוחקת לפעמים. ולא תמיד יש לי כוח לעוד אנשים. זה תפקיד תובעני שדורש אכפתיות ותשומת לב תמידית. פירגון לצד ביקורת בונה ומפרה. המבחנים לקראת רכישת האמון קשים ביותר וכישלונם כרוך בסנקציות רבות. אבל אני יודעת דבר אחד – בחיים יש הפתעות, ואי אפשר לדעת מי האדם הבא שיכנס לפתח ביתי. האדם הנכון יתוגמל באהבה, התמסרות ונאמנות חסרת פשר. הלב שלי, לפחות מה שנשאר ממנו, יונח על כף ידו.

>> The Great Dreamer, הבלוג של אנה שניידמן בסלונה

]]>
http://saloona.co.il/blog/%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%a9-%d7%97%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%98%d7%95%d7%91/feed/ 0